חודש: יוני 2006

כפי שהסברתי בפוסט הקודם, החלטתי להתנתק מברק. הסיבות שבגללן החלטתי להתנתק לא באמת קשורות למה שכתוב שם.

בגדול, הסיבה המרכזית שבגלל החלטתי להתנתק היא הסיבה שבגללה התחברתי מלכתכילה. לא אני הייתי הבעלים של החשבון. את החשבון עשה אבא של חברה שלי הרבה זמן. כאשר עברנו לגור ביחד, היא לקחה איתה את המחשב היחידי בבית. על ה-ADSL היתה התחייבות, אז עשינו עסקה סיבובית. בגלל שלינגנו בדיוק עברה מהבית שלי למשרד, העברנו בעלות על ה-ADSL מאבא שלה ללינגנו (מה שאפשר לעשות בתקופת ההתחייבות). בחשבון האינטרנט אצל אקטקום, שהיה רשום על שם החברה, השתמשנו במשרד כדי להתחבר עם ה-ADSL שהעברנו מאבא של מ’, בעוד שבבית המשכתי עם ה-ADSL הישן ועם חשבון האינטרנט של אבא של מ’. אבא של מ’ התנדב להמשיך לשלם עליו.

היתה בעיה אחת קטנה בסידור הזה. אבא של מ’ העלה את קצב החיבור ל-2 מגה (מ-1.5), גם אצל בזק וגם אצל ברק. כתוצאה מהחילוף נוצר מצב שבו במשרד יש ADSL של 2 אבל אינטרנט של 1.5 (ואקטקום חונקים את הקו לכמה שאתה משלם), בעוד בבית יש חשבון של 2 אבל קו של 1.5.

ראוי לציין שלמרות שבבית קו ה-ADSL לא היה בנוי לבקש מברק את כל התנועה ששילמנו להם כדי לספק, עדיין בכל פעם שהתפרסם ב-YNet שיש להם בעיות בחיבור, עדיין ראיתי האטה משמעותית גם אצלי!

הסיבה המרכזית שרציתי לסגור את החשבון בברק היתה כדי שאבא של מ’ יפסיק לשלם על חשבון האינטרנט שלנו. אני חושב שברור לחלוטין שלא היה שום דבר שנציגת שימור הלקוחות תוכל להגיד שישכנע אותי להשאר אצלם.

מה שמביא אותנו לשיחה עצמה.

התקשרתי אתמול בערב לנציגת שירות לקוחות של ברק. אני לא זוכר להגיד לכם איך קראו לה בדיוק, אבל השם “ליטל” זכור לי במעומעם. נשתמש בו.

השיחה התחילה במתן פרטים. מדרך הטבע, הזדהיתי בתור אבא של מ’, כולל תעודת זהות ושם. היא שאלה לסיבת ההתקשרות, ואני אמרתי שאני רוצה להתנתק. בשלב זה, בלי שום הזהרה, היא עברה למעין “שאלון ניתוק”. מתוך היכרות עם המערכת, אני יודע שמדובר ב”שאלון שימור”. התפקיד שלה זה לוודא שאני נשאר לקוח שלהם, לא משנה מה.

מסתבר ש”לא משנה מה” כולל גם “לטרטר את הלקוח”. אין לי מספר מדוייק, השיחה לקחה בערך עשרים דקות.

זה התחיל מהשאלה של “למה אתה רוצה להתנתק”. דיברתי טיפה על נושא המהירות (והיא הציעה לי לשדרג את המהירות. במילים אחרות, לשלם להם על 2.5 ולקבל פחות מ-1.5, במקום על 2 כמו שעשיתי עד עכשיו). בשלב מאוד מוקדם אמרתי לה שאני לא מעוניין להמשיך לענות על שאלות, רק לנתק את החשבון.

זה לא עבר.

בשלב זה אני צריך לציין שאני יודע שאם הייתי נותן את הסיבה האמיתית לבקשה שלי, או אומר שאני טס לחו”ל, או כל סט ממכלול שלם של סיבות שבגללן אני רוצה להתנתק שלא באשמתם, הייתי יכול לסיים את השיחה בשתי דקות. כל זה לא משנה. בכוונה החלטתי שאני לא ממציא סיפורים (לפחות, לא סיפורים סבירים), אלא פשוט מסרב לתת סיבה.

כשהתחלתי לסרב לענות על השאלון, השאלות שלה התחילו להיות יותר ויותר בוטות. מהירות? היא יכולה לשדרג לי. מחיר? היא יכולה להוריד לי. הסברתי לה, בשנית, שיש דרך אחת שהיא יכולה לגרום לי לכתוב על ברק דברים טובים בבלוג שלי. היא יכולה לנתק אותי.

כאשר השאלות המשיכו, עברתי לסיפור הכיסוי. הסברתי לה שאני החלטתי לוותר על חטאי העולם הזה ולהפוך לנזיר בודהיסטי. אני חושד שהיא לא האמינה לי. בשלב מסויים היא בקשה להגיד לי רק כמה כמה דברים. היא סיפרה לי שהיא יכולה לבוא לקראתי בתחום המחיר, שהיא יכולה לבוא לקראתי בתחום המהירות, ואז שאלה “ואם אתה מתנתק באמת מהאינטרנט, אז האם גם ניתקת את ה-ADSL?”. הטון של השאלה, של מישהי שעכשיו ניצחה בויכוח, היה מה שבאמת הפליא אותי. רק בישראל יש לנציגים את החוצפה לחשוב שמותר להם בכלל להתווכח איתך.

בערך רבע שעה אל תוך השיחה, כשהיא התחילה “להסביר” לי שלא פניתי לתמיכה, ושאני משתמש הרבה באינטרנט, התחלתי לשאול אותה פרטים על הרגלי הקניות שלה. כשזה לא עזר, צעקתי עליה. אמרתי לה שאני לקוח משלם, ויש לי את הזכות להפסיק להיות כזה מבלי שאני משתף את סיבותי איתה. סיימתי בשאלה אם יש לה את הסמכות לנתק אותי או לא.

זה עזר.

היא ענתה שלא, ושמישהו עם הסמכות יתקשר “אלי” חזרה תוך כמה דקות.

התקשרתי לאבא של מ’, והיום בבוקר הסתבר לי שהתקשרו אליו אחרי בערך שעה. האינטרנט שלי לא התנתק, אבל ניתקתי אותו בכוונה, ווידאתי שאכן הוא לא מצליח להתחבר בחזרה. נותקנו בהצלחה.

סיכום:
– אם אין לכם כוח להתווכח, אכן כדאי להמציא סיפור. אני חושב שאתם תהיו לוחמים קטנים למען חירות האזרח אם במקום להמציא סיפור, פשוט תסרבו לתת סיבה, ותעמדו על זכותכם להתנתק בלי לתת סיבה. אתם סוללים את הדרך לאלו שבאים אחריכם!
– תמיד להקליט שיחות עם מוקדי שירות. אם לא בגלל הסיבה המשפטית, אזי פשוט בגלל הערך הבידורי. תחשבו איזה יופי של פוסט זה היה אם הייתי מקליט!
– בסופו של דבר, הנציגה הראשונית אכן היתה קוץ בתחת, אבל אין להכחיש שפחות מיממה אחרי השיחה כבר החשבון מנותק. למרבה הצער, באותה מערכת מעוותת שנקראת “תודעת השירות הישראלית”, זה נחשב טוב. בואו רק נקווה שהם גם לא יחיבו את הכסף.
– בארצות הברית, 5 דקות עם נציג מהוות סיבה להופיע בטלויזיה (ולפטר את הנציג). פה רבע שעה נחשבת טוב בגלל שאכן נותקתי בסוף.

עדכון:
בעקבות תגובה שמציינת שזמן ההמתנה אצל ברק לתמיכה טכנית יכול להיות מאוד מאוד קצר, החטתי שיהיה יותר הוגן לציין גם כמה דברים טובים:
– לנציגת הניתוק הגעתי דרך נציג תמיכה טכנית. לא נדבר על זה שהתמיכה שהוא הציע לא היתה קשורה לבעיות. מה שכן, הוא ענה תוך בערך שתי שניות. מאוד מאוד מהר.
– גם לנציגת שירות הלקוחות כמעט לא המתנתי.

בסופו של דבר, למרות שאני הייתי בטלפון עם נציגת שירות הלקוחות הרבה יותר זמן מאשר וינסנט, הוא היה בטלפון יותר זמן ממני.

שחר

החיבור שלי לאינטרנט בבית מתבצע (למרבה ההפתעה) באמצעות שרת מקומי. יש מבנה קצת מעניין של הרשת האלחוטית ודרישה ל-VPN כדי להתחבר אליה, אבל זה לא באמת רלוונטי לסיפורינו.

מה שכן רלוונטי לסיפורינו זה שלפני לא הרבה זמן התחלתי לשים לב שלפעמים אני פשוט לא מצליח להתחבר למקומות. מחקר יותר מעמיק גילה שאחד משרתי השמות שברק דוחפים למערכת שלי כשאני מתחבר, לא עונה נכון לשאילתות.

או, יותר מדוייק, לא עונה נכון בהנחה שהוא אמור לשרת תחנות קצה.

הסבר ממש מהיר. שרתי ה-DNS הם הדבק האמיתי של האינטרנט. למעשה, בלעדיהם, כמעט וכל תעבורת האינטרנט היתה הופכת לבלתי אפשרית. השיטה שהם עובדים היא ע”י הקצאת “איזורי אחריות” (Authority zones). למשל, הכתובת “www.lingnu.com” נמצאת בתוך איזור אחריות של lingnu.com, וזה מטופל ע”י שני שרתים: ns.fiasco.org.il ו-sleeper.securiteam.com.

כל שרת חייב לדעת לתת תשובות על כל הערכים שנמצאים בתוך איזור האחריות שלו. אם יש ערך שלא נמצא בתוך איזור האחריות שלו, אבל איזור האחריות של הערך נמצא בתוך איזור האחריות של השרת, השרת צריך לדעת להפנות לשרת שיודע לתת תשובה יותר ספציפית לגבי הערך. כך, למשל, שרת בשם “ildns.huji.ac.il” אחראי על איזור האחריות של ישראל (il). תת המתחם “org.il” נמצא באותו אזור אחריות. אם נשאל אותו “מיהו www.hamakor.org.il”, הוא ישיב לנו שהמתחם הזה לא נמצא באיזור האחריות שלו, ויפנה אותנו אל dns.iglu.org.il או אל ns.fiasco.org.il (כן, אותו אחד מלמעלה) כדי לקבל תשובה יותר מוסמכת. אם נפנה אל ns.fiasco.org.il עם אותה השאלה, נקבל כבר תשובה סופית.

מכאן אפשר להבין איך עובדת מערכת החיפוש של שמות מתחם. אם אנחנו רוצים לדעת מה הכתובת של www.hamakor.org.il, אנו נפנה אל שרתי השורש (שלושהעשר שרתים שמשרתים את המתחם שמעל כולם). למשל אל G.ROOT-SERVERS.NET. הוא ידע להגיד לנו שיש איזור מתחם קטן יותר (il), ולספר לנו על שישה שרתים שיודעים לטפל באיזור הזה. וכך אנחנו יורדים בעץ עד שאנחנו מגיעים לשרת מתחם שיודע לתת לנו את התשובה שאנחנו מחפשים.

הבנתם?

אז בואו נסבך את התמונה טיפה. את כל התהליך הזה, של שאילתות ועוד שאילתות וכו’ שרתי שמות יודעים לעשות. התוכנה שרצה על המחשב הרגיל, בד”כ, לא יודעת לעשות אותו. התוכנה רוצה לדעת שיש לה שרת dns, כך שהיא תשאל אותו את השאלה, והוא יענה לה תשובה. המערכת לא מעוניינת להתחיל לחפש ולעשות שאילתות חוזרות בכל פעם. בגלל זה, יש אופציה להגיד לשרת DNS “כאשר שואלים אותך על שם מתחם שלא נמצא באיזור האחריות שלך, תעשה את החיפוש ותחזיר את התשובה”. השרת אמנם מסמן את התשובה כתשובה לא מוסמכת (non authorative), אבל ללקוח זה לא באמת משנה.

ולמה כל ההסבר הזה?

בחיפושי אחר הסיבה שאני לפעמים מקבל שגיאות dns מאתרים תקינים לחלוטין, גיליתי נקודה מעניינת. אחד משני השרתים שברק נותנים לי כשאני מתחבר לא מבצע שאילתות עבורי. כאשר אני שואל אותו על מתחם שלא נמצא בתחום האחריות שלו, הוא מחזיר הפניה. זאת במקום ללכת ולבצע בעצמו את החיפוש המלא. זאת שגיאת קונפיגורציה של ברק.

במקום לנסות לשכנע נציג תמיכה להבין מה אני אומר לו, כתבתי מייל. לחברה יש כתובת מייל לדיווח על תקלות. בד”כ מדובר במטרד, שכן מי רוצה לדווח על תקלות אינטרנט דרך האינטרנט? מה עוד שהטיפול בתקלות שמדווחות כך הוא בד”כ איטי יותר. לא הפעם. מכיוון שאין לי בעיה אמיתית להתחבר (ועכשיו, משאני יודע מה הבעיה, אין לי גם בעיה לעקוף אותה), הבעיה לא דחופה לי (או משנה לי בכלל). אני מדווח עליה רק כדי שלברק תהיה הזדמנות לפתור בעיות שיש להם בשירות.

ניסחתי מייל שמסביר את הבעיה, כולל תוצרים של dig, תוכנה לביצוע שאילתות מול שרתי dns. המייל נשלח ביום שלישי בתשע וחצי בבוקר. בתגובה קיבלתי, בשש ואחת עשרה דקות בערב, את ההודעה הבאה:

כן, לקח להם 10 שעות כדי לכתוב שהם לא מתכוונים לטפל במייל שלי.

ניסיתי להתקשר (בערך שעה אחר כך), וקיבלתי הקלטה שאומרת שעקב עומס זמן ההמתנה יהיה ארוך מהרגיל. במקום להמתין, שלחתי להם את המייל הבא:

כמובן שהפעם התשובה היתה שונה לחלוטין. בתור התחלה, מכיוון שהמייל הפעם היה קצר יותר, לקח להם מעל 24 שעות לענות לו. כמו שאתם יכולים לראות, גם התשובה עצמה היתה שונה לחלוטין:

אכן, כאשר המייל נהיה קצר יותר, התמיכה הטכנית של ברק לא מוצאת את השם שלי בתוך המייל, וכתוצאה מכך במקום שמי יש שני רווחים בין “לכבוד” לבין “שלום רב”. כל הכבוד לברק.

בשלב זה כבר ביקשתי להתנתק, אבל על כך בפוסט נפרד.

שחר

בעקבות פניה של מישהו בפורום לינוקס של תפוז, התוודעתי לאתר מבחן חשוב מאוד.

קורה המון שאנשים שעומדים חסרי אונים. הם רוצים להתקין לינוקס, אבל המבחר של ההפצות מבלבל אותם. שאלות על הפורום בסגנון של “איזו הפצה להתקין” נענית בשלל תשובות שהרבה פעמים לא מצמצמת את הבחירה לשואל המבולבל.

המבחן הזה יכול, לדעתי, לשפר מאוד את החוויה הראשונית. יש שם אוסף של שאלות לגבי איזה סוג משתמש אתה, מה אתה רוצה מהמערכת, וכו’. בסופו של דבר הוא נותן מספר המלצות לגבי איזו מערכת להתקין. המשתמש המתחיל יכול פשוט לבחור את הראשונה ברשימה, עם (בתקווה) הסתברות טובה שהיא תתאים לו.

נוסף לרשימת הקישורים הקבועים של הבלוג.

שחר

התפרסם היום (הכתבה ב-Ynet, אבל אני שמעתי את זה בגל”צ) שועדת הכנסת רוצה לדחות בעוד שלושה חודשים את הכניסה של התקנה של מסגרת אשראי קשיחה. אין לי שום בעיה עם זה, בתנאי אחד בלבד. בואו נכניס כבר עכשיו את התקנה שאוסרת על הבנקים לגבות “ריבית חריגה”.

בואו נחזור אחורה. מה שהמפקח על הבנקים אמר זה שהבנקים בעצם משחקים פה משחק כפול. מצד אחד, הם מאפשרים ללקוחות להכנס למינוס, ומינוס מאוד גדול, בלי שום קשר ליכולת ההכנסה שלהם. מסגרת האשראי שהבנקים קובעים נקבעת באמצעים פחות או יותר הגיוניים, אבל היא לא מסגרת האשראי בפועל. מסגרת האשראי בפועל גבוהה הרבה יותר. התוצאה:
– הלקוח אף פעם לא יודע איזה צ’ק יחזור ואיזה יכובד.
– הבנק לוקח על ההפרש בין מסגרת האשראי הפורמלית לבין מסגרת האשראי בפועל ריבית רצחנית, ובכך, בעצם, יש לו אינטרס לשמור על המשחק.

בא המפקח על הבנקים ואמר “לא עוד”. מסגרת האשראי הפורמלית תהיה מסגרת האשראי, וזהו. אם הבנק רוצה לכבד צ’ק מעבר למסגרת האשראי, הוא יכול (במקרים מסויימים), אבל אסור לו לגבות על זה ריבית מיוחדת.

בגלל אוסף של סיבות, שלא עם כולן אני מסכים (למעשה, עם רובן אני לא מסכים) היישום של הרפורמה נדחה, נדחה שוב, ועכשיו נדחה בשלישית. דעתי האישית היא שהבנקים עומדים מאחורי הדחיות האלו, ולזה אני חושב שצריך לשים סוף.

ההצעה שלי היא פשוטה. להמשיך לאפשר לבנקים לתת ללקוחות לחרוג ממסגרת אשראי אם צריך לתת ללקוחות זמן כדי להתארגן. מה שכן, החל מהאחת ביולי לא לאפשר לבנקים לגבות ריבית מיוחדת על חריגה מ”מסגרת האשראי” הפורמלית. זה ייתן את התמריץ לבנקים לוודא שכל הלקוחות שלהם אכן מסודרים עם מסגרת אשראי לקראת הכנסת הרפורמה בפועל, בעוד שלושה חודשים.

שחר

למי שמסתכל מהצד, נראה כאילו “קדחת הלינוקס” נרגעה לחלוטין. לפני שלוש שנים, בכנס “Go-Linux” הראשון, הכנס הועבר ממלון הבית של “אנשים ומחשבים” להילטון בגלל שנרשמו יותר מידי אנשים (מעל 1300 איש הגיעו). לינוקס נראה כמו משהו שיכבוש בסערה את השוק, וישנה את פני העולם.

עברו מאז כמעט שלוש שנים, ולכאורה החזון נכשל. בעוד שלינוקס בהחלט עדיין איתנו, הבאז התקשורתי סביבו דעך באופן משמעותי. המערכת לא שינתה את חיינו מהקצה אל הקצה, רוב העולם עדיין משתמש בחלונות. מיקרוסופט היא עדיין מונופול. האם כשלה דרכינו?

דעתי האישית היא שמי שבנה על “לינוקס”, והגדיר את עצמו כ”תומך לינוקס” בהחלט יכול לרשום לעצמו כשלון. באותה המידה, מי שניסה להגיד שיש פה עקרון שהוא יותר גדול מלינוקס – מערכת ההפעלה רואה התקדמויות שהן שקטות (מדובר בקונספט שהוא מסובך מידי מכדי שהעיתונות תוכל להתלהב ממנו), אבל משמעותיות. העקרון שצריך להנחות הוא “תוכנה חופשית”.

ותוכנה חופשית זוכה להתחזקות איטית אבל עקבית לאורך שלוש השנים האחרונות. לפני שלוש שנים נושא דגל התוכנה החופשית היה לינוקס. אנחנו (לצורך העניין, עמותת “המקור” אותה ייצגתי בזמנו בכנס Go-Linux) הצטרפנו לקדחת הלינוקס שפשטה בתקשורת כיוון שלינוקס היא, אכן, תוכנה חופשית.

מאז, לינוקס מצא את מקומו. האם אני רוצה לראות לו מקום יותר מרכזי? בוודאי. האם אני עושה משהו בנידון? לא כל עוד אני מבלה שבוע מכל שבועיים בהתאוששות מטיפולים כימותרפיים. כך או כך, ההתקדמות האמיתית של לינוקס עומדת (ובפועל קוראת) בשוחות, בשקט בשקט. בית ספר פה שמקים מעבדה, תוכנה שם שמלטשת את העברית עוד. עוד תוכנה חופשית שרצה על שתי מערכות ההפעלה שנהיית סטנדרט בחלונות. לינוקס לא יצא מחדר השרתים בבום. הוא יצא צעד אחר צעד.

אבל הסיפור המעניין באמת הוא לא מה שקורה ללינוקס, אלא מה שקורה לתוכנה חופשית. לפני שלוש שנים, הציבור הרחב לא הבחין בהבדל בין “קוד פתוח” לבין “לינוקס”. אחרי מאמר ב-YNet שבחן את OpenOffice, ודיבר על גרסאת החלונות שלו, חצי המטוקבקים אמרו או “נמאס כבר מהלינוקס הזה”, או “האם יש גם גרסה לחלונות”. הציבור הרחב פשוט לא הפנים שיכולה להיות תוכנה חופשית על חלונות.

זהו גם הזמן לתת קרדיט לרפי פוגל, אז עורך של מגזין ב”אנשים ומחשבים”, שבמייל פרטי שאל אותי למה אנחנו לא מדגישים את הנקודה הזו יותר.

בשלוש השנים האחרונות המצב השתנה מאוד. בעוד שהשימוש בלינוקס כמערכת לשולחן העבודה מדשדש בערך באותה הרמה שהוא היה אז, השימוש במוזילה/פיירפוקס כדפדפן קפץ ממיעוט זניח למעל 10%. מכיוון שהיקף השימוש במאק לא מסביר את ההבדל, אין לנו אלא להניח שמדובר במשתמשי חלונות שעברו לדפדפן החליפי. אופן אופיס, בתורו, מביא אפקט דומה, אף כי כרגע בהיקפים קטנים יותר. כך או כך, הציבור הרחב כבר לא משייך את המילים “קוד פתוח” ל”לינוקס” יותר. מה שיותר חשוב, הוא כבר לא משייך את המילים “קוד פתוח” ל”משהו שרק גיקים יכולים להשתמש בו” יותר. קוד פתוח הפך למשהו שמיוצג, במידה זו או אחרת, כמעט על כל מחשב.

אפילו האוייבת המושבעת ביותר של התוכנה החופשית, חברת מיקרוסופט האימתנית, התחילה לעכל את העובדה שהמודל לא רעוע כמו שהיא טענה בהתחלה. הפרוייקט הראשון של מיקרוסופט שהיא שיחררה כקוד פתוח (ועוד באירוח על SourceForge) היה מלווה בנשימה מופתעת מצד קהילת הקוד הפתוח, והתנצלות רפה מצד מיקרוסופט (לא בחרנו GPL, אנחנו מאזנים את הצורך בכך לעומת הצורך בכך, בלה בלה בלה). היום מיקרוסופט אומרת בפה מלא – קוד פתוח הוא לא איום בשבילנו. לינוקס היא לא יותר מאשר IBM, RedHat ו- Novel שמתחרות בנו. העולם קיבל, מצא את המקום הנכון, וממשיך בדרכו.

אבל האם היא צודקת? האם באמת מכירות לינוקס מתנהגות כמו כל חברה מסחרית שמוכרת תוכנה? במצב כמו שהוא היום, אין ספק שהתשובה היא “כן”.

אבל לדעתי יש פה יותר.

מאז ומעולם שאלת השאלות לגבי קוד פתוח היתה “אבל איך עושים מזה כסף”. אני משוכנע שיש מבין קוראי הבלוג שלי אנשים שיגידו “מה איכפת לנו. שלא ירוויחו”. אני חושב שזו לא תשובה טובה במיוחד. זה נכון שתוכנה חופשית מיוצרת לפעמים בלי שום התערבות של חברה מסחרית, וזה נכון שלא סביר שכל התוכנה חופשית תפותח ללא התערבות של קהילה לא מסחרית. עם כל זה, צריך לזכור שתוכנה צריכה גם תמיכה מסחרית כדי לשרוד. תמיכה מסחרית תגיע (ותשאר) רק אם אפשר יהיה להרוויח מזה כסף.

מה שמביא אותנו לדבר שגרם לי לכתוב את הפוסט הארוך הזה. כבר הרבה זמן שאני טוען שהמודל הפיתוח היציב היחידי לפיתוח תוכנה חופשית יהיה כאשר השוק יהיה בוגר מספיק כדי ששחקנים מסחריים, סביר להניח שמתחרים, יוכלו לשתף פעולה כדי לפתח מוצר שכולם צריכים ביחד, תחת רשיון חופשי. כל מה שאנחנו רואים כרגע (לפתח את המוצר ולמכור את השירות, לפתח את המוצר כחלק משירות גדול יותר) הם שלבים חשובים, וסביר להניח שלא ייעלמו, אבל הם שלבים בדרך.

האם יכול להיות דבר כזה? האם חברות שמתחרות אחת בשניה יוכלו להגיע למצב שבו הן משקיעות ביחד כסף בפיתוח של מוצר שהמתחרה יהנה ממנו אף הוא? לדעתי כן, ועכשיו יש לי אפלו הוכחה.

קבוצה של חברות שמפתחות טלפונים סלולריים הקימו מלכ”ר לצורך שיפור לינוקס (כתבה ב-Yahoo News). הסיבה? כיום מערכות ההפעלה לטלפונים סלולרי נשלטות ע”י שתי שחקניות. מיקרוסופט ו-Symbian. בשוק שהתחרותיות בו שוחקת רווחים לכל השחקנים לדואופול הזה אין אינטרס להוריד מחירים. מה עושים? מייצרים לבד.

לכל חברה בנפרד יותר כלכלי לקנות מאחת משתי הנ”ל על פני לפתח מערכת הפעלה משלה לטלפונים. לכולן ביחד, מצד שני, הרבה יותר כלכלי לפתח לבד על פני לקנות. יוצרים שיתוף פעולה, מייצרים לבד, ובעצם מתחרים בספקים שלך.

האם זה משהו שצריך להטריד את מיקרוסופט? לדעתי כן. החוקים הכלכליים של תחרות מאוד מאוד משתנים במצב כזה.

נכון להיום, כאשר לינגנו מציעה לחברה שאנחנו נותנים לה שירותי רשת להשתמש בלינוקס, יש לחברה שתי אופציות לקניה. או שהם קונים מיקרוסופט, או שהם קונים לינגנו. נכון שאנחנו לא פיתחנו את לינוקס, אבל למנהל הרכש שם זה לא מאוד משנה. כך או כך, מה שהוא מקבל זה משהו קיים. כך או כך, אם הוא ירצה שינויים או תמיכה, או יצטרך לשלם עליה. זה לא שאנחנו אף פעם לא מנצחים בעסקאות כאלו, אבל למיקרוסופט יש פה את יתרון הגודל. זו הסיבה שמיקרוסופט מרשה לעצמה, היום, להתייחס ללינוקס כאל רד האט ונובל שמתחרים בה.

כאשר מנהל ה-IT צריך לפתח לבד, חוקי המשחק מאוד משתנים. אם הוא מפתח לבד, השליטה שלו גדולה יותר. ההשקעה אחרת, ומה שהכי חשוב, זה הוא.

האם מיקרוסופט לא יכולה פשוט להוריד מחירים ולהיות יותר כדאית מפיתוח עצמי? אני לא חושב כך.

בואו נעשה את החשבון. כשמיקרוסופט מפתחת מוצר, היא מחשבת בו את עלויות הפיתוח (כולל משכורות למתכנתים, משרד, וכו’). אחר כך היא לוקחת רווח, מחלקת בכמות המשתמשים הפוטנציאלית, וכך קובעת את מחיר המוצר. ההכנסות שלה מכלל הלקוחות גבוהות, באופן משמעותי, מאשר העלויות של הפיתוח. איך אני יודע? בגלל שאחרת החברה לא היתה רווחית.

כאשר הלקוחות שלך מתאגדים כדי לייצר את אותו המוצר לבד, יש שני רכיבים שנעלמים ממשוואת העלויות. הלקוחות יותר לא צריכים לשלם על המכירות והשיווק, והלקוחות יותר לא צריכים לשלם את הרווח לחברה שפיתחה. נוצר פה מסלול קצר יותר, שבו הלקוחות משלמים ישירות למתכנתים. מול מודל כזה, למיקרוסופט אין סיכוי.

לדעתי, זהו הכיוון שאליו הולך עולם התוכנה החופשית, ומכיוון שהמודל הרבה יותר יעיל מאשר המודלים הקיימים, גם עולם התוכנה בכלל.

כמובן ששינוי כזה דורש שינוי מחשבתי מאוד מהותי בצורה שבה לקוחות חושבים. שינוי כזה לוקח הרבה זמן, ודורש דרכי מעבר. איגודים כמו זה של ייצרני הטלפונים הסלולריים, אבל, הוא הכיוון שלאט לאט יראה לשוק שזה אפשרי, וגם כדאי.

שחר

הרעיון של VPN, כפי שהסביר לי זאת פעם מנהל בחברה שייצרה כאלו, הוא שבן אדם ירגיש כאילו הוא במשרד, גם כאשר הוא לא. כן, יש את האלמנט של לחבר את הרשת עצמה בצורה מוצפנת, אבל זה רק חלק מהמכלול. המכלול הוא ממש להיות בתוך הרשת המשרדית, גם אם אתה לא באמת.

כאשר אנחנו מתקינים VPN ללקוחות, אנחנו כמובן משתמשים ב-OpenVPN. הוא פשוט לתחזוקה, יש לו לקוחות ללינוקס ולחלונות, ועושה את העבודה. וכמובן, הוא חופשי.

כדי להבין עד כמה רחוק המונח של VPN מגיע, הנה סיפור שקרה באמת, אצל לקוח שלנו. מטעמים מובנים, אני לא אספר מי.

הזמן הוא יום שישי בבוקר (שבוע שעבר).
המקום הוא משרדי הלקוח.
הסיבה שאני יודע על זה היא שנשלחו שם מיילים על מה שקרה לכולם.

שני עובדים מגיעים ביום שישי בבוקר כדי להשלים פרוייקט חשוב. בעודם עובדים, המדפסת מתחילה להוציא דפים. הם מסתכלים אחד על השני, אבל אף אחד מהם לא שלח שום דבר להדפסה.

הולכים את המדפסת, ומגלים שלושה עותקים של תמונה של יאסר ערפאת.

נבוכים, ולא מעט חוששים, הם שולחים מייל לכולם שאומר “המדפסת התחילה להדפיס בעצמה. האם יש לנו וירוס? כולם להזהר” וכו’.

עונה להם אחד המנהלים בחברה (לא ציטוט מדוייק):
“אני לוקח את הלאפטופ שלי הביתה, והוא המחשב שאיתו אני עובד בבית. הבן שלי עושה פרוייקט לבית ספר של דגמים ממתכת, והוא בחר לעשות את יאסר ערפאת. הבעיה היא שמדפסת ברירת המחדל שלי היא המדפסת של העבודה. אני שמח שאתם מגלים עירנות, אבל אפשר להרגע”.

שולח מנכ”ל החברה מייל:
“הבנתי הכל חוץ מדבר אחד. יאסר ערפאת?????”

ועל זה נאמר: “On the internet, no one knows you do metal mockups of Yasser Arrafat”

שחר

טוב, רק גרסת האונליין.
טוב, אני לא בדיוק הנושא, רק מוזכר השם שלי.
טוב, זה לא באמת קשור ללינגנו, או אפילו למשהו שעשיתי.
טוב, זו כתבה שבכלל נכתבה עבור CNet, והניו יורק טיימס רק פירסמו אותה מחדש.

עדיין!

התמצית היותר רלוונטית, כמו גם הקישורים, נמצאים בבלוג השני שלי.

שחר