על המחאה. חלק ב׳: איך אפשר יותר טוב

בחלק א׳ דיברתי על הבעיות המבניות במערכת השלטונית במדינה. אני טוען שהבעיות שאנחנו רואים היום הן הסימפטום, ולא בעיית השורש. הבטחתי פוסט המשך עם איך אפשר לעשות יותר טוב.
הפוסט הזה הוא ניסיון לענות על השאלה הזו בדיוק.

מדדי איכות לפתרון

בפתרון הזה אני רוצה להשיג כמה דברים:

  • קבלת אחריות: עד כמה שרק אפשר, כל זרוע שלטונית וכל בן אדם בתוך אותה זרוע צריך לדעת שיש מישהו שהתפקיד שלו הוא לבקר את העבודה שהוא עושה.
  • התאמת אינטרסים: צריך לבנות את המערכת כך שהאינטרסים הצרים של נושאי התפקיד מתיישרים עם האינטרסים של הקהל שאותו הם אמורים לשרת.
  • הריבון הסופי של כל המערכת צריך להיות הציבור. אפשר לקרוא בחלק א׳ מדוע זה אינו המצב היום.
  • ייצוג אינטרסים לקבוצות מיעוט: ציבור הבוחרים בישראל הוא לא אחיד (בלשון המעטה). המצב כיום הוא שמי שנכנס לקואליציה זוכה לייצוג של האינטרסים שלו (או לפחות של מנהיגיו), ומי שבאופוזיציה לא מצליח להשפיע על הממשל במדינה בכלל. באופן אידאלי, המערכת צריכה להיות יותר מאוזנת.

בגדול, אם שיטת הבחירות לא מאפשרת לפחות לארבע מפלגות להכנס לכנסת (ימין, שמאל, ערבים, חרדים), הרי שאי אפשר לטעון שהיא מייצגת את העם.

הרשות המבצעת: בחירות לממשלה

בגלל כל הבעיות שציינתי בחלק א׳, אנחנו בו–זמנית עם ראש ממשלה שהוא גם חזק מידי וגם חלש מידי.
הפתרון: הצבע עקיפה לראש הממשלה. השיטה היא, בגדול, שיטת האלקטורים של ארצות הברית. בבחירות בוחרים אלקטורים, והם מתחייבים למי הם יצביעו לראשות הממשלה. למעשה, לא שואלים אותם בזמן אמת. את ההתחייבות הם נותנים מראש, ומי שמקבל הכי הרבה אלקטורים הוא ראש הממשלה. את הממשלה עצמה הוא מרכיב כפי שהוא מוצא לנכון.
מכיוון שהמנדט של ראש הממשלה בא מהציבור, הכנסת לא יכולה להפיל אותו, למעט באופן אחד, עליו אני אדבר עוד שניה. למעשה, הממשלה צריכה את הכנסת רק פעם בשנה, כדי להעביר את התקציב. עוד פרטים בשלב הניתוח.
בגלל גודל המדינה, אני לא חושב שאנחנו צריכים 358 אלקטורים. אצלינו יספיקו 120.
ואם אתם כרגע צועקים על המסך ששיטת האלקטורים בארצות הברית היא זוועתית, זה בגלל שטיפה הטרלתי אתכם. התפקיד של האלקטורים לא מסתיים בבחירת ראש הממשלה, וכל כן על הפתק לא יופיע רק שם המועמד לראשות הממשלה שהאלקטור נותן לו את קולו, אלא גם שם האלקטור עצמו. למעשה, בקלפי תהיה הזדמנות לבחור בין אלקטורים שונים שנותנים את קולם לאותו המועמד.
בגלל השוני בתפקיד, אני לא אקרא להם „אלקטורים”. בואו נקרא להם „חברי כנסת”.

הרשות המחוקקת: הכנסת

חברי הכנסת ייבחרו ישירות ע״י הבוחרים. כדי לאפשר לחברי הכנסת הבודדים להיות מוכרים ע״י הציבור, וגם כדי לוודא שמיעוטים ייזכו לייצוג, המדינה תתחלק לאיזורי בחירה. כמספר אצבע, חשבתי על עשרה איזורי בחירה, שכל איזור בוחר 12 חברי כנסת.
בניגוד לארצות הברית, שיטת הבחירה היא לא winner takes all. כל בוחר משלשל עד שישה פתקים לקלפי. 12 המועמדים שקיבלו הכי הרבה קולות באיזור בחירה מסויים הם חברי הכנסת שמייצגים את אותו האיזור. האישה ששמה התנוסס על הפתקים של הכי הרבה חברי כנסת שנבחרו היא ראש הממשלה לתקופת כהונת הכנסת. כהונת הכנסת וכהונת הממשלה היא אותה תקופה.

ניתוח

בשיטה הזו ביטלנו את הפריימריס, את הוועדה המסדרת ואת אחוז החסימה (עליו לא דיברתי בחלק א׳, אבל גם הוא מאוד בעייתי). מי שבוחר את חברי הכנסת הבודדים הוא ציבור הבוחרים, ולכן להם גם נתונה הנאמנות הראשית של אותם חברי כנסת.
מצב כמו שקרה בבחירות האחרונות, ששלושה חברי כנסת שרצו תחת מפלגות שכותרתן היתה „לא ביבי” הלכו עם ביבי לא יכול לקרות מכמה סיבות:

  • הם לא היו רצים תחת הרשימות האלו מראש. הסיבה היחידה שהם ניסו היא אחוז החסימה.
  • גם אם היו רצים, לא היו נכנסים על קולות מצביעי „לא ביבי”. הציבור הזה לא באמת האמין, לפחות להאוזר ולהנדל.
  • גם אם היו נכנסים, לא היו מצביעים לביבי. למי הולך הקול שלהם ננעל ברגע שהם נרשמים לרוץ.

אחת הביקורות נגד בחירות איזוריות היא הסכנה ב–gerrymandering: חלוקת האיזורים לצורך השתקת קולות מסויימים. שני דברים מונעים את זה במקרה הזה:

  1. האיזורים ממש גדולים. כל איזור מכיל כ–10% מאוכלוסיית המדינה
  2. אין מנצח אחד. בגלל ההצבעה האישית וריבוי הפתקים, לא ניתן להשתיק רוב.

אם לא השתכנעתם, אפשר (וכנראה רצוי) להוסיף עוד חוקים. למשל, רשות מוניציפלית לא תתחלק ליותר מאיזור אחד, אלא אם גודל הרשות עצמו גדול מ–10% מתושבי המדינה. הפרש הגדלים (במספר מצביעים) בין האיזור הגדול ביותר לאיזור הקטן ביותר לא יהיה יותר מ–10%. את האיזורים תקבע וועדה מקצועית.
בסך הכל, ואנא הרגישו חופשי לאתגר אותי בתגובות, אני חושב שיש פה מעט משחק להשתיק אוכלוסיות, למעט אם הן קטנות מידי מכדי לקבל ייצוג בכלל. היוצא מין הכלל הוא אם קיימת אוכלוסיה שמספיק גדולה כדי לקבל ייצוג, אבל מפוזרת מידי ברחבי הארץ. אני לא חושב שיש אוכלוסיה כזו כיום. יש הצעה קצת דומה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ושם הם מציעים שחצי מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות, וחצי בבחירות ארציות. אני לא חובב של החלוקה הזו, אבל בהחלט אפשר להשאיר כמות מסויימת של מושבים בכנסת לבחירות ארציות.

חוקים נלווים

  • חובת הגעה לקלפי ביום הבחירות. לא חייבים ממש להצביע, אבל כן חייבים להגיע עד לקלפי ולהרשם שהגעתם. הסנקציה נגד מי שלא מגיע: שלילת יום החופש
  • חבר כנסת וחבר ממשלה לא יכהנו בשום משרה נוספת, אם בתשלום ואם לאו. חבר כנסת שמציעים לו משרת שר חייב להתפטר מהכנסת כדי לקבל. זה לא „החוק הנורווגי”. המקום בכנסת לא יחכה לו במידה וירצה לחזור.
  • חבר כנסת שמתפטר או מפסיק לכהן יוחלף בבחירות מיוחדות. למשרה הספציפית שהתפנתה.
  • אם הכנסת מחליטה לפזר את עצמה לפני הזמן, או שהתקציב לא עובר בתקופה סבירה, מקיימים בחירות חדשות, הן לכנסת והן לממשלה. זו הדרך היחידה של הכנסת להחליף ראש ממשלה נבחר לפני הזמן
  • אחד מתפקידי הכנסת הוא לפקח על פעילות הממשלה. מתוקף זה, היא גם ממנה ומפעילה את הגופים שמפקחים על הגופים הביצועיים. במילים אחרות, מפקד מח״ש מפסיק להיות כפוף לשר המשטרה (או איך שלא קוראים לתפקיד בימינו), אלא לוועדת הביקורת של הכנסת
  • הפרדה של תקפיד ראש התביעה מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי יכול להיות משרת אמון

חולשות

יש כמה חולשות שאני מודע להם בתוכנית המוצעת. אני לא חושב שאף אחת מהם פוסלת את התועלת בשיטה הזו, בוודאי כשמשווים לזוועה שיש לנו כיום. עדיין, אם למישהו יש רעיונות לשיפור, אני אשמח לשמוע.

המערכת השופטת

דיברתי על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת. צריך להגיד מילה גם על הרשות השופטת. בניגוד למטרה שנטענה, כרגע אין לרשות השופטת מי שהיא נותנת לו דין וחשבון. השופטים לא פועלים לחלוטין ללא ביקורת ציבורית, אבל אם הם מחליטים לעשות ביבי ולהתעלם מכל העולם, שופטים אחרים הם היחידים שיכולים לעצור אותם.
לא התעמקתי במערכת השופטת משתי סיבות. הראשונה היא שאין לי פתרון טוב. מאוד לא בריא להכפיף אותה לרשות אחרת. השניה היא כי, בפועל, הרשות השופטת נכון להיום הרבה פחות שבורה מהרשויות האחרות.
כי יש מקום לעשות בה רפורמות. משוב של עורכי דין על שופטים והקלטה אוטומטית של כל הדיונים, וחלוקה למתדיינים, הם שני דברים שאפשר לעשות יחסית בקלות שמאוד ישפרו את הכשלים שכן יש במערכת. באופן לא מפתיע, השופטים עצמם מתנגדים לשתי ההצעות האלו.
כמו שאמרתי, יש מה לתקן, אבל המערכת הרבה פחות רקובה מאשר הכנסת והממשלה.

זו התוכנית הכללית. אני אשמח לשמוע הערות.
שחר

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *