ynet לא מוצאים תוכן, ממלאים עמוד בכפילויות

זה זמן מה שאני מקבל את הרושם שטמקא מציגים לי את אותה הכתבה מספר פעמים. קורה לא מעט שרואים כותרת סנסציונית כזו או אחרת בתמונות למעלה, ובמדור הרלוונטי את אותה הכותרת (או אחת מאוד דומה לה) שוב. עדיין, היום הרגשתי שהם עברו את הגבול:

שני שלישים מהכתבות במדור הן אותה הכתבה.

שחר

איך לא לשרוף לעצמכם את הרכב

זה נשמע כמו משהו שלא דורש יותר מידי מאמץ, אבל מסתבר שזה לא תמיד בא בקלות. לדוגמא, אשה שרפה לעצמה את הרכב בזמן תדלוק.

אני לא זוכר לתת קישור למחקר המפורש, אבל מסתבר שהתופעה הזו, של רכב שניצת בזמן תידלוק, קוראת בעיקר לגברים צעירים. לא, אין לה שום קשר לטלפונים סלולרים. מה שגורם לה הוא הפרשי מתחים (שיכולים בשקט, בימים יבשים, להגיע לעשרות אלפי וולט) בין תוך הרכב לבין האדמה.

הפתרון לזה הוא מאוד מאוד מאוד פשוט. כשאתם יוצאים מהרכב בתחנת דלק, תמיד תגעו במסגרת של הרכב לפני שאתם מתקרבים לפיה של הדלק.

הסיבה שהתופעה קוראת בעיקר לגברים צעירים היא שהם מדלגים החוצה מהרכב, בעוד שמבוגרים יותר נוטים למשוך את עצמם למעלה באמצעות הדלת של הרכב. הנגיעה בדלת של הרכב מאריקה את בן האדם, ומנעת את הגיץ שגורם להתלקחות.

שחר

מודה ועוזב (?) ירוחם (??)

תקציר הפרקים הקודמים:
ארי שביט, עיתונאי נחשב של עיתון הארץ, הואשם לאחרונה ע״י עיתונאית אמריקאית בשם דניאל ברין בתקיפה מינית. היא לא נקבה בשמו, אבל News1 פרסם שזה הוא, והוא אישר את עובדות המקרה, גם אם נתן להן פרשנות שונה ומקורית (או לא כל כך מקורית).

היום התפרסם שצצה עוד האשמה נגד ארי, הפעם ע״י עובדת של J-Street. בתגובה להאשמה החדשה, ארי שביט התפטר מעיתון „הארץ” ומערוץ 10, ופרסם הודעה הרבה יותר סבירה. אני מביא חלקים ממנה כלשונה, מכיוון שהיא מאוד מעניינת:

בימים האחרונים הבנתי שלקיתי בעיוורון. במשך שנים לא הבנתי על מה מדברים כשמדברים על גברים פריווילגיים שלא רואים את הנזק שהם גורמים לאחרים. עכשיו אני מתחיל להבין.

אני לוקח אחריות מוסרית מלאה על מעשיי ומסיים את עבודתי בעיתון הארץ ובערוץ 10

הן כותרת הצד של המאמר, והן חלק מהתגובות, מתייחסות לביטוי „מודה ועוזב ירוחם”. אני חושב ששווה להתעכב מעט על האם הביטוי הזה רלוונטי למקרה שלפנינו.

אני חושב שראשית יש להתחיל מהחלק של „מודה”. ההתנצלות הראשונית בפירוש לא עמדה בקריטריון הזה, לטעמי. בעוד שהמקרה של דניאל ברין חמור יותר, לעניות דעתי הלא מקצועית, מהמקרה השני שדווח (תקיפה מינית לעומת הטרדה מינית), הרי שמר שביט הקטין אותו לכדי „אי הבנה”. אני מאמין לו לחלוטין שהוא אכן האמין, בלב שלם, שהוא לא עשה פה שום דבר לא תקין (אחרת, סביר להניח, היה מנסה להכחיש את העובדות). זה לא סותר את העובדה שמדובר פה באי־הבנה מאוד מאוד גדולה.

ההודאה השניה הרבה הרבה הרבה יותר טובה, בהקשר זה. ברור לחלוטין בפה מישהו גרם לו להבין את חומרת המעשים עליהם מדובר, ושהוא הצליח להפנים שיש פה, באמת ובתמים, התנהגות פסולה ובזויה. על כן אני מוכן לתת לו להנות מסעיף ה„מודה” של הביטוי, גם אם נעשה באיחור.

„עוזב” הוא קצת יותר קשה. הביטוי המקורי מדבר על מי שנתפס בקלקלתו, ומייד מחזיר שאת שלקח ומודה באשמה. התנהגות כזו, יש לקוות, גם חוסכת לכל המעורבים את הצורך במלחמת גרסאות, וגם מקצרת את כל ההליכים שעשויים היו, אחרת, להתפתח. במצב זה, אכן, יש טעם להראות מידת רחמים.

אלא שבמקרה של תקיפה, ועל אחת כמה וכמה תקיפה מינית, אין פה מקום „לעזוב”. אין אצל ארי שום דבר ששייך לדניאל שהוא יכול להחזיר לה כדי להחזיר דברים לקדמותם. פשוט לא ניתן לעזוב. אילו הוא היה מציע לדניאל ולאשה השניה פיצוי כספי, היינו יכולים להתחיל ולדבר על „עוזב”. למיטב ידיעתי, הוא לא הציע שום דבר בסגנון.

התגובה של ארי שביט יוצאת דופן לטובה בנוף של גברים שמואשמים בתקיפות ובהטרדות מיניות. אנחנו רגילים לחלאות שממשיכים לטעון שלא קרה דבר גם כשהם מואשמים. בפירוש יש מקום לציין לשבח את הנכונות של ארי להגיד שהוא לוקח אחריות. אלא שהציון לשבח הוא יחסי להתנהגות המחפירה אותה אנחנו רגילים לראות, לא יחסית לאיך שהיינו רוצים שהדברים יתנהלו.

יש שיגידו שאובדן מקום עבודה הינו עונש כבד למדי. באופן רגיל ייתכן והייתי מסכים, אבל במקרה זה אנחנו חייבים לראות את הצעד בהקשרו. ארי שביט, ככל הנראה, לא יסבול כל השלכה נוספת. הוא לא ילך לכלא (למרות שההתנהגות שלו היתה התנהגות פלילית בעלת עונש מאסר בפועל), לא ישלם מכיסו לנפגעות, ולא יירשם כעבריין מין. אם נשווה את העונש שלו לעונש שקיבל חיים רמון, שעשה הרבה פחות, נבין שארי שביט כבר זכה לרחמים.

תמיד יש הרגשה לא נוחה, שאנחנו מענישים את מי שנוח להעניש (כלומר, מי שהודה) ולא את מי שצריך להעניש. זה נכון, ולא צודק, אבל לא משנה את העובדה הסופית. ארי שביט יצא בזול.

שחר

קרינת מחשבים והודג'קינס

נתחיל מהפרטים היבשים: שמרית קליין חלתה בלימפומה מסוג הודג'קינס במהלך שירותה הצבאי. הרופא הצבאי עשה את מה שהוא עושה הכי טוב, כלומר התעלם. וועדה רפואית קבעה לה נכות בגלל הרשלנות הרפואית, אבל לא הסכימה להכיר בקרינה (מחשבים) כגורם.

לפני כל דבר אחר, בואו נאחל לשמרית רפואה מהירה ושלמה. שמרית, אם את קוראת את זה, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הרעות הן שאת חלק מהנזקים שהטיפולים עושים לך את תסחבי כל החיים. החדשות הטובות הן שככל הנראה, "כל החיים" זה עוד הרבה הרבה זמן. הודג'קינס זה סרטן שמבריאים ממנו, ואני מקווה שגם את.

בתור מי שהעביר את שירותו הצבאי ליד מכשירים שפלטו הרבה יותר קרינה לא מייננת מאשר מחשבים (ציוד קשר מטוסים ומכ"מים), ובתור מי שגם חלה בהודג'קינס, אני יכול להגיד לך שלעניות דעתי, הוועדה הרפואית של הצבא קלעה לחלוטין. אין שום סיבה להניח שמה שעשית בשירות הצבאי שלך גרם לסרטן שלך. מצד שני, אם היית הולכת לרופא אזרחי, אני רוצה להאמין שהוא לא היה מעז לדחות אותך כל כך הרבה זמן.

כבר כתבתי על זה בעבר: הציבור לא מבין קרינה, ולא מבין את הקשר לסרטן. דיברתי על זה כבר בעבר סביב מחאות התאים הסלולריים.

אל תבינו אותי לא נכון. סרטן הוא המגפה של המאה העשרים ואחת (לפחות במדינות המתועשות). הוא פשוט לא נגרם מקרינה. כלומר, כמובן שקרינה גורמת לסרטן, אבל לא הקרינה הזו. לא קרינה של טלפונים סלולריים. לא קרינה של מחשבים.

ואנשים לא מבינים את זה. אריאלה איילון, שכתבה את הכתבה על שמרית, מביאה בסופה את הסיפור של עובדי הקמ"ג (קרינה למחקר גרעיני). אלא שהקמ"ג הוא כור גרעיני. בכור מתעסקים בחומרים רדיו אקטיביים, שפולטים קרינה מייננת. זה שקרינה מייננת גורמת לסרטן זה משהו שלא חדש לאף אחד כבר מעל מאה שנה. עירוב של השניים הוא פשוט לא רלוונטי.

הדיון הציבורי סביב נושא הקרינה לוקה בבורות עמוקה, ומביא לתוצאות לא בונות. חבל. קצת ידע לא הרג אף אחדהציל יותר אנשים מאשר הרג.

שחר

פרצו לי לרכב חלק א': איך תפסתי גנב

לפני כחצי שנה, ביום שישי בהיר אחד בבוקר של אוגוסט, יצאנו (אני, מ' וש') מהבית. בעודי מעיף מבט לכיוון האוטו שלי (התכוונו לנסוע בשל מ'), אני רואה רכב חונה בצורה שחוסמת אותו, ואת מכסה המנוע של הרכב שלי פתוח. מכיוון שאני לא ידוע בהתנהגות הרגילה שלי, במקום לעשות את הדבר הרגיל, כלומר לצעוק, אני שלפתי טלפון והתחלתי לצלם. ליד המנוע עמד פועל חרוץ מספר אחת, ובתוך האוטו פועל חרוץ מספר שתיים (להלן, פח"מ1 ופח"מ2 בהתאמה).
להמשיך לקרוא פרצו לי לרכב חלק א': איך תפסתי גנב

הפרדת רשויות וציפיות שקיפות

ערן הילדסהיים כותב בחורים ברשת על וועדת השרים לעניני חקיקה. בפרט, על פסילתה את החוק שהיה אמור לאפשר החזר מוקדם של משכנתא ללא קנסות. בתור משלם משכנתא שמקווה לבצע החזרים מוקדמים, קשה לי להגיד שאני שמח שהחוק נפסל. עדיין, אני חושב שהביקורת שערן מעביר היא קצת מוגזמת.

אם אין לכם חשק לקרוא את כל מה שהוא כתב, הרי עיקרי הדברים:

  1. ועדת השרים מחליטה אלו חוקים יגיעו לכנסת ואלו לא
  2. הועדה מתנהלת בחוסר שקיפות מוחלט
  3. כל הנסיונות להכניס לוועדה שקיפות נחסמו… על ידי הועדה

עיקר הביקורת שלי על הביקורת של ערן היא לגבי נקודה מספר אחת. במשפט אחד – היא פשוט לא נכונה.

מטרת הוועדה היא לגבש את עמדת הממשלה לגבי הצעות חוק. אפשר לטעון טענות רבות בעד ונגד העובדה שלרשות המבצעת במדינת ישראל (הממשלה) יש מילה די חזקה לגבי אלו חוקים יעברו ברשות המחוקקת (הכנסת). אני חושב שלא נכון לפתוח את הדיון בפורום הזה. ההשפעה הזו מתבטאת בשני אופנים מרכזיים. הצעות חוק ממשלתיות צריכות לעבור בכנסת שלוש הצבעות בעוד הצעות חוק פרטיות צריכות לעבור ארבע. אחרי שהצעת חוק עברה בכנסת, השר הממונה עוד צריך לאשר אותה לפני שהיא הופכת לחוק.

מכיוון שכך, ברור שיש הבדל בדיונים בכנסת בין הצעות חוק שהממשלה מסכימה להן, לבין הצעות חוק שנוגדות את עמדת הממשלה.

שאלה: מי מחליט מהיא עמדת הממשלה?
תשובה: ועדת השרים לעניני חקיקה.

למעשה, עד כמה שהדברים אמורים בביקורת של ערן, פה מתחילה ונגמרת הבעיה. אין שום תפקיד אחר של הוועדה שעליו ערן דיבר במאמר שלו. ערן מרמז שהעובדה שיש וועדה שמחליטה מהיא עמדת הממשלה (בניסוח שלו: לאשר או לקבור חוקים) נוגדת את הדמוקרטיה.

אלא שהניסוח של ערן הוא מטעה. אם ניקח את הדוגמא הרלוונטית, הצעת החוק לביטול קנסות הפרעון המוקדם של משכנתאות, הרי שערן טוען שלהצעה יש תמיכה רחבה מצד חברי כנסת מכל סיעות הבית. אם זה אכן המצב, הרי שברור שיימצא חבר הכנסת שיגיש את הצעת החוק בתור הצעת חוק פרטית. הצעה כזו אמנם עולה לדיון אצל הוועדה, אבל רק כדי שזו תוכל לגבש את עמדת הממשלה הרשמית לגבי הצעת החוק. בניגוד הוועדה אינה מוסמכת למנוע מהצעת חוק פרטית לעלות לדיון בכנסת. כל שהיא יכול לעשות הוא להחליט שהממשלה מתנגדת להצעת החוק.

בהחלט יכול להיות שחבר כנסת יחליט שללא תמיכת הממשלה בהצעת החוק שלו, אין לו טעם לנסות להעביר את ההצעה בכנסת. זה לגיטימי, אבל מרמז שהצעת החוק לא זכתה לאותה תמיכה רחבה שערן מנסה לטעון שיש לה. ערן יכול להתעצב (ואני איתו) שהצעת חוק שהוא קיווה שתעבור לא עולה, אבל הוא לא יכול לטעון שהיא היתה עם תמיכה רחבה. אלו היתה לה תמיכה רחבה, היא היתה עולה לדיון גם ללא אישור הוועדה.

אני מאוד בעד הגדלת השקיפות שבה גופי השלטון מחוייבים להתנהל. כמו כן, בהחלט ייתכן שהחלטת הוועדה לעניני שרים משפיעה בצורה לא פרופורציונית על סיכויי חוק מסויים לעבור. עדיין, הבעיה, במקרה כזה, היא שלממשלה יש יותר מידי השפעה על הכנסת. הבעיה אינה הדרך שבה הממשלה מגיעה להחלטה במה היא תומכת ובמה לא. חשוב לתקוף בעיות בנקודת הגורם שלהן, ולא במקום שבו הסימפטומים מופיעים.

שחר

תעודות זהות בצימרים וואנדליזם

התפרסם במקור באתר התנועה לזכויות דיגיטליות.

לאחרונה עלה לכותרות סיפור השחתת הצימר של מרים בורנשטיין (דרך חורים ברשת). התקציר הוא שזוג שהתארח בצימר השחיט אותו מתוך נקמה על הפסקת חשמל שקרתה בעת השהות שלהם. הסיפור הוא מזעזע, מזכה בתואר „הישראלי המכוער” (על אף שרק הבחורה היתה ישראלית), ובכלל הוא דוגמא מרגיזה ומרתיחה.

להמשיך לקרוא תעודות זהות בצימרים וואנדליזם

בקרוב: אין למי להצביע לכנסת ה–19

בעקבות שאלות שעלו פה בעבר, אני בהחלט מתכוון להרים גם הפעם את אתר „אין למי להצביע”. הקוד כבר רוענן קצת (כולל פתרון של בעיית אבטחה קלה). אני כרגע מחכה רק שוועדת הבחירות המרכזית תיתן את ההחלטה הסופית לגבי שמות המועמדים, הרשימות ואותיותיהן (צפוי לקרות ב–23 בדצמבר). ברגע שזה יקרה, האתר יעודכן לרשימות עבור הכנסת ה–19.

בנתיים, האתר פעיל בכתובת הרגילה עם המפלגות כפי שרצו לכנסת ה–18. אני חושב שקצת מצחיק להסתכל על הרשימה היום, עם רשימות כמו „כן – קדימה בראשות ציפי ליבני”, ו–„אמת – העבודה בראשות אהוד ברק”.

שחר