הבעיות עם חוקי זכויות היוצרים – חלק 1 מתוך 2

הגעתי למסקנה שיש שתי בעיות בסיסיות בצורה שבה המחוקקים ובתי המשפט (בארץ – בעיקר המחוקקים) מתייחסים לחוקי זכויות היוצרים. כדי לאפשר דיון סביר על שתיהן, החלטתי לכתוב אחת מהן, ואת השניה לכתוב בהזדמנות אחרת (כנראה מחר).

נתחיל בבעיה הפחות חמורה, לטעמי:

המחוקק לא מבדיל בין המשתמש לבין המחשב שלו

ישות משפטית

החוק, במדינת ישראל כמו גם בכל מקום אחר בעולם, חל על מה שמכונה “ישות משפטית”. במילים אחרות, החוק חל רק על מי שהמחוקק הגדיר שעליו חל החוק. באופן טריויאלי, כל בן אדם הוא ישות משפטית. כמו כן, ניתן ליצור ישויות משפטיות חדשות (בפחות מתשעה חודשים) ע”י רישום של חברה בע”מ, עמותה, ואני משוכנע שיש עוד גופים שנחשבים ישות משפטית נפרדת ושאני לא מודע לקיומם. לצורך ההבהרה, אחד ההבדלים המרכזיים בין חברה לבין עוסק מורשה הוא שבעוסק מורשה, העוסק עצמו אינו יישות משפטית נפרדת מאשר העסק שלו. אחת ההשלכות הן שחוב של העסק הוא חוב של העוסק. כמו שאמרתי – רק ישויות משפטיות מחוייבות לקיים את החוק.

ומי הוא לא יישות משפטית? דוגמא למישהו שיכול לבצע פעולות, אבל אינו יישות משפטית, הוא המחשב שלי. מכיוון שלא ניתן להעמיד את המחשב שלי לדין על גניבת כסף או העתקת יצירה מוגנת בזכויות יוצרים ללא רשות, כאשר המחשב שלי מבצע עבירה על חוקי המדינה, צריך לחפש את היישות המשפטית שאחראית על ביצוע אותה עבירה, ורק אותה ניתן להעמיד לדין.

כוונה פלילית

כאשר מבקשים להעמיד לדין מישהו (ישות משפטית) בדין פלילי, יש צורך להראות שהיתה לו “כוונה פלילית”. הכוונה אינה שצריך להראות שהוא התכוון לעבור על החוק, אלא להראות שהוא התכוון לבצע את הפעולה שבה מאשימים אותו. אם מישהו מעד ברחוב, נפל על מגרפה שהעיפה כדור סל שפגע במרזב של בית שבו היה תקוע כדור כדורת, שכתוצאה מהפגיעה נפל על חלון של אוטו שהעיף רסיס שפגע בעובר אורח והרג אותו, לא ניתן להאשים את מי שמעד ברצח, מכיוון שהוא לא התכוון להרוג את עובר האורח. לא ניתן להאשים אותו גם בהריגה, מכיוון שהוא לא התכוון גם להזיק לעובר האורח בכל דרך אחרת. לא ניתן להאשים אותו אפילו בגרימת מוות ברשלנות, מכיוון שאפילו את הפעולה שהתחילה את כל השרשרת, המעידה, הוא לא התכוון לבצע. מצד שני, אם אותו בן האדם מעד בגלל ששרוכי נעליו היו פרומים, אזי כן ניתן להאשים אותו בגרימת מוות ברשלנות, מכוון שהוא אכן גרם, באופן ישיר, במעשה או במחדל, לכך שימות בן אדם אחר.

נעיר, כהערת אגב, שלא בכל עבירה פלילית יש צורך להראות כוונה פלילית. יוצא הדופן הבולט ביותר הוא החובה שפנסי הרכב שלכם יהיו תקינים. גם אם אתם עוצרים כל חמש דקות כדי לוודא שהפנסים עדיין תקינים, עדיין ייתכן שהפנס יישרף בין העצירות שלכם, ושיעצור אתכם שוטר.

אשמה בפעילות לא חוקית של המחשב

בחזרה לענייננו, ברור ומובן שעל מחשב לא ניתן להראות כוונה פלילית. זאת חלק מהסיבה שבגינה לא חלים עליו חוקי המדינה. כאשר מחשב עושה פעולה שהיא לא חוקית, יש צורך למצוא מיהי הישות המשפטית שאחראית לפעילותו הלא חוקית של המחשב. במילים אחרות, מחפשים את הישות המשפטית שלה היתה את הכוונה הפלילית מאחורי מה שהמחשב עשה, והיא שצריכה לשאת באחריות לאותן הפעולות.

וכך צריכים, לדעתי, החוקים להתייחס. לא אל הפעולות שהמחשב עושה אלא אל הפעולות שמפעיל המחשב עושה.

דוגמאות לחריגה מהעיקרון הנ”ל

חוק זכויות היוצרים במתקונתו החדשה (אני לא יודע אם הוא כבר נכנס לתוקף או לא) כולל התייחסויות לפעולות של “העתקה לצורך הרצה”, “העתקה לצורך צפיה”, “העתקה לצורך הינדוס לאחור” ועוד. בעוד שייאמר לזכות החוק שרוב הפעולות הנ”ל דווקא מותרות באופן מפורש ע”י החוק, אני מוצא שעצם ההתייחסות של החוק לפעולות הנ”ל היא בעייתית.

כל הפעולות הנ”ל הן פעולות שבהן, אכן, המחשב מבצע פעולה של העתקה. היה רצף של ביטים במקום אחד (דיסק), ועכשיו יש את אותו הרצף בעוד מקום (בזכרון של המחשב). מה שלא קורה זה פעולה של “כוונה” של העתקה. מבחינת המשתמש במחשב, הוא לא מייצר עוד עותק של היצירה, הוא רק “מריץ”, “צופה” או “פותח בתוכנת disassembly” של התוכנה. פעולת ההעתקה מתבצעת לחלוטין ע”י המחשב, ועל דעת עצמו, ללא שהמשתמש מבצע במודע “העתקה”.

עד כמה שאני רואה את פני הדברים, זאת פריצת גבול מסוכנת. כמעט כל פעולה שהמחשב עושה עם מידע במהלך הטיפול שלו יכולה להחשב כ”העתקה” או כ”יצירת יצירה נגזרת”. אם החוק עומד להפיל על המשתמש את האחריות לאיך שהמחשב בוחר לעשות את הפעולות הבסיסיות, בניגוד ל”מה המטרה הסופית”, הרי שזאת הרחבה מאוד משמעותית של רמת השליטה של יוצרים על יצירותיהם. לכל צורך פרקטי, החוק נותן ליוצרים זכויות להכתיב את אופן השימוש הנכון ביצירה, גם באותו עותק שבו הם כבר נתנו רשיון לשימוש.

וזאת, לדעתי, הבעיה הבסיסית הראשונה (והקטנה יותר) בצורה שבה המחוקק מתייחס לחוק זכויות היוצרים.

שחר

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

2 תגובות בנושא “הבעיות עם חוקי זכויות היוצרים – חלק 1 מתוך 2”

  1. עברתי על תזכירים מ-2003 ו-2004 (במשרד המשפטים ובאוניברסיטת בר אילן) ולא מצאתי את ההתייחסות שאתה אומר. דווקא בתזכיר של 2003, בסעיף 31 כתוב כי העתקה ארעית כחלק מהתהליך הטכנולוגי שנעשה למטרה מותרת אינו בעייתי. כלומר אם אתה מריץ כחוק תוכנה וכחלק מהתהליך נוצר העתק זה לא חל עליך. נראה לי שדווקא בסוגיה זו אתה והחוק המוצע רואים עין בעין.

  2. הייתי אומר שחוקי התנועה הם קצת שונים מחוקים פליליים רגילים, ויותר דומים לחוקים מנהלתיים שמטילים אחריות גדולה הרבה יותר על הנאשם, כמו חוקים לבעלי עניין ומנהלים של חברות נסחרות. אם אתה לא רוצה להיות חלק מהמערכת המנהלתית-שיפוטית של מערכת התנועה, אל תנהג.

    בתור דוגמה לחוק פלילי-באמת שלא דורש כוונה פלילית, נסה אונס קבוצתי.

    (דיסקליימר: אין לי מושג חוקי מהחיים שלי בשום מובן של המלה, ובפרט אני לא עורך-דין. הכי בטוח לא לנהוג ולא לעשות סקס, אלא שלעצה הזו גם אני לא שומע.)

סגור לתגובות.