ראשית, עדכון אישי. מסתבר שכ-35 ק”מ מפריז,פחות מ-10 קילומטר מיורודיסני, יש כפר קטן שנראה כאילו הזמן קפא בו. למעשה, חנות הבאגטים הקרובה ביותר נמצאת במרחק של כעשר דקות נסיעה באופניים משם.
איך אני יודע? שני אירועים גרמו לי להחשף לעובדה זו:
1. לאחותי יש בית קטן ומאוד חמוד שם.
2. כנס Wine Conf 2005 מתרחש עוד מעט, ומהווה סיבה מצויינת לנסוע לראות את האחיין שליאחותי.
ועכשיו לעניין. לקראת הנסיעה דיברתי עם שירות הלקוחות של אורנג’ על לחסום את הטלפון שלי לשיחות נכנסות לכל מי שלא יודע קוד מסויים. זהו שירות בתשלום סימלי שהינו מומלץ לכל מי שלא מעוניין לקבל טלפונים מהבנק שמנסים למכור לו שירות חדש, אבל שהוא משלם עליהם ביוקר מכיוון שהוא בחו”ל (מנסיון). בעודי מדבר איתה, היא כמעט הכריחה אותי לקחת שירות אחר של אורנג’, שניתן ללא תשלום, אשר מוזיל את עלות השיחות שאני מוציא מחו”ל.
זה הולך כך. תסלחו לי שהמספרים לא לגמרי מדוייקים:
חיוג ישיר החוצה מצרפת – בין 5.5 ל-7.5 שקלים לדקה, תלוי במפעיל.
שיחה נכנסת לצרפת – כ-1.5 שקלים לדקה.
באמצעות השירות של אורנג’ – 2.5 שקלים לדקה.
איך זה עובד? אני מתקשר למספר שניתן לי ע”י המוקדנית, ושהינו פעיל רק למשך הנסיעה שהוזמן. אחרי שאני מתקשר, אני מחכה שני צילצולים, ומנתק. אף אחד לא מרים את הטלפון, ולכן לא נרשמת שיחה יוצאת.
בשלב זה המערכת מתקשרת חזרה אלי. כשאני מרים את הטלפון, אני מקבל צליל חיוג. בשלב זה אני יכול לחייג לכל מספר בישראל, ועלות השיחה היא, כפי שמצויין, 2.5 שקלים לדקה.
אני רק אציין שכאשר ניצלתי את השירות בפועל, קיבלתי צליל “תפוס” במקום לחכות שני צילצולים. פרט לכך, השירות עבד בדיוק כפי שפורסם (למעט המחיר, שאותו עוד לא בדקתי).
עד כאן הפרטים הטכניים. עכשיו בואו נעשה כמה ספקולציות על מה קורה מאחורי הקלעים. חברות הסלולר בצרפת ובגרמניה, וכנראה גם בארצות אחרות, גובות מחירים גבוהים מאוד על אספקת שירות שיחות יוצאות למנויי אורנג’. לאורנג’ אין ברירה אלא לגלגל את המחירים על הלקוח. אין פה, אבל, שום תועלת לאורנג’ עצמה. מכיוון שכך, אורנג’ פשוט לקחה את המערכת והפכה שיחות יוצאות יקרות לשיחות נכנסות זולות יותר. השירות כאילו ניתן ללא תשלום, אלא שהוא ניתן בתשלום של כשקל לדקה. בגלל זה הלהיטות של נציגי המכירות של אורנג’ להציע לכם את המסלול הזה. כנראה שאורנג’ רק מרוויחה ממנו יותר.
כמה הערות, ובעיקר הארות, לגבי שיטת הקומבינה הזו:
הערה מספר אחת: לא ניתן לאכוף תנאים על שני גורמים חיצוניים אם לגורמים הנ”ל יש אינטרס לשתף פעולה בינהם נגדך.
גם לכם, כמנויים, יש אינטרס לשלם פחות למפעיל הצרפתי, וגם לאורנג’. כתוצאה מכך נוצרה הקומבינה בינכם לבין אורנג’, שבה הופכים כל שיחה יוצאת לשיחה נכנסת. אבל המצב הזה רלוונטי בעוד הרבה תחומים בחיים.
כשעבדתי בצ’ק פוינט היו, מידי פעם, פניות של אנשים שמצאו “חורים” שהסתכמו במשפט “ערוץ סודי”. תיאור הפרטים תמיד היה סביב הנושא של עוד דרך שבה גורם בתוך הארגון וגורם מיחוצה לו מצליחים להעביר תיקשורת בינהם חרף חוקים ששם מנהל הרשת של הארגון כדי למנוע את התקשורת. התשובה שלנו היתה תמיד “זו לא בעיה שניתנת לפתרון”.
אחת הדוגמאות הכי מרגיזות לתקשורת מסוג זה הינה תקשורת של כל תוכנות ההודעות המיידיות (Messenger, ICQ, AIM וכו). התוכנות האילו השתמשו ומשתמשות בכל טריק אפשרי כדי לא לאפשר למנהלי הרשת לסנן אותן, ולעיתים אף זוכות להצלחות.
הערה מספר 2: קומבינות זה דבר מסוכן
מה יהיה השלב הבא? בניגוד למערכות פיירוול, הנזקים שעלולים להווצר לאורנג’, ובעקיפין לי כלקוח שלהם, עלולים להיות ממש משמעותיים. אם כתוצאה מהקומבינה הזו יפסיקו רוב ספקי הסלולר בצרפת לעבוד עם אורנג’, הרי שאני אגלה שאיזורי הקליטה שלי בצרפת הצטמצמו פלאים, והמחיר שאני צריך לשלם על כל השיחות הנכנסות עלה. התוצאה הסופית היא שבמקום להרוויח מהתרגיל, הפסדתי כתוצאה מכל. זה כמובן לא יגרום לי להפסיק להשתמש בו. אחרי הכל, השימוש או אי השימוש שלי לא ישפיע על עתיד השירות שיינתן לי ע”י שותפות אורנג’, אבל זו כן נקודה למחשבה.
כמעט כל צעד שאנחנו עושים כדחיפה לכוון מסויים גורם לתופעה נגדית. לפעמים התגובה היא קטנה, לפעמים משמעותית, ולפעמים התגובה חריפה יותר בהשלכותיה מאשר הצעד שעשינו אנו, וגורמת לכך שנמצא את עצמינו רחוקים יותר מהמטרה מאשר התחלנו.
שחר
חודש: אפריל 2005
עוד מישהו חושב כמוני על עיתונות ועיתונאים
אני כבר כתבתי על זה פעם, אבל לא באותה הרמה שפאול גרהם צולל לעומק. הוא כתב על זה באתר שלו.
בין השאר, הוא נתן גם הפניה לדף של סוכנות PR שמסביר איך לדחוף תוכן לבלוגרים. פאול צודק – המאמר פשוט מצחיק. ציטוט נבחר:
In order to begin a conversation with one – and it should be viewed as a conversation, rather than a pitch – it is vital that you are well-acquainted with the interests of the blogger.
אני לא יודע מה לחשוב על הנושא. מצד אחד, ברור לי שמי שיש לו מה להגיד ירצה להגיד את זה בתפוצה רחבה. אם יש מקצוענים שדוחפים את זה, שיהיה. גם אני, כמו פאול, חושב שהאשמה פה היא של העיתונאים שאוכלים את כל מה שמגיע אליהם. גם אני שוקל, כמו שפאול עשה, לקחת חברת PR כדי לייצר מודעות למוצר של לינגנו.
מצד שני, חברות ה-PR בארץ כנראה באמת לא מכירות את העבודה. אם נקשיב לדברים שעידו קינן, כתב עבור NRG, אמר ואז הדגים בבלוג שלו, הרי שהרעיון שלהם להשיג חשיפה זה להפציץ במילים מרשימות את כל העולם. לא בדיוק טקטיקה שתעבוד על בלוגרים.
מצד שני, אם יחצ”ן היה באמת עושה את שיעורי הבית, לומד את מה שאני אוהב לפרסם בבלוג, ופונה אלי עם תוכן רלוונטי, מה הייתי עושה עם זה? ברור שגם אם זה מתפרסם, זה מתפרסם תוך הפניה למי ששלח לי את הידיעה, אבל האם לעשות “דווקא” ולא לפרסם?
מי שקורא את קווי היסוד של ההנחיות ליחצ”נים רואה שם כמה דברים מאוד נכונים. בין השאר הם אומרים:
1. אל תסתירו את הסיבה שאתם מתקשרים, או מי הלקוח שלכם.
2. ייצרו עניין באמצעות שיחה, לא באמצעות מילים מפוצצות.
3. לא להפציץ בהמון בקשות לפירסום.
יחצ”ן שיעקוב אחרי ההנחיות האילו, באמת עשוי לקבל את הבמה שהוא מחפש, גם אצלי. מצד שני, אם הבלוגים יגרמו ליחצ”נים להעלות את רמת ההודעות שלהם, מה טוב.
אולי כדאי לייצר “אמנת היחצון לבלוגרים”. כללי עשה ואל תעשה של איך לגרום לבלוגר לפרסם את מה שאתה כותב. חוץ מההנחיות בקישור שנתתי, אני מציע גם כמה משלי:
1. אם אתם רוצים לחסוך לי זמן, כדי לאפשר לי פשוט להעתיק ולהדביק את מה שכתבתם לבלוג שלי, נסחו את ההודעה בגוף ראשון. אני יודע שהודעות לעיתונות יוצאות בגוף שלישי, בדיוק למטרה זו, אבל אז זה נשמע כאילו שאני מדווח עליכם, מה שאין כך המצב. אני מעדיף להגיד “הנה הודעה לעיתונות ששלחו אלי:”, ואז לשים את הטקסט שלכם. אני יודע שזה פחות טוב בשבילכם, אבל החיים קשים.
2. אם כמות ההודעות שמגיעות אלי עולה על מה שאני יכול לטפל, אף הודעה לא תעבור. כדאי שתיקחו את זה בחשבון לפני שאתם שולחים אלי דברים שסביר להניח שאני לא אפרסם.
הצעות לכללים נוספים יתקבלו בברכה.
שחר
על שעון קיץ וחלונות
בזכות שידוך של עידו קינן, קבלו את מאמר הביכורים שלי ב-NRG.
והפעם – למה חלונות לא תומך בשעון קיץ, ואיך לתקן את המעוות.
הערה חשובה: הכותרת, כמו גם כותרת המשנה, אינן שלי. אני חושב שמיקרוסופט מספיק לא אוהבים אותי גם בלי משפטים כאילו….
שחר
50,000 נהגים על הכביש ללא רשיון
כך התפרסם לאחרונה. יסלחו לי הקוראים שאני לא זוכר את מראה המקום המדוייק.
מה שאני כן יכול לספר לכם זה סיפור אישי שקרה אך שבוע שעבר לאבא שלי. עקב נסיבות מסיבות שונות, הוא איבד את הארנק. בעודו מתקשר למשרד הרישוי כדי לקבל רשיון נהיגה חדש, הסתבר לו שהוא נמצא בשלילה. נסיעה לבית הדין לתעבורה בירושלים גילתה לו שלפני יותר משנתיים הוא הורשע, שלא בנוכחותו, בנהיגה במהירות מופרזת, ורשיונו נשלל ל-21 יום. זה היה רכב של חברה.
ההודעה על המשפט, בקשת הקנס וההודעה על השלילה, כולן, נשלחו לאליעזר יפה 13 ברעננה, כדת וכדין. רק בעיה אחת קטנה יש. הוא מעולם לא גר באליעזר יפה 13 ברעננה. ההורים שלי גרים ברחוב הרצל ברעננה. למען ההגינות נציין שאני, בעבר, גרתי בכתובת הנ”ל, אבל:
1. לא בתאריכים המדוברים (וכן, עדכנתי את משרד הפנים כשעברתי).
2. המכתבים נשלחו על שמו באופן מפורש, ועל כן כדי להיות אפילו בערך רלוונטיים הם צריכים היו להשלח לכתובת שלו.
בקיצור, סיפור תמוה. בפעם הבאה שאתם שומעים על אלפי נהגים שנוהגים בזמן שלילה, שאלו את עצמכם: “האם הם יודעים על השלילה הזו?”.
שחר
נ.ב.
הסיפור מתפרסם גם פה וגם בבלוג שלי בלינמגזין, http://linmagazine.co.il/shachar.
תאונות דרכים
ביום חמישי נהרגה בתאונת דרכים החברה הכי טובה של אחות שלי.
תנהגו בזהירות, בבקשה.
שחר
האם אני עוזב את ישראבלוג?
בניגוד לאנשים אחרים, אצלי לא מדובר במתיחת 1 באפריל.
פוסט ראשון שלי בבלוג החדש התפרסם עכשיו בלינמגזין. אני לא בטוח אם זהו המקום המתאים לי ביותר, אבל אני בודק את האפשרויות.
בכל מקרה, המנוי פרו שלי בישראבלוג מסתיים בקרוב, ואני מתלבט קשות אם אני רוצה לחדש אותו. תגובות יתקבלו בשמחה (גם פה וגם שם).
שחר
החוצפה של בזק
דמיינו סיוטאציה. אתם יושבים בבית, והטלפון מצלצל. אתם מרימים ואומרים “הלו”. במקום תשובה, אתם מקבלים הקלטה של פרסומת למוצר, מועמד פוליטי, או אמצעי צריכה כזה או אחר.
הייתם מקללים, מבקשים שיפסיקו להתקשר, מתעצבנים או צועקים, אבל אין על מי. זו בסך הכל הקלטה.
מוכר?
ובכן, אתמול זה קרה לי, בהבדל אחד קטן.
א. מספר הטלפון שלי חסוי במיוחד כדי למנוע את סוג המטרדים הזה.
ב. המוצר המפורסם היה… חנויות בזק סטור. אכן כן. אני מוותר על היכולת (שבה אני מעוניין) שאנשים ימצאו את מספר הטלפון שלי בספר הטלפונים כדי לקנות שקט, ובזק הולכת ומחליטה שהשקט לא באמת מעניין אותי.
אבל זה נהייה יותר מעניין. התקשרתי ל-199 כדי להתלונן. מסתבר שבזק מוכרת את השירות הזה לחברות. חברה יכולה ללכת לבזק ולקנות שירות של פרסומת לטלפון. הפקידה, באדיבות רבה, הציעה לי לסמן את הקו שלי כ”לא להתקשר אליו”.
עכשיו כמה נקודות למחשבה:
1. אם אני הייתי רוצה להציע שירות כמו של בזק, לא היו עומדים לרשותי כל מספרי הטלפון החסויים. בפועל, בזק פה מנצלת מידע שיש לה עקב היותה מונופול כדי להציע שירות שבו היא לא מונופוליסטית.
2. למה לעזאזל אני צריך לשמוע על זה רק בגלל שבזק, לגמרי במקרה, ניצלה את השירות שלה עצמה?
אז לכל מי שעוד לא שמע על זה, אתם מוזמנים להתקשר ל-199 ולבקש שלטלפון שלכם לא ישלחו פרסומות. אני לא יודע עד כמה זה יעזור, או האם אתם בכלל תוכלו לדעת אם מתעלמים מהבקשה שלכם, אבל כדאי לנסות.
אם מישהו מצליח לקבל סטטיסטיקות על כמה זה עוזר, אני אשמח לשמוע.
שחר
עיצוב הדוק מידי
באפליקצית web שאני כותב, החלטתי לעשות עיצוב הדוק במיוחד. כאשר ניגשים לדף כלשהו באפליקציה, ולא משנה איזה, ואתם לא logged in, אתם מקבלים את הדף שמבקש מכם להזדהות כלפי המערכת. אין redirect – הדף מופיע תחת ה-URL שאליו ניסיתם להגיע.
כאשר אתם מקלידים את הסיסמה, אם היא נכונה, הדף שאת כתובתו נתתם עולה. שוב, אין redirect. סיסמה לא נכונה – דף כניסה למערכת. סיסמה נכונה – הדף שביקשתם.
על פניו, יופי של עיצוב. מסתבר שיש בעיצוב בעיה קלה. אם אתם הולכים לדף אחר באפליקציה מהדף הראשון אליו נכנסתם, ואז מבקשים לחזור לדף המקורי, אתם מקבלים הודעה מהדפדפן שלכם שאומרת “הדף הזה הוא תוצר של פעולת Post” (היא, הרי שליחת הסיסמה). זה מעצבן ולא רלוונטי.
בקיצור – עיצוב הדוק מידי. אני עכשיו בודק אם אפשר לעשות redirect מהדף post אל עצמו ב-Get. קוד מספר 303 אמור היה לעשות את זה, אבל הוא לא כל כך עובד לי כרגע.
שחר
עדכון
הסיבה שלא עבד היתה שמוזילה, משום מה, התעלם מהבקשה לעשות redirect אם היה יותר מידי בשר לגוף ה-HTML בשאילתה שהחזירה 303. קיצצתי ללא רחם, והתוצאה היא redirect מהיר ושלא רואים.
מה שנשאר עכשיו זה למצוא קוד HTML וגם קוד Javascript, כמה שיותר קטן, שעושה redirect גם הוא. זה יאפשר לדפדפנים שלא תומכים ב-303 לעשות את הדבר הנכון.
ש.
רעיון לתיקון המערכת המשפטית
רבות כבר דובר, אם בבלוג פה ואם במקומות אחרים, על העיוותים השונים שנוצרים במערכת המשפטית. אם זה חברות המדיה העצומות שתובעות משתמשים קטנים, אם זה הפרות פטנטים לכאורה שבהן חברות ענק מאיימות על חברות קטנטנות על הפרת פטנטים שהם טריויאלים לחלוטין, ואם זה חברות קטנות שחברות ענק מפרות פטנטים שלהם.
בכל המקרים הבעיה היא, בעצם, אחת. לאחד הצדדים יש, באופן משמעותי, יותר משאבים לנהל את המאבק המשפטי מאשר לצד האחר. כתוצאה מכך תוצאת המאבק נקבעת לא על סמך “מי צודק”, אלא על סמך “מה ייעשה לי הכי פחות נזק”. בפועל, מערכת הצדק לא עושה את עבודתה, לא בגלל שהמערכת לא יכולה לעשות את עבודתה, אלא בגלל שהפעלת המערכת עולה יותר מידי כסף לצד אחד, אבל כמות שהיא נסבלת של כסף לצד השני. כתוצאה מכך, הנטיה היא לא להגיע אל המערכת בכלל, אלא שהצד החלש יתפשר בפתרון שהוא יותר זול, אף כי פחות טוב.
לפני כמה זמן שאל אותי חבר מדוע, לדעתי, המצב נהייה כך. יש תמיד את ההרגשה שזהו דבר שמאפיין את הכמה עשורים האחרונים. לפני מאתיים ושלוש מאות שנה לא זה היה המצב, והמערכת המשפטית, פחות או יותר, עבדה. לדעתי, לפני מאה שנה נדיר היה למצוא מצב שבו מישהו שהוא עני היה צריך להתגונן מפני מישהו עשיר. למעט במשפט הפלילי, היה נדיר למצוא מצב שלמישהו עשיר ולמישהו עני יש מספיק במשותף כדי שיהיה להם בכלל סכסוך. לעניים לא היתה דרך לקחת במרמה דברים של העשירים, ולעניים לא היה שום דבר שהעשירים רצו.
אלא שהעברת הדגשים לקניין רוחני, רשת האינטרנט שהקטינה את העולם לכל צורך למעט משפטי ושאר השינויים של השנים האחרונות שינו את המצב הזה. אם עולה פחות משקל לשכפל דיסק ששייך למישהו עם המון כסף, פתאום יש עניין.
ועד כאן בסך הכל תיארנו את הבעיה. אני חושב, אבל, שיכול להיות שיש לה פתרון. לא סביר שאפשר יהיה להעביר אותו, אבל יכול להיות שהוא ממש יפתור את הבעיה, בלי שנצטרך לשנות את חוקי הפטנטים, זכויות היוצרים, סיכסוכי העבודה וכל שאר הדינים.
בואו נסתכל על מה קורה עם הצד התובע הוא הגוף עם המשאבים הכלכליים הכי רבים באיזור. קוראים לו “המדינה”. לתהליך תביעה כזה קוראים “משפט פלילי”. על פניו היינו מצפים שכאשר המדינה תובעת נרקומן על פריצה לעסק שאותה הבעיה תבוא לידי ביטוי גם שם. אלא ששם עשו משהו מעניין. אם הנתבע בוחר לעשות כן, הוא יכול לבקש שהתובע, משמע המדינה, יממן לו את הוצאות ההגנה המשפטית.
השאלה היא אם לא ניתן לבצע תיקון דומה גם לדין האזרחי. אם גוף תובע גוף שני, ולאחד מהם אמצעים אשר הינם באופן משמעותי גדולים מאשר לשני, הרי שזה בעל המשאבים הגדולים יותר צריך לשאת לפחות בחלק מהוצאות הגוף השני.
לפני שבוחנים את ההצעה צריך להבין על מה ההצעה הזו אינה משפיעה. ההצעה אינה משפיעה על מצבים שבהם שני הגופים הינם בעלי יכולות כלכליות דומות. לדוגמא:
– סכסוכי שכנים בירוחם
– סכסוכי שכנים בהרצליה פיתוח
– הפרות חוזה בין חברות בגדלים דומים
– סכסוכי קניין רוחני בין גופים בגדלים דומים
למשל, מיקרים כמו התביעה של Sun נגד מיקרוסופט לא נכללים במצב המתואר.
אז מה כן? צריך לעבוד פה על הפרטים, אבל ברמת העקרון צריך שגוף גדול שתובע גוף קטן ייקח בחשבון שהוא ייצטרך לשאת גם בהוצאות ההגנה. בפירוש הרעיון פה הוא למנוע תביעות על סכומים שבהם עלות ההגנה המשפטית עומדת להיות גדולה מסכום התביעה (שזה האמצעי שבאמצעותו מנסים לגרום לכם להתפשר). צריך לחשוב על סייגים, כגון “האם כל סכום הגנה, או רק סכומים סבירים”, וכו.
השאלה המסובכת יותר היא מה קורה כאשר גוף קטן מרגיש נפגע מהתנהגותו של גוף גדול. מצד אחד, המצב הנוכחי הוא שהגופים הגדולים יכולים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם, מכיוון שאין שום סיכוי שאני (או לינגנו), לדוגמא, אצליח לתבוע את Sun על הפרת פטנט. זהו מצב לא בריא. מנגד, לא ייתכן שרק על שום כך שאני טוען ש-Sun מפירה פטנט שלי Sun תצטרך להוציא את עלויות התביעה. מנגנון של בוררות מקדימה עשוי להיות פתרון גם לבעיה הזו.
כמובן שזה לא יעבור. מי שמרוויח הכי הרבה מהמצב הנוכחי הינם אילו שהכסף מצוי בידם, שהם גם אילו שהכי משפיעים על המחוקקים. עדיין, אפשר לחלום.
שחר