רבות כבר דובר, אם בבלוג פה ואם במקומות אחרים, על העיוותים השונים שנוצרים במערכת המשפטית. אם זה חברות המדיה העצומות שתובעות משתמשים קטנים, אם זה הפרות פטנטים לכאורה שבהן חברות ענק מאיימות על חברות קטנטנות על הפרת פטנטים שהם טריויאלים לחלוטין, ואם זה חברות קטנות שחברות ענק מפרות פטנטים שלהם.
בכל המקרים הבעיה היא, בעצם, אחת. לאחד הצדדים יש, באופן משמעותי, יותר משאבים לנהל את המאבק המשפטי מאשר לצד האחר. כתוצאה מכך תוצאת המאבק נקבעת לא על סמך “מי צודק”, אלא על סמך “מה ייעשה לי הכי פחות נזק”. בפועל, מערכת הצדק לא עושה את עבודתה, לא בגלל שהמערכת לא יכולה לעשות את עבודתה, אלא בגלל שהפעלת המערכת עולה יותר מידי כסף לצד אחד, אבל כמות שהיא נסבלת של כסף לצד השני. כתוצאה מכך, הנטיה היא לא להגיע אל המערכת בכלל, אלא שהצד החלש יתפשר בפתרון שהוא יותר זול, אף כי פחות טוב.
לפני כמה זמן שאל אותי חבר מדוע, לדעתי, המצב נהייה כך. יש תמיד את ההרגשה שזהו דבר שמאפיין את הכמה עשורים האחרונים. לפני מאתיים ושלוש מאות שנה לא זה היה המצב, והמערכת המשפטית, פחות או יותר, עבדה. לדעתי, לפני מאה שנה נדיר היה למצוא מצב שבו מישהו שהוא עני היה צריך להתגונן מפני מישהו עשיר. למעט במשפט הפלילי, היה נדיר למצוא מצב שלמישהו עשיר ולמישהו עני יש מספיק במשותף כדי שיהיה להם בכלל סכסוך. לעניים לא היתה דרך לקחת במרמה דברים של העשירים, ולעניים לא היה שום דבר שהעשירים רצו.
אלא שהעברת הדגשים לקניין רוחני, רשת האינטרנט שהקטינה את העולם לכל צורך למעט משפטי ושאר השינויים של השנים האחרונות שינו את המצב הזה. אם עולה פחות משקל לשכפל דיסק ששייך למישהו עם המון כסף, פתאום יש עניין.
ועד כאן בסך הכל תיארנו את הבעיה. אני חושב, אבל, שיכול להיות שיש לה פתרון. לא סביר שאפשר יהיה להעביר אותו, אבל יכול להיות שהוא ממש יפתור את הבעיה, בלי שנצטרך לשנות את חוקי הפטנטים, זכויות היוצרים, סיכסוכי העבודה וכל שאר הדינים.
בואו נסתכל על מה קורה עם הצד התובע הוא הגוף עם המשאבים הכלכליים הכי רבים באיזור. קוראים לו “המדינה”. לתהליך תביעה כזה קוראים “משפט פלילי”. על פניו היינו מצפים שכאשר המדינה תובעת נרקומן על פריצה לעסק שאותה הבעיה תבוא לידי ביטוי גם שם. אלא ששם עשו משהו מעניין. אם הנתבע בוחר לעשות כן, הוא יכול לבקש שהתובע, משמע המדינה, יממן לו את הוצאות ההגנה המשפטית.
השאלה היא אם לא ניתן לבצע תיקון דומה גם לדין האזרחי. אם גוף תובע גוף שני, ולאחד מהם אמצעים אשר הינם באופן משמעותי גדולים מאשר לשני, הרי שזה בעל המשאבים הגדולים יותר צריך לשאת לפחות בחלק מהוצאות הגוף השני.
לפני שבוחנים את ההצעה צריך להבין על מה ההצעה הזו אינה משפיעה. ההצעה אינה משפיעה על מצבים שבהם שני הגופים הינם בעלי יכולות כלכליות דומות. לדוגמא:
– סכסוכי שכנים בירוחם
– סכסוכי שכנים בהרצליה פיתוח
– הפרות חוזה בין חברות בגדלים דומים
– סכסוכי קניין רוחני בין גופים בגדלים דומים
למשל, מיקרים כמו התביעה של Sun נגד מיקרוסופט לא נכללים במצב המתואר.
אז מה כן? צריך לעבוד פה על הפרטים, אבל ברמת העקרון צריך שגוף גדול שתובע גוף קטן ייקח בחשבון שהוא ייצטרך לשאת גם בהוצאות ההגנה. בפירוש הרעיון פה הוא למנוע תביעות על סכומים שבהם עלות ההגנה המשפטית עומדת להיות גדולה מסכום התביעה (שזה האמצעי שבאמצעותו מנסים לגרום לכם להתפשר). צריך לחשוב על סייגים, כגון “האם כל סכום הגנה, או רק סכומים סבירים”, וכו.
השאלה המסובכת יותר היא מה קורה כאשר גוף קטן מרגיש נפגע מהתנהגותו של גוף גדול. מצד אחד, המצב הנוכחי הוא שהגופים הגדולים יכולים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם, מכיוון שאין שום סיכוי שאני (או לינגנו), לדוגמא, אצליח לתבוע את Sun על הפרת פטנט. זהו מצב לא בריא. מנגד, לא ייתכן שרק על שום כך שאני טוען ש-Sun מפירה פטנט שלי Sun תצטרך להוציא את עלויות התביעה. מנגנון של בוררות מקדימה עשוי להיות פתרון גם לבעיה הזו.
כמובן שזה לא יעבור. מי שמרוויח הכי הרבה מהמצב הנוכחי הינם אילו שהכסף מצוי בידם, שהם גם אילו שהכי משפיעים על המחוקקים. עדיין, אפשר לחלום.
שחר