קטגוריה: כללי

כתבה ב-YNet – עקב תקלה במערכת הכבלים התת-ימיים, היו תקלות חמורות בחיבור האינטרנט לחו”ל במשך כרבע שעה.

איפה להתחיל?

נתחיל באנקדוטה. במסגרת חיפושי אחר בית חם לשרת הגיבויים של לינגנו דיברתי גם עם Med-1, שמאפשרים אירוח שרתים באותו המתקן המוגן שמארח גם את הכבלים התת-ימיים. במסגרת הסיור ראיתי את “מערכת הכבלים התת-ימיים”, או לפחות את הנקודה בפתח תקווה שבה הם מתחברים לחוף.

“מערכת הכבלים התת ימיים” הינם כשישה סיבים אופטיים. זה הכל.

עכשיו לדברים היותר רלוונטיים.

Med-1 נתנו הצעת מחיר לאירוח חצי ארון. זו היחידה הקטנה ביותר של אירוח שהם היו יכולים להציע, וגם זה היה עקב התפנות זמנית של מקום. המחיר לחצי ארון לא היה מופרז (אם לוקחים בחשבון שהעלות כוללת רק חיבור לרשת, והחיבור של הרשת לאינטרנט עדיין דורש ספק אינטרנט), אבל גם לא היה רלוונטי כל עוד יש לי רק מחשב אחד לצורך האירוח.

איש המכירות ניסה לשכנע אותי לשים גם את נקודות הגיבוי המשניות והשלישיות אצלם. הטענה שלו זה שאמנם אין יתירות גיאוגרפית, אבל העובדה שהם מתחת לאדמה, מערכות חשמל נפרדות, וכו’ וכו’ אומרת שאני יכול להיות מוגן.

ההגיון מאחורי השירות של לינגנו הוא שכמות גדולה של פתרונות זולים תהיה הרבה יותר אמינה מאשר כמות קטנה של פתרונות מאוד יקרים. אם אני כמעט לא מגן בכלל מגניבה של שרת גיבוי, אבל מקטין את הנזק מגניבה כזו לעלות החומרה בלבד, אני הרבה יותר מוגן מאשר אם יש לי חומרה שאני תלוי בצורה מאוד רצינית בקיומה, ומגן עליה בצורה מאוד יקרה.

המקרה הזה מראה שגם חברת מד, עם כל הנסיונות שלהם להיות חסינים מפני תקלות, לא הצליחו להמנע ממצב שבו השירות שהם נותנים, קריטי ככל שיהיה, נפל.

לסיום, הערה על דרך בניית רשת האינטרנט. הרשת תוכננה כדי לעמוד בפני התקפות אטומיות. ההגיון מאחורי תכנון הרשת הוא שיש יתירות במסלולים בין כל שתי נקודות, כך שאם מסלול אחד נופל, כל המסלולים האחרים נופלים גם הם בגלל עומס.

שחר

שלשום שיחררתי גרסה חדשה של rsyncrypto. יותר נכון – גרסת בטא. שיחררתי גם (בעמוד התיעוד של הפרוייקט) את התוכניות של הפרוייקט לעתיד. מפת דרכים, אם תרצו.

יש שם כבר הצפנה של שמות הקבצים, בנוסף לתוכן שלהם. כרגע זה לא מלא – הצפנת שמות הקבצים עובדת רק על מוד אחד מתוך שניים שלהם היא רלוונטית. אני כנראה אשנה עוד את פורמט הקובץ לפני שחרור הגרסה הסופית. בנוסף, השינוי שובר את גרסת החלונות. בגלל זה זה נקרא גרסת “בטא”.

אני מקווה לקבל קצת פידבק מאנשים לפני שאני משחרר את הגרסה המלאה (כולל תמיכה בחלונות). למען האמת, כבר המון זמן לא פיתחתי על חלונות, ואני לא במיוחד מתגעגע. נו טוב, כשחייבים אז חייבים.

שחר

אתר התחרות נמצא פה.

מטרת התחרות: לעשות תוכנה שעושה משהו שימושי (או, לפחות, בעל משמעות) בעיבוד תמונה. שהתוכנה תוסיף איזשהו אלמנט של טביעת אצבע של מבצע הפעולה. יותר חשוב מהנ”ל, התוכנה צריכה להנתן בצורת קוד מקור, וטביעת האצבע צריכה להיות לא גלויה למי שקורא את קוד המקור.

התחרות הכריזה על שני מנצחים. הראשון הוא, איך לאמר, קצת סתם. השני, אבל…

נטורי שין כתב תוכנה קטנטנה – פחות מארבעה קילובייט קוד מקור. הוא הצליח לבנות את מבנה הקריאות של הפונקציות כך שפעולת בקשת זמן שינוי של קובץ תשפיע על הפילטר, פשוט דרך משתנים לא מאותחלים של התוכנית. התוצאה היא שהתמונה שמטופלת באמצעות התוכנה מכילה את מועד השינוי, וזיהוי חלקי של המערכת עליה בוצעה הפעולה.

במילה אחת – יפיפה (אם אתם מאלו שמעריכים סוג כזה של יופי).

התוכנה הזוכה נמצאת כאן.

שחר

שטיח (ש”ע) – מקום בו מאכסנים כלבים וחתולים את פרוות החורף שלהם בקיץ ולהיפך עד שיצטרכו אותה בשנית.

שחר

היום כתבתי את הערך הראשון שלי בוויקיפידיה. בעקבות פוסט של מרגי מהצבא, היא נתקלה בשמיכה שעליה כתוב “ברוך ג’מילי”, ולא ידעה מי או מה.

בהתחלה עניתי לה בתגובות, ואז חשבתי “מה וויקיפידיה יודעת להגיד עליו?”. גליתי שלא הרבה. למעשה, כלום. לכן השקעתי חצי שעה של גיגול כדי למצוא מי ומה היה הבן אדם. לבושתי אגיד שלא ידעתי על הכתובת המקורית, הכרתי רק את הטרנד. נו, מי אמר שלא לומדים מאנציקלופדיה, גם שהשימוש בה הוא כדי לכתוב ערך… .

תוצר ההשקעה הינו הערך הבא. ברוך ג’מילי, האיש וליכלוכו. היה לי יותר חומר עליו (היסטוריה צבאית נוספת, וכו’), אבל החלטתי שמה שחשוב באיש זה הכתובת על הקיר, ולא ההיסטוריה הצבאית שלו.

בצד החיובי, אני חייב להודות שיש משהו מאוד מספק בלדעת שחסכתי לאחרים את הצורך ללקט את המידע אחרי. כן, אני רואה הרבה קשר בין המוטיבציה לתוכן חופשי והמוטיבציה לתוכנה חופשית.

בצד השלילי, ובכן. כשחזרתי לערך אחרי כמה שעות גיליתי שכבר הספיקו לעשות בו עריכה. זה, כשלעצמו, דבר חיובי. השינויים היו, כמעט בלבד, תיקונים טכניים של דברים שאני לא הייתי מודע להם באיך שוויקיפידיה עובדת. הצד השלילי הופיע כשהלכתי לדף הדיונים על הערך.

מה אני אגיד לכם, לא הבנתי. האם העורך של וויקיפידיה (גילגמש) חושב שהערך הוא זבל מוחלט, או שבן האדם הוא זבל מוחלט? לדעתי, עצם זה שילדה בת 18 נתקלה בשם ותהתה לגביו אומר שיש לשם מקום באנציקלופדיה שמנסה להיות מקיפה. תודה ל-Shayakir שהעלה את הנקודה החשובה – מישהו ששלמה ארצי כתב עליו שיר, ועוד שיר שזכה במקום ראשון במה שמדינת ישראל של 1974 ראתה כבידור המרכזי ליום העצמאות, כנראה שזכאי לערך אנציקלופדי, גם אם הוא, בלי מודע, ייסד את תנועת השחתת הטבע הגדולה ביותר שראתה המדינה מימיה.

בנתיים המודל הציבורי הוכיח את עצמו. הערך לא נמחק, ואפילו לא הייתי צריך להגן עליו. אני חייב להודות, אבל, שאני קצת יותר סקפטי לגבי וויקיפידיה כלל עכשיו.

שחר

את הכתבה הזו שלחתי לפני יומיים ל-NRG. הם לא פירסמו את זה, אז אתם זוכים (או לא – בשביל זה יש תגובות).

בעקבות חשדות לשחיתות כנגד קצינים בכירים במשטרה הציע השר לבטחון פנים, גדעון עזרא, שקצינים בכירים במשטרה יעברו בדיקות פוליגרף תקופתיות כדי לוודא שהם לא מטים את הדין בתמורה לשוחד. מסתבר שהצעה דומה כבר עלתה ע”י מפכ”ל המשטרה לפני כמה חודשים, ונפסלה עקב חוסר תקציב. פוליגרף הוא מלכודת פתאים. כל מדד אוביקטיבי מראה שהפעלת פוליגרף הינה רעיון רע. האמינות הנמוכה, בשילוב עם דרך הפעולה שלה, גורמים לה להיות הכלי הכי פחות טוב למשימה. טוב תעשה המשטרה עם תוותר על הפעלת הכלי הזה לצורך הקטנת השחיתות.

כדי להבין מדוע פוליגרף אינו כלי אמין, צריך להבין איך עובד פוליגרף. הנשאל בשאלות פוליגרף מחובר לחיישנים שמודדים מדדים על תגובות הגוף. אילו כוללים דופק, לחץ דם, ואחרים. עכשיו אנחנו יודעים, בדיוק רב, איך מגיב הגוף לשאלות שנשאלות. מכאן ועד לגילוי האמת, אבל, עוד ארוכה הדרך.

במהלך התחקיר מבוסס הפוליגרף מועלות סדרה של שאלות לנשאל. השאלות מתחלקות לשלוש קבוצות. הקבוצות הן שאלות מהותיות, שאלות ביקורת, ושאלות סרק. השאלות המהותיות הן השאלות שעליהן אנחנו רוצים תשובה. במקרה שלנו, השאלות סביר להניח יכללו שאלות לגבי קבלת כסף מגורמים נחקרים, הדלפת חומר ומידע על עצם קיום חקירה למושאי החקירה, וכו’. התגובות הביולוגיות לשאלות האלו הן התגובות שאמורות לספר לנו האם הנבחן דובר אמת או לא. אלא שלא פשוט לדעת את זה. אדם שיודע שהוא מגיע לחקירה בנושא הדלפת חומר חקירה לגורמים עויינים, ונמצא בלחץ של בדיקת פוליגרף, צפוי להגיב לשאלות האלו בין אם הוא אשם ובין אם לאו.

כדי לדעת האם התגובות מראות על לחץ או לא שואלים שאלות שמהוות שאלות בוחן. הבוחן מסביר את הנקודה הזו לנבחן, ואכן שואל שאלות פשוטות למדי, כגון מה השם שלך, כתובת ודברים אחרים עליהם אין טעם לשקר. כל השאלות האלו נמצאות בקבוצת “שאלות הסרק”. הן לא משמשות אף מטרה, והתוצאות הנמדדות מהן לא משפיעות על ההחלטה האם הנבדק דובר אמת או לאו. מטרת השאלות האלו הינה אחת – להנחיל לנבדק את ההרגשה שהתהליך אמין.

התגובות האמיתיות נמדדות בקבוצה השניה, היא קבוצת שאלות הביקורת. כדי שהקבוצה תהיה אמינה במידת האפשר, דואגים להבהיר לנבדק בצורה חד משמעית את הצורך להגיד אמת ורק אמת. שאלות הביקורת הינן שאלות שלא ניתן לענות עליהן תשובת אמת, או שגם תשובת אמת הינה מלחיצה. דוגמאות לשאלות ביקורת הן “האם אי פעם שיקרת”, “האם אי פעם חשבת על בחורה שאינה בת הזוג שלך” וכדומה. לא קיים אדם על פני האדמה שמסוגל להיות לחלוטין אדיש כלפי שאלות מהסוג הזה.

והנה התיאוריה. אם תגובת הנבחן לשאלות שכל בן אדם אמור להרגיש אשם לגביהן גדולה מהתגובה שלו לשאלות המהותיות, הרי שנגיד עליו שהוא דובר אמת לגבי השאלות המהותיות. אם תגובת הנבחן לשאלות הביקורת קטנה מתגובתו לשאלות המהותיות, נגיד שהוא משקר. אם התגובה היא באותה הרמה, הרי שהנבחן מרגיש אשם מסויים לגבי שאלות המהותיות, והתשובה תהיה “לא ניתן לדעת”.

במבט ראשון התהליך עשוי להראות מאוד אמין. לא נכנס לשלל הדרכים לעבוד על המכונה במקרה בו הנבחן אשם. אחרי הכל, אם הנבחן אשם והוא הצליח לעבוד על המכונה, אין מצבינו רע יותר מאשר אם לא היינו בודקים בכלל (אלא אם היינו מספיק תמימים כדי לסמוך על המכונה). מה שמפחיד אותי הוא מה קורה כאשר נבדק אדם שאינו אשם.

בואו נעשה תרגיל מחשבתי. ניקח שני נבדקים. אחת הינה אישה כנה, ישרה ותמה. נקרא לה “תמי”. השני הינו תחמן, נוהג לפזר שקרים קטנים, מניפולטור. בואו נקרא לו “מני”. מני ותמי, שניהם, לא ביצעו את העברה אותה מנסה הפוליגרף למצוא.

ראשון נכנס מני לבדיקה. לשאלות שנוגעות לעבירה עצמה הוא לא יגיב באופן מיוחד. אחרי הכל, את העבירה הוא לא ביצע, והוא רגיל ששואלים אותו שאלות קשות על מעשים שלו. מצד שני, לשאלות הביקורת הוא יגיב בצורה יותר רצינית. כן, הוא שיקר במהלך חייו, וסביר להניח שהוא לא ישוש לספר לבוחן באילו נושאים. התגובות שלו לשאלות הביקורת יהיו גדולות בהרבה מהתגובות שלו לשאלות המהותיות, וסביר להניח שהוא יימצא דובר אמת.

אחרי מני נכנסת תמי לבדיקה. אין לה שום בעיה לפרט לבוחן את כל המקרים במהלך חייה שבהם היא שיקרה, והנושא לא נראה לה בעייתי. התגובה שלה לשאלות הביקורת עומדת להיות נמוכה מאוד. מצד שני, השאלות המהותיות יהווה לה יותר בעיה. זה הנושא עליו היא נבדקת, והמשרה שלה, ואולי אפילו תיק פלילי, תלויים בטיב התשובות שהיא עונה. השאלות המהותיות מלחיצות אותה.

בהחלט ייתכן שרוב התמיות בעולם יעברו פוליגרף למרות זו. מה שאנחנו רואים, אבל, זה שככל שהטיפוס הנבדק יותר ישר בחייו, כך הסיכויים שהוא ייכשל בבדיקת פוליגרף על אף היותו דובר אמת גדלים. הבדיקה שמכונה “פוליגרף” מעדיפה אנשים שקרנים.

בכל ההיסטוריה של המכשיר, מקומות שהכניסו בדיקות פוליגרף כחלק מתהליך הכניסו רעש למערכת, לעיתים (כמו אחרי מקרה ריגול ב-CIA) עד כדי שיתוקה. המכשיר לא נחשב מספיק אמין כדי להוות עדות בבית משפט, וסירוב להבדק בו לא נחשב כנגד המסרב (למעט בתיקשורת). הכנסת בדיקות פוליגרף למשטרה הינה רעיון רע, שמוטב שלא יצא אל הפועל.

שחר

תוספת עריכה:
דבר ראשון – אני לא מומחה פוליגרף. זה צריך להיות ברור מעצם זה שאני נגד המכשיר. מומחי הפוליגרף הם, בד”כ, אלו שמרוויחים את לחמם מלהפעיל אותו. אני כן מישהו שמתעניין באיך דברים פועלים.

רוב האינפורמציה שלי לקוחה מהאתר הזה. אני כן מצליב את זה עם רשמים מבדיקות פוליגרף, ומסיפורים אחרים. למשל, והנושא עלה ב”תוכנית הכלכלית” של גלי צה”ל לפני כשבוע, אישה שניגשה, בלחץ חברת ביטוח, לפוליגרף ונמצאה דוברת שקר. היא ערערה על המימצא, והראתה שהמכשיר הראה שהיא שיקרה גם לגבי שמה וכתובתה. במקרה שלה, דרך אגב, זה לא עזר לה.

מאותו אתר, מתוארת ההשפעה של בדיקות פוליגרף תכופות יותר, ובעלות רגישות גבוהה יותר, שקרו ב-CIA אחרי פרשת Alderich Ames, בכיר ב-CIA שריגל למען הסובייטים במשך הרבה מאוד שנים, ועבר מספר בדיקות פוליגרף במהלך השירות.

יותר מהכל, אני חושב שמכשיר שמוסכם על כולם שהוא לא מספיק אמין כדי לשמש כראיה מסוג כלשהו בבית משפט, לא ישמש במקומות אחרים. בפרט, אני חושב שאם מכשיר הוא לא אמין, אסור לחייב אנשים להבדק בו.

שחר

התחלתי ללמוד רוסית מהספאם שאנחנו מקבלים.

אני אדווח על התקדמות (אם תהיה).

שחר

כן, כן. עוד אחד מהפוסטים שבו אני מתלונן על כמויות הספאם שאני מקבל. בכך הכל עברה מעל חצי שנה מאז הפעם הקודמת שבה התלוננתי על יבול הספאם. איזו נאיביות מצדי אז.

השיא הפעם – מעל 3000 הודעות ב-12 שעות. למזלי Thunderbird זיהה כמות מרשימה מהם.

אני מפחד לחשוב מה עומד להיות הפוסט שלי עוד חצי שנה.

שחר

לפני זמן מה פירסם אלעד אפרת מאמר (תודה ל-rotema8 על הקישור) לגבי מה שהוא לא אוהב ב-GPL. באופן אישי, כדי לנסות להבין משהו ממה שהוא טוען (חוץ מלטעון בלהט נגד כל מי שלא מרוויח כסף), אני ממליץ לקרוא גם את הדיון אחרי המאמר עצמו.

בקצרה, אם הבנתי את סיגנונו ה…מיוחד נכון, אפשר לסכם את טיעוניו בצורה הבאה:
1. ה-GPL מכריח יצירות נגזרות להיות אף הן GPL
2. אני (אלעד) לא יכול להשתמש ביצירות הנגזרות הנ”ל בקוד שלי (שהוא מסחרי או חופשי לא GPL)
3. לכן – ה-GPL לא חופשי/פחות חופשי מ-BSD.

אלעד העלה דוגמא ספציפית. משתמשי BSD היו רוצים לאפשר למערכות ה-BSD השונות לגשת למחיצות בפורמט ReiserFS. הקוד של ReiserFS הינו תחת ה-GPL, ועל כן לא ניתן לשלב תמיכה ב-ReiserFS בתוך Free/Net/OpenBSD.

אני חייב להודות שהטיעון הזה, מכל הטיעונים האפשריים, נשמע לי בכייני. מקובל עלי ש-GPL, מכל הרשיונות החופשיים, הינו המגביל ביותר. מצד שני, אפשר להתייחס לכך בצורה הבאה – Hans Reiser בחר עבור מערכת הקבצים שלו ברשיון שלא מאפשר להשתמש ב-ReiserFS בתוך FreeBSD. זאת היתה בחירה מודעת. אין לי אלא להניח שאנשי BSD פנו אליו וביקשו שייתן להם רשיון להשתמש בקוד שלו, והוא סירב. באותה מידה ניתן לטעון שמיקרוסופט בחרה רשיון עבור קוד ה-NTFS שלה שלא מאפשר להשתמש בקוד שלו תחת לינוקס, וזהו כשל בסיסי ברשיון הקנייני שתחתיו NTFS מופץ. במילים אחרות – הטענה הזו שקולה לחלוטין ללטעון שאסור לבעל זכויות יוצרים להגביל שימוש ביצירה שלו.

החלק המעניין ביותר בכל הסיפור הוא שאת הפנאטיות כנגד זכויות יוצרים מייחסים בד”כ לתומכי ה-GPL, בעוד שלאנשים שכותבים קוד תחת BSD מייחסים דווקא גישה רגועה להחלטות של מחזיקי זכויות אחרים לגבי הקוד שלהם. יותר מכל דבר אחר, זה מראה שה”דיונים” האלו אינם על מהות, אלא על אינטרסים.

כובעי מורד בפני אלו שמוכנים לראות את הקוד שלהם בשימוש ע”י גוף שעשוי להתגלות כפרזיטי לחלוטין. אני לא אחד מהם, אבל יש לי הרבה הערכה למי שמוכן לבחור רשיון שמאפשר שימוש ללא כל תמורה, אפילו לא תמורה שניתנת למישהו שלישי. מצד שני, לאלו שטוענים שגם אני מחוייב לעשות כן לגבי הקוד שלי אין לי הרבה כבוד.

ואסיים בסיפור שקרה באמת. פעם היה פרוייקט תחת רשיון דמוי BSD. לפרוייקט קראו “Wine“.

על הפרוייקט הזה ביססו כמה חברות מוצרים שהיו מוצרים קניינים. אחת מהחברות הנ”ל היתה Code Weavers. אחרת היתה Transgaming. שתי החברות נתנו קרדיט ל-Wine. שתי החברות טענו שהן משחררות את הפיתוחים שהן עושות על המוצר חזרה לקהילה. בערך. Transgaming טענה, ליתר דיוק, שהם ישחררו את הפיתוחים חזרה ברגע שהם יגיעו לסף מכירות מסויים.

אלא שהסף מעולם לא הגיע, ולקהילה נמאס. באופן אולי מפתיע, גם ל-Code Weavers נמאס. במהלך משותף הוחלט שהרשיון של Wine יהפוך להיות LGPL, ושהקהילה תפסיק לפתח את גרסת ה-X11.

התוצאה – Wine זכה להתפתחות מאוד רצינית מאז. כל החלקים ש-Transgaming שמרו לעצמם פותחו מאז בצורה בלתי תלויה. המוצר של Transgaming עצמו נדחק מעט הצידה, והחברה עצמה כמעט לא מתעסקת במוצרים מבוססי Wine יותר. לכנס ה-Wine האחרון הם אפילו לא טרחו להגיע.

מצד שני, Code Weavers הולכת וקונה לעצמה שם בתור מומחי הסבות מחלונות ללינוקס. זה שהמוצר שלהם מבוסס על קוד פתוח מאפשר שיתוף פעולה עם הקהילה, כולל דברים יחסית נדירים, כגון הוספת תמיכה בעברית למוצר הקנייני (גרסה ישנה, בוצע ע”י עבדכם הנאמן תוך מינימום שיתוף פעולה מצד Code Weavers).

במילים אחרות, נראה כאילו שמבחן המציאות מראה שיש יתרון אמיתי לפרוייקטי קוד פתוח שבוחרים רשיון דמוי GPL על פני פרוייקטים שבוחרים רשיון שאינו מחייב יצירות נגזרות ברשיון כלשהו.

בסך הכל, אני חושב שהתיסכול שמדבר מגרונו של אלעד נובע יותר מכל שהוא בחר להקשר רגשית לרשיון פחות טוב.

כל זה בלי להביע שום דעה, טובה או רעה, על המוצרים עליהם אלעד מנסה להמליץ.

שחר

נ.ב.
מתוך הכרות מסויימת עם סיגנונו של אלעד, צפו להשתלחות בוטה על בסיס אישי נגדי כתגובה. אני אשמח לראות שאבחנה זו שלי תצא שגויה.
ש.

בעקבות הפירסום של אריק ריימונד על כך שצייד גולגלות של מיקרוסופט פנה אליו כדי להציע לו עבודה, החלטתי שגם אני יכול לשחרר לאויר העולם את הסיפור המקביל שלי.

זה קרה לפני כמעט שנתיים. כבר הייתי עצמאי, אבל עוד לא הקמתי את לינגנו. מצד שני, הייתי כבר מספיק זמן עצמאי כדי לדעת שאני מצליח להתפרנס מזה (גם אם לא להתעשר).

קיבלתי פניה בדוא”ל מצייד ראשים של מיקרוסופט (בדומה למייל שקיבל אריק, גם אצלי היה תיאור של החברה מחד, וכתובת דוא”ל בתוך microsoft.com מאידך). הוא שאל אותי על אפשרות להעסיק אותי בפרוייקט שקשור לאבטחת מידע.

לאחר התלבטויות מסויימות, החלטתי להענות להצעתו לראיון טלפוני. דבר ראשון, בניגוד לאריק, אני לא מאמין בגסות רוח (לפחות, אני מנסה), גם לא כלפי מישהו שברור שזה לא רלוונטי. אני חייב להודות שדווקא ציידי ראשים הם היוצא מין הכלל פה בד”כ, אבל בכל זאת. דבר שני, הייתי סקרן איך מיקרוסופט לא חושבת שמדובר פה בלרבע את המעגל.

היה ראיון טלפוני, שהבחור מהצד השני סיכם, עוד באותה השיחה, כמוצלח מאוד מבחינתו. הוא אמר שעוד נהיה בקשר.

הייתי רוצה לתת קצת רקע טכני, עד כמה שהוא ידוע לי. הבחור הגיע לקורות החיים שלי שנמצאות באתר שלי (האתר הפרטי – זה כל מה שהיה באותה התקופה). עד כמה שהצלחתי לגלות, הוא הגיע ע”י הרצת חיפוש (ב-MSN, לא בגוגל) על מילות מפתח שקשורות באבטחת מידע.

בראיון עצמו הוא אמר שמיקרוסופט רוצה לצאת עם מוצר אבטחת מידע חדש, ושהם מחפשים מנהל מוצר למוצר הזה. לזכותם ייאמר שחלק ממה שקרה מכאן והלאה עשוי להיות קשור לעובדה שציינתי שפניו שיש לי הסכם אי תחרות למשך שנה עם צ’ק פוינט,ושלמיטב הבנתי הסכם כזה הוא לא אכיף בישראל. בכל מקרה, בראיון הוא שאל במה עבדתי בצ’ק פוינט, ואז אמר שלדעתו אין חפיפה בין התחומים כך שזו לא אמורה להיות בעיה.

ועכשיו, לרשימת ה”בעד” ו”נגד” שהיתה לי:
בעד:
מדובר על להוביל מוצר שעומד להיות מוצר מפתח של חברה שהיא מובילה בתחומה.
תוספת מאוד נאה לקורות החיים שלי
green card

נגד:
להוביל מוצר מפתח של חברה מובילה בתחומה זה בדיוק מה שרק סיימתי לעשות בשביל צ’ק פוינט.
אין לי צורך לנפח את קורות החיים שלי
אין לי כוונה להגר, ובוודאי שלא לארצות הברית.

לנקודות הנגד האלו צריך להוסיף עוד כמה נקודות חשובות:

• את צ’ק פוינט עזבתי בגלל כמות גדולה מידי לטעמי של פוליטיקה אירגונית. זה לא אומר הרבה – כמעט כל כמות של פוליטיקה אירגונית היא גדולה מידי לטעמי. מצד שני, במיקרוסופט יש מספיק פוליטיקה אירגונית כדי לזלוג לעיתונות הרגילה, הרבה הרבה הרבה יותר מאשר בצ’ק פוינט.




• הסיכוי שלי להשפיעה על החברה הוא אפסי. אני ממש לא מסתדר טוב בסביבות שבהן אני לא מצליח להשפיע (ראו את הנקודה הקודמת).




• לעבוד במיקרוסופט פירושו להפסיק לגעת ב-Wine.

בגלל כל הנ”ל החלטתי שאם תהיה פניית המשך, אני אגיד “לא” בפעם הבאה שהם יפנו.

אלא שהם לא פנו.

בגלל שכוונתי היתה להגיד “לא”, לא בדיוק רדפתי אחריהם, כמובן. כחודשיים אחרי הראיון פנה אלי צייד גולגלות אחר של מיקרוסופט. אמרתי לו שכבר דיברתי עם מישהו, והפנתי אותו למייל של הראשון. הראשון שלח אימייל שאומר “זה בטיפול, תודה”. חוץ מזה, פשוט לא שמעתי מהם.

ואז, כשנה אחרי הראיון הטלפוני, אחרי שכבר הקמתי את לינגנו כחברה בע”מ, קיבלתי טלפון ממישהי בשם (אני לא מוכן להתחייב על זה) “ליאת”. היא הציגה את עצמה כ”ממיקרוסופט בחיפה”, ושאלה אם נוכל להפגש. אמרתי שבשמחה, אבל התעניינתי בנימוס באיזה עניין מדובר. בשלב זה היא שאלה אותי אם אני יודע שמתגלגלים קורות חיים שלי אצלם!

הבהרתי לה את הסיפור, אמרתי שאין סיכוי שבשלב זה אני אעזוב את מה שאני עושה למען מיקרוסופט. היא התעניינה לדעת אם התשובה תשאר “לא” גם אם נדבר על משרה בארצות הברית, הבהרתי שזה “לא” כללי, ובזאת הסתיימה השיחה (בלי להעליב אף אחד, אני מקווה).

מוסר השכל?

מחלקות משאבי אנוש של חברות גדולות עשויות לקחת שנה תמימה כדי לטפל במועמד?

אם למישהו יש מוסר השכל טוב יותר, הוא מוזמן לתרום אותו.

שחר

נ.ב.
עובד היותי מפתח Wine, לא זו בלבד שמוזכרת בקורות החיים שלי, היא גם עלתה בראיון הטלפוני. המראיין שאל אם אני מכיר את ה-API של חלונות. ציינתי שאני מפתח Wine, ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הפרוייקט. הוא אמר שהוא מכיר. הממ.

בהחלט יכול להיות שהמראיין מכיר את הפרוייקט, אבל לא הפנים מה זה אומר שמישהו מוכן להשקיע מזמנו הפנוי בו.

ש.