עוד מישהו חושב כמוני על עיתונות ועיתונאים

אני כבר כתבתי על זה פעם, אבל לא באותה הרמה שפאול גרהם צולל לעומק. הוא כתב על זה באתר שלו.

בין השאר, הוא נתן גם הפניה לדף של סוכנות PR שמסביר איך לדחוף תוכן לבלוגרים. פאול צודק – המאמר פשוט מצחיק. ציטוט נבחר:

In order to begin a conversation with one – and it should be viewed as a conversation, rather than a pitch – it is vital that you are well-acquainted with the interests of the blogger.

אני לא יודע מה לחשוב על הנושא. מצד אחד, ברור לי שמי שיש לו מה להגיד ירצה להגיד את זה בתפוצה רחבה. אם יש מקצוענים שדוחפים את זה, שיהיה. גם אני, כמו פאול, חושב שהאשמה פה היא של העיתונאים שאוכלים את כל מה שמגיע אליהם. גם אני שוקל, כמו שפאול עשה, לקחת חברת PR כדי לייצר מודעות למוצר של לינגנו.

מצד שני, חברות ה-PR בארץ כנראה באמת לא מכירות את העבודה. אם נקשיב לדברים שעידו קינן, כתב עבור NRG, אמר ואז הדגים בבלוג שלו, הרי שהרעיון שלהם להשיג חשיפה זה להפציץ במילים מרשימות את כל העולם. לא בדיוק טקטיקה שתעבוד על בלוגרים.

מצד שני, אם יחצ”ן היה באמת עושה את שיעורי הבית, לומד את מה שאני אוהב לפרסם בבלוג, ופונה אלי עם תוכן רלוונטי, מה הייתי עושה עם זה? ברור שגם אם זה מתפרסם, זה מתפרסם תוך הפניה למי ששלח לי את הידיעה, אבל האם לעשות “דווקא” ולא לפרסם?

מי שקורא את קווי היסוד של ההנחיות ליחצ”נים רואה שם כמה דברים מאוד נכונים. בין השאר הם אומרים:
1. אל תסתירו את הסיבה שאתם מתקשרים, או מי הלקוח שלכם.
2. ייצרו עניין באמצעות שיחה, לא באמצעות מילים מפוצצות.
3. לא להפציץ בהמון בקשות לפירסום.

יחצ”ן שיעקוב אחרי ההנחיות האילו, באמת עשוי לקבל את הבמה שהוא מחפש, גם אצלי. מצד שני, אם הבלוגים יגרמו ליחצ”נים להעלות את רמת ההודעות שלהם, מה טוב.

אולי כדאי לייצר “אמנת היחצון לבלוגרים”. כללי עשה ואל תעשה של איך לגרום לבלוגר לפרסם את מה שאתה כותב. חוץ מההנחיות בקישור שנתתי, אני מציע גם כמה משלי:
1. אם אתם רוצים לחסוך לי זמן, כדי לאפשר לי פשוט להעתיק ולהדביק את מה שכתבתם לבלוג שלי, נסחו את ההודעה בגוף ראשון. אני יודע שהודעות לעיתונות יוצאות בגוף שלישי, בדיוק למטרה זו, אבל אז זה נשמע כאילו שאני מדווח עליכם, מה שאין כך המצב. אני מעדיף להגיד “הנה הודעה לעיתונות ששלחו אלי:”, ואז לשים את הטקסט שלכם. אני יודע שזה פחות טוב בשבילכם, אבל החיים קשים.
2. אם כמות ההודעות שמגיעות אלי עולה על מה שאני יכול לטפל, אף הודעה לא תעבור. כדאי שתיקחו את זה בחשבון לפני שאתם שולחים אלי דברים שסביר להניח שאני לא אפרסם.

הצעות לכללים נוספים יתקבלו בברכה.

שחר

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

5 תגובות בנושא “עוד מישהו חושב כמוני על עיתונות ועיתונאים”

  1. עוד דוגמה לעיתונאים שכותבים את כל מה שהיחצנים מלעיטים אותם:

    http://www.spreadfirefox.com/?q=node/view/14263

    מאחר והמידע (השגוי) שלקח לפיירפוקס מספר ימים להגיע למיליון הורדות, אין אלא להניח שהמידע סופק ע"י יחצנים מטעם אופרה. האמת, היא כמובן אחרת:

    http://whatsup.co.il/article/3754

    הגב

    1. החסרתי קטע מהמשפט, צ"ל:

      מאחר והמידע (השגוי) שלקח לפיירפוקס מספר ימים להגיע למיליון הורדות מופיע ביותר מאתר אחד, אין אלא להניח שהמידע סופק ע"י יחצנים מטעם אופרה.

      הגב

  2. שחר, חג שמח
    שים לב שבכותרת שלך היא על עיתונאים – והטקסט על אנשי יחסי ציבור – בלבול ידוע ושגור.
    הקביעה שלך כי: חברות ה-PR בארץ כנראה באמת לא מכירות את העבודה – כוללנית ושלילית, כשהיא שמה את כל המשרדים בחבילה אחת.
    נכון, כמו בתחומים אחרים בהם רף הכניסה ודמי הכניסה נמוכים (מחשב בבית ואפשר להתחיל), יש גם אנשי יחסי ציבור פחות מקצועיים או לא מקצועיים, אך בוודאי יש משרדים ואנשי יחסי ציבור היודעים את מלאכתם ומקצועם.
    במידה ונשלחות לך ידיעות לפרסום – אני מניח כי הן נשלחות לאו דוקא כי אתה בלוגאי, אלא מפני שפרי מקלדתך מתפרסם מעת לעת גם במקומות אחרים, ובכל מקרה אתה גורם רב השפעה בקהילת הקוד הפתוח בישראל – לא חנופה, אלא עובדה.
    ובאשר ללגיטימיות של בלוגים כשווי ערך לעיתונות – זה נושא מעניין מאוד, והעובדה היא שיש בלוגאי בארה"ב הכותב על הבית הלבן ואף מוזמן למסיבות עיתונאים השוטפות של הדובר. היום גם ראיתי בעיתון האיגוד הבינלאומי ליחסי ציבור שמנכ"לים הרוצים לתקשר עם עובדיהם – ייטיבו אם יעשו זאת דרך בלוג. אני מתקרב לקצה אלף התווים המוקצים לתגובה, אז שוב ברכת חג שמח.

    רני רוגל, דורן תקשורת

    הגב

    1. דווקא הפעם אין בילבול. הבעיה עם אנשי היחצנות היא שהעיתונאים מפרסמים את מה שמאכילים אותם, בלי לבדוק ובלי לחשוב. אנשי ה-PR הם לא הבעיה, הם הסימפטום. הבעיה היא העיתונאים.

      המעבר לבלוגים הוא בגלל שהעיתונאים מאבדים מאמינותם ומהרלוונטיות שלהם, בגלל שהם נהיים שופרות לכתבות מוכנות.

      עוד פרטים על שתי הנקודות במה שפאול כתב, וכתב הרבה יותר טוב ממני.

      לגבי פניות של יחצנים – למרבה השמחה או הצער, אני לא מקבל כאילו. לפחות לא שאני יודע. ברור שאם יפנו, יפנו בגלל שאני דמות מוכרת, אבל עדיין האמצעי שלי להגיד את הגיגי לקהל הרחב הוא הבלוג שלי, לא שום אמצעי אחר. לכן, גם אם אני דמות מוכרת, בסופו של דבר הפניה היא בגלל שאני בלוגר. מידת ההכירות איתי תשפיע על אל מי פונים מתוך קהילת הבלוגרים.

      שחר

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Bear