בניגוד גמור לרוח הבלוג, להלן פוסט בענייני דיומא.
דבר ראשון – על סוגיית בתי הכנסת בגוש קטיף. האם ארבע קירות שבהן היה, פעם, בעבר, בית כנסת הם דבר קדוש? למה בכלל מישהו עדיין קורא להם בתי כנסת?
אם אני שוכר דירה ששוכריה הקודמים עשו אותה לבית כנסת (ויש מספיק כאלו בכל איזור המרכז), האם אני מוגבל לא לתקוע מסמר בקיר, שמא אני עושה זאת במקום בו עמד ארון הקודש? האם אסור לי להרוס בדירה קיר? למה זה בכלל עניינו של מישהו.
באופן אישי, לי זה נשמע כמו רצון של מישהו לעשות צרות ולא סוגיה אמיתית של קדושה, אבל אני אשמח לשמוע תגובות ממישהו שיוכל להאיר את עיני מהן הסוגיות ההילכתיות הרלוונטיות.
ובנושא אחר – יצחק מרדכי.
לפני שאני אתחיל, אני רוצה להבהיר משהו. יכול להיות שבן האדם נענש כבר מספיק ויכול להיות שחומרת העונש מחווירה לעומת מה שכבר העבירו אותו דרכו. מה שבטוח, בעיני, זה שבכל מה שאמור להיות העונש שנגזר על יצחק מרדכי, הזמן הנכון לגזור אותו היה עם מתן פסק הדין בענינו. זה לא יאה ולא נאה להעניש בן אדם פעמיים על אותה עברה.
ומשאמרתי זאת, אני חושב שנכון וראוי היה לשלול לו את דרגותיו. לא כדי להעניש אותו, אלא כדי להגן על טוהר הדרגות.
אני אסביר. דרגות על הכתף, כמו גם כיפה על הראש, סמל פינגווין על האוטו ודגל ישראל על כנף המטוס הן משהו שהוא חסר משמעות בפני עצמו. על המשמעות שמוקנית לדברים האילו הינה משמעות סיבתית. במילים אחרות – זהו סמל.
סמלים קיימים גם בשוק המסחרי. כאשר אנחנו רואים את האותיות IBM בצבע כחול עם פסים לבנים, אנחנו משייכים בתודעתנו משמעות מסויימת למוצר עליו מתנוסס הסמל. לא תמיד כולם ישייכו את אותה המשמעות לאותו הסמל. למשל, המילה “Microsoft”, בגופן bold נטול סריפים, צבע לבן וטיפה נטיה לימין תסמל דברים שונים לאנשים שונים. להרבה אנשים היא תסמל כוח, עוצמה כלכלית, ניהול מבריק ואנשים ש”עשו את זה”. לאחרים היא תסמל כוחניות, דורסניות, מחירים מופקעים, גניבות סיפרותיות ואיכות ירודה. אני אסתכן ואגיד שהסמל הזה הוא אחד הסמלים הטעונים יותר במשמעויות נוגדות, מה שגם גורם לו להיות הסמל שמובא קדימה בכל פעם שאיש תוכנה חופשית אומר משהו נגד משהו.
ומכאן אנחנו למדים דבר חשוב. מי שייצר את הסמל לא שולט שליטה מלאה על אלו משמעויות ייצוקו לתוכו. המשמעויות שסמל צובר תלויות, בראש ובראשונה, בתדמית שהסמל קיבל את האנשים שנחשפו אליו. כדי להדגיש את הנקודה, אני אביא סמל של שמש סכמטית בצבע צהוב-זהב, עם הכיתוב “Lingnu” מעליה. בעוד רבים מבאי הבלוג מכירים את החברה שאני ייסדתי ומנהל, ועל כן ייתכן ואפילו שייכו משמעות לסמל, הרי שהסיכויים שמישהו שבא לראשונה לבלוג שלי בגלל הכותרת של הפוסט הזה והכיר את הלוגו של לינגנו, שלא לדבר על שייך לסמל משמעות, קלושים.
וזה מחזיר אותי לנושא הדרגות. דרגות הן סמל. בכל פעם שאנחנו שואלים “שאלוף יעשה דברים כאלו?” אנחנו בעצם אומרים שמישהו שנושא שתי חתיכות ברזל על כל כתף, אחת בצורה של חרב עם עלה זית והשניה בצורה של עלה תאנה, אמור להתנהג אחרת מאשר בן אדם אקראי ברחוב. בזאת אנחנו מראים שאנחנו משייכים לדרגות על הכתף משמעות יותר גדולה מאשר שתי חתיכות ברזל. אנחנו חושבים שדרגת אלוף היא סמל לבן אדם שמתנהג אחרת.
וכאן אנחנו חוזרים לעניין איציק מרדכי. איציק מרדכי בייש את הדרגות שלו. במילים פשוטות יותר, איציק מרדכי סטה, סטיה חמורה, מההתנהגות המתחייבת ממישהו שנבחר לשאת את הסמל שנקרא “דרגות אלוף”. הסיבה שצריך לקחת לו את הדרגות אינה כדי להעניש אותו עוד. כפי שאמרתי, הזמן להעניש אותו היה כשגזר דינו ניתן בבית משפט. צריך לשלול ממנו את דרגותיו כדי להגן על הסמל שהדרגות מייצגות. אם לא נעשה את זה, הסמל שהדרגות מייצגות יאבד ממשמעותו.
שחר
קטגוריה: כללי
כל מה שלא נכלל בקטגוריה אחרת בצורה נוחה
יקירנו אבד – לאחרונה נראה בתוך בקבוק פלסטיק כחול
לפני כמה שנים גיליתי חומר בשם “Febreze”. זהו חומר שמנטרל ריחות רעים מבדים. זה עובד מצויין כשאתה צריך להחזיק חתול חולה (לא לדאוג – הוא הבריא מאז) בבית, ואחר כך לארח בו אורחים. הוא עוזר גם לבעיות פחות קשות.
הבעיה היא שאחרי אך בקבוק אחד, נעלם החומר מהחנויות. בכל חנות שהלכתי אליה המוכרות קימטו את מצחן, חשבו, ואז הלכו איתי בצעד בוטח אל מדפי חומרי הניקוי, הצביעו על בקבוק אקראי, ואמרו “אין לנו”.
בשלב כלשהו המצב נהיה כבר ממש גרוע. המוכרות כבר התחילו לא לדעת על מה אני מדבר, ולקרוא לוותיקות החנות שינסו להזכר כמה זמן כבר לא מביאים את התכשיר הזה. בשלב זה נכנעתי.
והנה לפני חודשים בודדים, חברתי, שעבדה במשרד מעונות סטודנטים, עברה על הדברים שסטודנטית מחו”ל החליטה שהיא לא טורחת לקחת איתה כשהיא עוזבת, ומצאה מצרך יקר המציאות. בקבוק של Febreze, חצי מלא. כולה מלאת רעידות התרגשות, היא הגיעה אלי אם “תסתכל מה מצאתי!”. ברור לחלוטין שהבקבוק הזה לא נקנה בארץ, ועל כן היה לנו ברור שבמצרך יקר מציאות זה נצטרך להשתמש במשורה. אני, אבל, החלטתי שלא להשתמש בו כלל לא יהיה צעד בונה או בעל הגיון.
והנה, בעודי מדבר עם חבר על האפשרות שהוא יטוס לארצות הברית כדי לקנות לי עוד בקבוק (טוב, זאת לא בדיוק מטרת הנסיעה), הוא ציין שבקבוק שעונה לאותו השם מפורסם בצורה אגרסיבית ביותר בארץ, אלא שאני לא רואה טלויזיה.
וכאן נדרשת עזרת הציבור. אם מישהו הצליח לאתר, במהלך הסתובבויותיו בחנויות ארצינו, בקבוק פלסטיק כחול העונה לשם “Febreze” (או כל אחת מעשרות הדרכים לאיית את זה בעברית), הוא מוזמן להודיעני דבר. למוצא הישר יינתן פרס כספי נאה (או, לפחות, החזר הוצאותיו הישירות).
משפחתו האוהבת
שחר
על הירידה של פיירפוקס
עוד קטע מדחויי NRG 
. הפעם הוא נשלח ב-17 באוגוסט.
ע”פ סקר חדש של חברת NetApplications, נתח השוק של פיירפוקס ירד במהלך חודש יולי בכמעט 0.7%. הייתי רוצה להעלות סברה לגבי מה יכול לגרום לירידה כזו בכמות הנמדדת. כן, כמובן שייתכן שבאמת אנשים חזרו מהשועל לאינטרנט אקספלורר, אבל יש עוד תופעות שעשויות לגרום לאותה התופעה.
דבר ראשון, חשוב להבין שחברת NetApplications היא לא היחידה שמודדת דפדפנים. חברות אחרות שמודדות דפדפנים מראות דווקא על עליה של 2%. אבל בין אם הירידה המדווחת היא משמעותית יותר מהטעות הסטטיסטית או לא, בין אם היא אמיתית או לא, יש למי שמשתמש בשירותים של החברות האלו בעיה מסויימת.
בואו נבין איך החברות האלו עובדות. כשאתם גולשים לאתרים כלשהם, האתרים מייצרים הפניות בלתי נראות לאתרי הסטטיסטיקה. לא מאמינים? בבקשה. יש לכם, באחת האופציות של הדפדפן, אפשרות לבקש את קוד ה-HTML שמייצר הדף. אם תפתחו את קוד ה-HTML של הדף הזה, שבו מתפרסמת הכתבה הזו, תגלו לקראת התחתית שלו הפניה ל-counter.credo.ru. כאשר אתם מבקשים לקרוא את הכתבה שלי ב-NRG, אתם גם מקבלים חלק קטנטן, כל כך קטן שהעדרו לא ניתן לתפיסה בעין, מאתר ברוסיה. כך אתם משאירים חותם של דפדפן, כתובת וכו’ על מישהו שהוא שותף של NRG. בצורה זו, חברות הסטטיסטיקות מבצעות ליקוט של נתונים לגבי כמה גולשים גולשים באלו אמצעים.
אז מה עניין שיטת העבודה למלחמת הדפדפנים? התשובה היא תוסף קטן וחמוד לשועל בשם “AdBlock“. התוסף הזה מאפשר להגיד לדפדפן שלכם שלא לגשת ולא לטעון אתרים מסויימים, גם אם הדף שאליו נכנסתם ביקש אותם. התוסף הזה הוא שיפור מאוד משמעותי לאיכות החיים של תושב האינטרנט הממוצע. מאז שאני עובד איתו, אין לי חלונות קופצים, אין לי פרסומות מעצבנות, ומה שיותר חשוב, אני יודע שלא עוקבים אחרי. איך אני יודע? אני עוקב אחרי העוקבים.
מכיוון שזה יהיה הן טיפשי והן גוזל תשומת לב להתחיל לחסום את כל הפירסומות בכל האתרים שאני גולש אליהם, אני נוקט בגישה העצלנית. אני לא חוסם שום דבר, אלא אם הוא מפריע לי לחווית הגלישה. פרסומת Flash מהבהבת מעצבנת במיוחד? אני חוסם. חלון קופץ שמפריע לי לראות את האתר שאליו רציתי להגיע? אני חוסם. סתם באנר – אני משאיר. כלקח משנה למפרסמים אני יכול להציע את ההצעה הבאה – ככל שאתם יותר מתחשבים בצרכים שלי בתור גולש, הסיכויים שלי לראות את הפרסומות שלכם עולה. על פרסומות טקסטואליות בלבד שמענינות אותי אני ממש לוחץ כדי להתעניין.
אבל מי שמעצבן אותי הכי הרבה הם אתרים שמנסים לעקוב אחרי הרגלי הגלישה שלי באמצעות cookies. המטרה של cookies היא לייצר חווית גלישה עקבית כאשר אני גולש לאתר מסויים. כל שימוש ב-cookie של אתר ב’ כאשר אני בכלל ניגשתי לאתר א’ הינו לא לגיטימי בעיני. בגלל זה, אני מבקש ממוזילה להגיד לי בכל פעם שמישהו מבקש לשמור עוגיה על המחשב שלי. אם זה האתר שגלשתי אליו, אני בד”כ אגיד “כן, אבל רק עד שאני יוצא”. אם זה אתר שממילא יודע מי אני (למשל, לקרוא דוא”ל ב-gmail), אני בד”כ אאשר את העוגיה לגמרי. אם זה אתר שלא קשור בכלל לאתר שאליו גלשתי, אבל, אני אחסום אותו. אני לא אחסום את העוגיה שלו. אני אחסום את האתר עצמו, באמצעות AdBlock.
מה שאומר שככל שאתרי הסטטיסטיקה מנסים לדעת יותר טוב מי אני, כך אני מופיע פחות בסטטיסטיקות שלהם בכלל. אם הם מנסים לשמור עלי נתונים בצורת מידע שנשאר על המחשב שמזהה אותי, הם לא יראו אותי בכלל.
ואולי, אולי, זאת הסיבה שחברה שמודדת נוכחות אינטרנט של דפדפנים מזהה ירידה בנוכחות של פיירפוקס. אולי משתמשי פיירפוקס לא אוהבים, ומה שיותר רלוונטי, יש להם את הכלים להמנע ממי שעוקב אחריהם.
שחר
החלטת מסצ’וסטס על פורמטים פתוחים
הפוסט המלא מתפרסם ב-NRG.
אין טעם שאני אעיר על הדברים שאני כתבתי – הרי פשוט תקראו אותם שם. אני כן אעיר על הדברים שהעורכים עשו. השימוש במגילת העצמאות כדוגמא ל”פורמט לא קנייני” הוא, לדעתי, גאוני.
שחר
על אנטנת המריבה, ואנטנות סלולריות בכלל
את הקטע הבא שלחתי ל-NRG כאשר עוד היה רלוונטי. הוחלט לא לפרסם אותו שם, אז אתם נהנים מהשיירים פה. קבלו את התנצלותי שהוא קצת ישן (25 ביולי).
לפני כמה ימים עברתי ליד ההפגנה נגד האנטנה הסלולרית שעוד לא הורידו בגבעתיים/רמת גן. לא, אני לא עובד בחברת סלולר. את האינטרסים הכלכליים שלי כל אחד יכול לקרוא בתיבה למעלה מימין לכתבה. כמו כן, אני לא מומחה לקרינה סלולרית. מה שכן, אני מבין קצת פיסיקה. לדעתי, ההיסטריה נגד נושא הקרינה עושה יותר נזק מאשר תועלת. לפני שאני מסביר למה, אבל, בואו ניתן כמה מושגי יסוד.
דבר ראשון, מדובר פה בקרינה אלקטרו מגנטית. אותה אחת שאינשטיין הגדיר כ”גם גל וגם חלקיקים”. קרינה כזו נמדדת בשני מדדים מעניינים. בגלל האופי הדו-ערכי של הקרינה, לכל אחד משני המדדים הנ”ל יש כמה שמות.
המאפיין הראשון, ובד”כ החשוב יותר, נקרא תדר הקרינה, אורך הגל שלה, או האנרגיה של כל פוטון (תלוי באיזה ייצוג משתמשים). העלאה של תדר הקרינה = קיצור אורך הגל = העלאת האנרגיה של כל פוטון. כדי למנוע בילבול, נתייחס אל המדד כאורך הגל. שוב, אורך גל קצר יותר = אנרגיה לפוטון גבוהה יותר. המאפיין השני הוא עוצמת הקרינה. זו נמדדת במספר הפוטונים היוצאים (ייצוג חלקיקי) או במשרעת הגל. אנחנו נקרא לזה פשוט “עוצמת הקרינה”. כדי שיהיה ברור, לא ניתן להשוות עוצמות קרינה של קרינות באורכי גל מאוד שונים. ההשפעה של תחומי אורכי גל על הגוף כל כך שונה, שאין שום משמעות להשוות עוצמות.
כדי להבין עד כמה שונה ההשפעה, כמו גם לנסות להמחיש את המושג “קרינה אלקטרו מגנטית”, בואו ניתן כמה טווחים. הטווח הראשון נקרא “אור נראה”. הוא מכיל את כל צבעי הקשת, החל מאדום באורכי הגל הארוכים יותר, ועד לסגול באורכי הגל הקצרים יותר. מכיוון ששאלת האנרגיה היא השאלה החשובה בד”כ, מכונה האדום תחתית הטווח (אורכי גל ארוכים = אנרגיה נמוכה) והסגול ראש הטווח. כל האור הנראה נמצא באיזור כמה מאות מיליארדית (אחת חלקי מיליארד) המטר. כרגיל, וויקיפידיה נותנת פירוט רב יותר.
מעל האור הנראה (אורכי גל נמוכים יותר), או מעל הסגול שנמצא בראש האור הנראה, נמצא את האור העל סגול. זה מתחלק לשני תחומים – על סגול קרוב ועל סגול רחוק. לפחות עד לאחרונה, מדענים היו תמימי דעים שרק החל מעל סגול רחוק יש לכל פוטון מספיק אנרגיה כדי לגרום לשינויים גנטיים. קרינה בטווח הזה נקראת “קרינה מיננת”, והיא הגורמת לסרטן. מעל האור העל סגול נמצא גם את קרני הרנטגן וקרני הגמא. אילו קרינות שמסוכנות לבני אדם כמעט ללא התחשבות בעוצמת הקרינה.
כאשר פונים מהאור הנראה כלפי מטה, אל אורכי הגל הארוכים יותר, אנחנו פוגשים ראשית את הקרינה התת אדומה. בהמשך אנו רואים את גלי המיקרו (אורכי גל של מילימטרים) ואת גלי הרדיו (אורכי גל של עשרות סנטימטר ובעיקרון עד אורכי גל של קילומטרים, אבל אלו תדרים פחות שימושיים).
האם הקרינה מסוכנת? קרינה באורכי הגל הקצרים מאוד, בתחום העל סגול והקצרים יותר, בוודאות מסוכנת. כל פוטון מגיע עם כמות מאוד גדולה של אנרגיה, ויכול לייצר שינויים במולקולות בהן הוא פוגע. שינויים אלו יכולים לגרום לשריפה של העור, ואף לשינוי של מבנה ה-DNA של תא, מה שעלול לגרום לסרטן. מה עם אורכי הגל האחרים, אבל? התשובה אינה חד משמעית. קרני מיקרו, למשל, בעוד שאינן יכולות לגרום לסרטן, בהחלט יכולות לגרום לבישול ולהתחממות של חלקים בגוף, בדיוק באופן שהן פועלות על האוכל. מחקרים לגבי הנזקים של קרני UHF (אורכי גל של חצי מטר עד מטר), היא הקרינה שמפיקים הטלפונים הסלולרים, אינם חד משמעיים. בעוד שדי ברור שאין סכנה לסרטן מהקרינה הזו, לא ברור מה עם נזקים אחרים. רוב המחקרים מראים שהקרינה לא מזיקה, אבל רוב המחקרים ממומנים ע”י חברות הסלולר. רוב המחקרים הבלתי תלויים מראים שהקרינה כן מזיקה, אבל אין תקציב למחקרים מקיפים (נחשו מאיפה מגיעים התקציבים בד”כ). התנהגות שפוייה, לכן, היא להניח שגם אם לא ידוע על נזק, אנחנו רוצים להקטין למינימום את כמות הקרינה שאנחנו נחשפים אליה.
עוצמת קרינה אלקטרו מגנטית פוחתת ביחס של ריבוע המרחק. בעברית, אם התרחקתם פי שתיים מאנטנה, הורדתם את כמות הקרינה פי ארבע. אם במקום אורכי גל של חצי מטר ניקח אורכי גל של מיליארדית המטר (מיליונית המילימטר), ל”אנטנה” שלנו נוכל לקרוא “פנס”. עכשיו שאלה בהנדסה – אם אתם רוצים להאיר כביש, כך שכל הכביש יהיה מואר מצד אחד (תהיה קליטה), אבל אף איזור בכביש לא יהיה מואר כל כך שהנהג יסונוור מצד שני (אף אחד לא יספוג יותר מידי קרינה), איך הייתם ממקמים את הפנסים? סביר להניח שלא הייתם דורשים להרחיק מכם פנסים. סביר להניח שהייתם מבינים שאם אתם מבקשים להציב פנס שיהיה מאוד רחוק מכם, אבל שעדיין יאיר לכם את הרחוב, הוא היה צריך להאיר כל כך חזק שמי שעומד קרוב אליו יכול, כמעט, להשתזף. סביר להניח שהייתם מעדיפים פנס קרוב אליכם, אבל שמאיר יחסית חלש. הייתם מעדיפים אפילו עוד יותר הרבה פנסים לאורך אותו הרחוב, שכל אחד מאיר ממש חלש. למעשה, ככל שתשימו יותר פנסים לאורך הרחוב, כך תקטן העוצמה של כל אחד מהפנסים, וכמות האור המקסימלית תהיה יותר נמוכה.
הבעיה עם המפגינים נגד האנטנה בגבעתיים זה שהם לא מבינים שהרחקת האנטנה רק מגדילה את עוצמת הקרינה שהאנטנה פולטת. אילו יכלו חברות הסלולר לשים אנטנה על כל קבוצת בתים, הרי שעוצמת הקרינה שכל אנטנה היתה פולטת היתה יורדת פלאים, וממילא עוצמת הקרינה שכל אחד סופג היתה יורדת. במקום להלחם באנטנות הבודדות, אני מציע להעביר חוק שמגדיר עוצמות שידור מקסימליות לכל אנטנה, על פי מרחקה מאיזור יישוב. במקביל, להסיר, כמעט לחלוטין, את ההגבלות מחברות הסלולר על מיקום האנטנות עצמן. הגישה הזו תקטין את כמות הקרינה שכל אחד מאיתנו נחשף לה, ובכך תביא לשירות אמיתי של המטרה.
שחר
נ.ב. מאוחר
היום, חודש וחצי לאחר שכתבתי דברים אלו, (ואחרי שיצא לי לעבור באותו המקום ולראות מנוף מוריד גם את האנטנה השניה), אני לא בטוח שחברות הסלולר באמת יקטינו את עוצמת הקרינה אם יהיו להן יותר אנטנות בשטח. אני כן, עדיין, חושב שאם נגביל לא את מיקום האנטנות אלא את עוצמתן, לכולנו יהיה טוב יותר.
ש.
שמונה זוגות תאומים בארבעים ושמונה שעות
בצפת נולדו במהלך ארבעים ושמונה השעות האחרונות שמונה (8) זוגות תאומים.
וואו.
אני מקווה שהם לא כולם לאותה אמא.
שחר
שמעתי מאנשים בבסיס של המט"ק שנהרג
כאשר טנק במשקל כמה עשרות טונות נופל עליך, התוצאה היא לא אסטתית, בלשון המעטה.
שחר
פירסומות בגל"צ
טוב, זה כבר הגיע לידי אבסורד.
אחרי הרבה זמן שלא שמעתי רדיו באוטו עקב בעיות טכניות, התחלתי שוב פעם להקשיב. הפעם הפירסומת היתה לתרופת מרשם לגמילה מעישון.
אלא מה? לא אמרו את שם התרופה! הרי אין פירסומות בגלי צה”ל, נכון?
התוצאה נעה בין מגוחך להזוי. “באמצעות תרופת המרשם…” – הרי יש רק אחת כזו.
אני בד”כ מקשיב לגל”צ בגלל שהפרסומות בתחנות האחרות מעצבנות אותי. אני
חייב להודות, אבל, שרמת העצבים שלי על גל”צ מתחילה אף היא לעלות.
שחר
MAC Address – לא ייחודי כמו שחשבנו
קצת הסבר.
דבר ראשון – התנצלותי שלוחה לכל מי שחשב שאני מדבר על מחשבי Macintosh. לא זה הנושא.
יש
מודל, שלמרבה החסד דיי נבעט מהעולם, בשם “מודל שבע השכבות”. הרעיון הוא
שכל רשת תיקשורת אפשר לחלק לשבע שכבות, כאשר כל שכבה מתקשרת אך ורק עם
השכבה שמעליה ועם זו שמתחתיה. לצורך העניין, כרטיס הרשת עצמו הוא שכבה
מספר 1, ו-TCP הוא שכבה מספר 4.
המודל הפסיק להיות אור לישראל
כאשר המובן מאליו נהיה מובן אפילו לאנשי תקינה (מלשון תקן). כאשר “כיווץ”
מופיע בשכבה 2, 3, 4 וגם 5, לא ברור למה המודל עוזר משהו בחיים. עדיין,
השכבות הנמוכות (קרי – עד 4 כולל) עדיין נמצאות בשימוש כללי.
שכבה 2 מתייחסת לפרוטוקול שכרטיסי הרשת מדברים בינהם. למשל, במקרה של
כרטיסי רשת רגילים (Ethernet), מדובר בפרוטוקול שנקרא “IEEE 802.2”. אלו
בד”כ פרוטוקולים בעלי טווח מוגבל (במקרה של Ethernet – עד 180 מטר), וללא
יכולת להשתמש בנתב כדי להגדיל את הטווח (הנתבים פועלים בשכבה 3).
כדי לאפשר תקשורת, כל כרטיס צריך לדעת עם מי הוא מדבר. הדרך לעשות את זה
היא להקצות כתובת ייחודית לכל כרטיס ברשת. הכתובת הזו מכונה “כתובת
פיסית”. במונחי TCP/IP היא מכונה “Media Access Control”, או MAC.
איך
עושים את זה? כל ייצרן כרטיסים מקבל טווח של כתובות, והוא אמור לייצר כל
כרטיס עם כתובת שונה. במילים אחרות – באחריות ייצרן הכרטיסים לוודא
שמהמפעל לא יוצאים שני כרטיסי רשת שלהם אותה הכתובת.
לפני כמה
זמן אני מקבל טלפון מעובד שלי. לינגנו היתה באמצע הקמה של רשת אצל הלקוח,
והעובד שלי נתקל בבעיה לא ברורה. התקנו שרת DHCP בחברה. למי שלא מעודכן,
שרת DHCP מחלק כתובות IP למחשבים באופן אוטומטי. הדרך להבדיל בין המחשבים
היא על פי כתובת ה-MAC שלהם. והנה, שני מחשבים ברשת מסרבים לדבר אחד עם
השני. לאף אחד מהם אין בעיה לדבר עם המחשבים האחרים ברשת, אבל אחד עם השני
הם מסרבים בכל תוקף לדבר. בעיה מוזרה לכל הדעות.
לאחר שלא
הצלחתי לחשוב על פתרון לבעיה בטלפון, השארתי את העובד שלי להתמודד עם
הבעיה לבד. כאשר הרמתי לו טלפון אחרי כשעתיים, הוא אמר שהוא מצא את מקור
הבעיה:
אני: “נו, מה היתה הבעיה?”
הוא: “שני המחשבים קיבלו את אותה כתובת IP”.
אני: “??? איך זה יכול להיות. יש שם DHCP”
הוא: “יש להם את אותה הכתובת הפיסית”.
למען האמת, שמועות על כך שחברות כרטיסי הרשת מעגלות פינות וממחזרות מספרי
כרטיסים נפוצו כבר דיי ממזמן. אני חייב להודות שהלוגיקה נראית חסינה. אם
הם חוזרים על מספר כרטיס אחת למליון כרטיסים, מה הסיכוי ששני כרטיסים בעלי
אותה הכתובת יגיעו לאותה הרשת המקומית? אחרי הכל, שני כרטיסים על רשתות
שונות לא גורמים לכל בעיה.
וכל זה בא ללמד אותנו ש:
1. Rules were meant to be broken
2. Noses were also meant to be broken.
(The A Team)
שחר
מבצע "מסעדות היוקרה" של מעריב
היום ניצלנו את מבצע “מסעדות היוקרה” של מעריב. הרעיון הוא כזה: כל יום
מודפסים במעריב, כחלק מהעיתון, שוברים. עם השוברים האלו אפשר ללכת לאכול
בכמות לא קטנה של “מסעדות יוקרה” בעלות קבועה של 79 שקלים (מנה ראשונה,
עיקרית וקינוח). אנחנו הלכנו ל-White Hall בהרצליה פיתוח.
אז ככה:
לגבי המסעדות – מדובר, על פי מיטב הבנתי, בתרגיל שיווקי. אני הייתי שמח
לראות שם מסעדות יוקרה אמיתיות. מה שהיה שם בפועל זה מסעדות “היי טק”,
שבהן הארוחה לא מאוד שונה במחיר שלה. בסך הכל, נראה היה שהחסכון על הארוחה
לעומת התפריט הרגיל היה של לא יותר מ-30 שקלים. לאור זה שהתפריט המוזל היה
תפריט אחר, כנראה שהחסכון האמיתי, אם בכלל קיים, קרוב יותר ל-10 שקלים.
מצד שני, לגבי מעריב – הם מדפיסים את השוברים בדפים הפנימיים, בכל פעם
בעמוד אחר. אני לא בטוח, אבל, מה זה עוזר להם. לי יש כרגע מינוי על ידיעות
אחרונות (לא באשמתי – הוא של חברה שלי), והקניה ברגע האחרון של זוג עיתוני
מעריב לא באמת גרמה לנו לעבור גם עליהם. מכיוון שמעריב לא באמת מרוויחים
כסף מהתשלום על העיתון עצמו (הכסף מהעיתון מכסה אך ורק את עלויות ההפצה,
והרווחים של העיתון הם מפירסום), הרי שאני לא מבין מה הם הרוויחו.
בקיצור, מבצע קצת מיותר, ואפשר פשוט ללכת להנות מהמסעדות בלי תירוץ של מבצע של מעריב. זה אקט פירסומי סטנדרטי למידי.
שחר