רמאויות ב”לרדת בגדול” ותורת המשחקים

לפני כחודש הייתי בכנס באוניברסיטת חיפה שנושאו היה “קריאטיב קומונוס וקוד פתוח”. בין השאר, נתתי הרצאה שמנסה להסביר מה המניעים הכלכליים שגורמים לקוד פתוח להתפתח, ולמה דווקא GPL. היו אחרים שדיברו יותר על הצדדים העקרוניים/פילוסופיים, ובראשם המרצה האחר היחידי שלא היה עורך דין או משפטן, פרופ’ שיזף רפאלי, על איך העולם היה טוב יותר אילו כולם היו משתפים את הכל.

בשלב השאלות הפנה אלי מהקהל שאלה שדנה בהאם מפריע לי שבגלל שאני משחרר תוכנה תחת ה-GPL אז יש שלא יכולים להשתמש בה (בקצרה, התשובה היא “לא”). אחרי ההרצאות, הוא הרחיב את עמדתו. הוא טען שזו צביעות שאני מטיף לזה שאנשים ישחררו את התוכנה שלהם (למעשה, שפרופ’ רפאלי מטיף), אבל שאני משחרר את הקוד בצורה כזו שלא מאפשרת לו (למי שדיבר איתי) להשתמש בו. אני יודע, טיעון ממש לא רלוונטי. בשלב כלשהו הוא ניסה להעלות את תורת המשחקים בתור טיעון שמחזק את עמדתו. הוא לא ניסה להעלות משהו ספציפי בתורת המשחקים, רק את העובדה שתורת המשחקים מדברת על שחקנים רציונליים ואנוכיים.

אז, כן, הוא חטף על הראש מבול שכלל את המילים “נאש”, “משחקים חוזרים”, “אסטרטגיות מענישות” ו”צל העתיד”, רק כדי שיבין שתורת המשחקים לא אומרת את מה שהוא חושב שהיא אומרת. בבסיסו של דבר, אבל, יש פה חוסר הבנה של מה תורת המשחקים באה לעשות. תורת המשחקים לא באה לעצב את המציאות, היא באה לתת למציאות מודל. מכיוון שמדובר במודל, בכל מקרה של חוסר התאמה בין המודל למציאות, זה תמיד המודל שלא בסדר.

כדי לנסות להסביר מה תורת המשחקים כן יכולה לעשות, ואיך כן אפשר לשנות את התוצאות של המציאות באמצעותה, אני מציע להסתכל על הפרק ששודר אתמול ב-Yes של “לרדת בגדול”. הפרק עם הרמאות בשקילה.

לכל מי ששפר עליו גורלו כדי לא לדעת באיזו תוכנית מדובר, לוקחים קבוצה של אנשים בעלי משקל עודף, מחלקים אותם (במקרה הזה) לשלוש קבוצות (אדומה, שחורה וכחולה), ומכניסים אותם לדיאטה אינטנסיבית מלווה שמכון כושר צמוד. בסוף כל שבוע שוקלים את כל חברי הקבוצה. הקבוצה שהורידה הכי מעט משקל במהלך השבוע (באחוזים מהמשקל שלהם בתחילת השבוע) מאבדת חבר קבוצה אחד, על פי החלטת הקבוצה. תורת המשחקים מאפשרת לנתח שתי החלטות שכל משתתף בתוכנית (שהיא, בסופו של דבר, אישית) יכול לקבל – עד כמה קשה עובדים על להוריד במשקל, ואיזה חבר קבוצה להוציא במקרה שצריך.

כפי שכבר אמרתי, תורת המשחקים יוצאת מנקודת הנחה שכל משתתף בקבוצה חושב רק על עצמו, מתוך שיקולים קרים בלבד. בלי “הוא חבר” ושיקולים דומים. אפשר לראות מהתוכניות שההנחה הזו היא בד”כ, למרות שלא תמיד, נכונה. מה שאנשים לא תמיד מבינים, אבל, הוא ששיקולים אנוכיים עדיין יכולים לגרום לאנשים להתנהג בצורה “חברתית”. לדוגמא, אם אני שייך לקבוצה, עדיף לי להשתייך לקבוצה שנוהגת להגן על החברים בה. אני יותר חזק בזכות זה. כדי שהקבוצה תגן על החברים שלה, אני צריך להגן על החברים האחרים בקבוצה. אני עושה פה פעולה שנראית, על פניו, לא אנוכית (הגנה על האחר) ממניעים אנוכיים (אני “קונה” כך הגנה עלי). מי שרק רוצה להבין את האינטרנס מאחורי שיחרור תוכנה תחת רשיון copyleft כמו ה-GPL יכול להפסיק לקרוא פה – זה כל מה שצריך לדעת.

החוקים של התוכנית הצליחו לא רע לגרום למשתתפים לעבוד על האינטרסים הציבוריים (להוריד כמה שיותר, להראות שקילות כמה שיותר נמוכות) לאורך התוכנית. לפעמים בהחלטה את מי להוציא ניתן היה לראות אינטרסים “אנוכיים” (אני אוציא אותו בגלל שהוא מוריד הרבה, ומסכן אותי), אבל בסופו של דבר המערכת עבדה לא רע.

עד השבוע.

השבוע עירבבו את הקבוצות. לא מספיק עקבתי כדי להבין למה, אבל על פי מיטב הבנתי, קבוצה אחת (השחורים) היתה יותר מידי חזקה, מה שגרם למשחק להפוך ללא מעניין. כתוצאה מזה עירבבו את הקבוצות. במקום שלוש קבוצות, היו ארבע שלישיות שבחרו את עצמן. עוד שינוי בכללים היה שבשלישיה שמורידה הכי מעט מישהו יוצא מהתוכנית, אלא שלא השלישיה בוחרת מי, אלא שאר השלישיות. לכל שלישיה מהאחרות יש קול אחד.

השלישיה שהפסידה, כלומר הורידה הכי מעט, היתה שלישיה שכללה שני חברים מהקבוצה השחורה ואחד מהקבוצה הכחולה. כאן מגיע הקטע המעניין. החבר הכחול בשלישיה לא הוריד משקל בכלל. למעשה, הוא העלה כמעט שמונה קילו. אחרי שהתעמתו מולו, התגלה שהסיבה שזה קרה היא בגלל שהוא שתה המון לפני השקילה. במילים אחרות, הוא בכוונה העלה במשקל. הביטוי שהם השתמשו בו היה “התנקשות”.

מאוד קל לראות איך שינוי התנאים של התחרות איפשר התנקשות שכזו. הקבוצות החדשות הן לא אורגניות. אין הרבה סיכוי שהשלישיות ישארו כפי שהן לאורך זמן. אין שום טעם לייצר הזדהות חדשה איתן. בשקילה כל אחד מהמתחרים עמד כשהוא לובש את החולצה של הקבוצה המקורית שלו (שחורה, אדומה או כחולה). מצד שני, ערבוב הקבוצות אפשר לעשות שתי פעולות. הראשונה היא שהערבוב אפשר למתחרה מקבוצה אחת לחבל במאמצי ההורדה הקבוצתית של קבוצה שניה. הדבר השני שהערבוב אפשר הוא למתחרה שמחבל לקבל גיבוי של הקבוצה שלו, ע”י כך שהקבוצה לא מנקה את עצמה, אלא אחרים מנקים אותה.

מה שיותר קשה הוא לראות איך מתמודדים עם הבעיה. כאן באמת נכנסת תורת המשחקים לתמונה. בעוד שתורת המשחקים לא מסוגלת לשנות את המציאות, היא כן נותנת כלים יותר מפושטים כדי לנתח אותה. אחרי שנים של ניתוח המתמטיקה התחילה לספק לנו כלים כדי, בתוך מסגרת המציאות, לייצר פתרונות יותר טובים.

למי שלא ראה את התוכנית, מתוך שלוש השלישיות שהיו צריכות לבחור, שלישיה אחת בחרה, ללא היסוס, להוציא את זה שרימה בשקילה. השלישיה השניה נשלטה ע”י חברי הקבוצה הכחולה, והצביעה להוציא את אחד השחורים. השלישיה השלישיה הכילה אוכלוסיה מכל שלושת הצבעים. לא ידוע איך התחלקה ההצבעה, אבל נראה היה שהחבר השחור בשלישיה היה בעד להוציא את זה שרימה, החבר הכחול להוציא את אחד השחורים, והוא הצליח לשכנע את החבר האדום שמשיקולים אנוכיים כדאי לו גם להוציא את החבר השחור. התוצאה היא שהתרגיל הצליח להם – אחד המתמודדים השחורים הוצא. זה שרימה נשאר.

המפתח ללהבין איך היה אפשר לגרום לזה להסתיים אחרת נובע מההבנה שההצבעה המכרעת, של החבר האדום בשלישיה המעורבת, היתה ממניעים אנוכיים. הוא ידע שהוא עושה משהו לא “יפה”, אבל השיקול האנוכי הכריע.

אלא שאני לא מאמין שקיים הבדל בין השניים. יש לא מעט הסברים מאוד פשוטים לגבי למה היה כדאי לו להוציא את זה שרימה. לדוגמא, זה שרימה יושב על משקל קובע לצורך השקילה הבאה שהוא גבוה בכמעט 8 קילוגרם מאשר המשקל ה”אמיתי” שלו. הסיכויים שהוא, בשקילה הבאה, לא יצליח להוריד כמות משקל משמעותית הם זניחים. אם צריך להוציא מישהו מסיבות תחרותיות, הוא המתמודד שמאיים הכי הרבה.

אלא שמעבר לשיקול הפרקטי, קיים שיקול הרבה יותר רחב. ברור שהקבוצה הכחולה פועלת פה כקבוצה אחת. ברור שהם מנסים להפתר מהתחרות. בגלל זה לחברים בקבוצה השחורה היה כל כך ברור שהם מצביעים להוציא את זה שרימה – האיום הוא ישיר עליהם. מה שחברי הקבוצה האדומה לא הפנימו הוא שאם התרגיל הזה מצליח, הקבצה הכחולה תחזור עליו בשבוע הבא. אחרי שהם יסיימו להתנקש במספיק מחברי הקבוצה השחורה, הם ילכו על חברי הקבוצה האדומה. ליכוד האינטרסים של הקבוצה הכחולה לא מסתיים עד שהם לא נשארים רק הם בתחרות. יש פה צורך להעביר מסר שאומר שמשחק עם תנאי התחרות הוא לא דרך לגיטימית לשחק.

אלא שאני הייתי לוקח את זה עוד צעד אחד קדימה. תוך הסברת השיקולים לכל השחקנים, לא הייתי מסתפק בלהוציא את מי שרימה בשקילה הפעם מהתחרות. אני גם הייתי מסכם עם שאר המתחרים שבשבוע אחר כך מנסים לבחור שלישיות כך שבכל שלישיה יהיה מתמודד כחול אחד. עוד הייתי מסכם שבשלישיה שמפסידה בשבוע הבא כולם מצביעים על להוציא את החבר הכחול בה. במילים אחרות, הייתי מעביר מסר שמי שמשתמש בקבוצה שלו כדי לנסות לשנות את חוקי התחרות, לא זו בלבד שהוא ימצא את עצמו בחוץ, אלא שגם הקבוצה שלו תענש.

ומה שמעניין עם האסטרטגיה הזו זה שמאוד קל לשכנע את המתמודדים להשתמש בה. אסטרטגיה כזו נותנת למשתתפים בקבוצות השחורות והאדומות, למעשה, חסינות לשקילה הבאה, ועל כן יש להם את מלוא האינטרס להשתתף בה. יותר מזה, לאורך זמן ברור לכל המשתתפים שהאסטרטגיה הזו תופנה כנגד כל קבוצה שתנסה לרמות, מה שמנקה לא רק את ההתנהגות של הקבוצה הכחולה, אלא של כל המשתתפים.

וזה השימוש האמיתי שניתן לתורת המשחקים – כדי לייצר אסטרטגיות שעובדות במציאות.

שחר

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

19 תגובות בנושא “רמאויות ב”לרדת בגדול” ותורת המשחקים”

  1. זה מצחיק איך אנשים עושים כל הזמן שפגט בין “מוסר” ותורת המשחקים. בסך הכל גם “מוסר” הוא סחורה שאפשר שיהיה לך יותר או פחות ממנה לפי פונקציית הערך האישית/תרבותית שלך.

    למשל: כמעט בכל התרבויות העשירים תורמים למקדש או למסגד או לבית יתומים בתור אינדיקציה [שלא תופסת לצורכי מס] כמה הם עשירים. זה חשוב בשביל ביזנס, ובשביל כלות עם נדוניות טובות לבנים.

    יש המון שיקולים אישיים ופוליטיים למי לתת צדקה ואיך לסייע לקהילה, ואולי חלק מהאנשים האלה הם אפילו צדיקים תמימים (זכותם, וזה מחוץ לתחום הדיון של תורת המשחקים), אבל אף עשיר לא יעז להימנע מצדקה, כי זה פוגע בדירוג הקרדיט הלא רשמי שלו בכפר.

  2. שחר, ניתחת יפה 🙂

    מה שאני לא מבין זה למה אתה צופה בתכנית הזאת, זה זבל טלוויזיוני, ואתה גם עוזר לתוכנית, בגלל שלהוט יש מדדים יותר טובים מהרייטינג למי צו פה במה: הממיר הדיגיטלי שולח “בקשה” לכל ערוץ שאתה צופה בו (זה לא כמו הכבלים הישנים, שהכל נקלט ואתה בוחר ערוץ, אלא אתה מבקש ערוץ והם משדרים לך אותו) ואני מניח שיש להוט סטטיסטיקות של השידורים.

  3. פוסט מצוין. הבעיה שלי עם תורת המשחקים כ”מודל” הוא שכל פעם כשאני מסביר את דילמת האסיר האדם שאני מסביר לו מנסה להסביר לי למה הוא לא היה בוגד כי “הוא אדם כזה”, ואז אני מעמיד אותו במבחן אמיתי, לא תיאורטי, ורואה איך הוא בדיוק עושה את ההפך.

    כלומר, המודל הוא נהדר כשלא מסבירים אותו. אחת הבעיות עם תורת המשחקים היא שלעיתים, מרגע שהידיעה שקיים מודל לניבוי תוצאות שהצד השני יודע עליו עשויה לקום חלופה שונה.

  4. אני לא בדיוק צופה בה. מה שקורה זה שאם הטלויזיה דלוקה, אני נוטה להתקע מולה אלא אם אני מצליח להפעיל כמות מאוד גדולה של שליטה עצמית. כאשר זה רק אני, בד”כ אני מצליח לכבות אותה. אם זה לא רק אני, יוצא שאני רואה את מה שיש.

    לגבי הוט והממירים, בהחלט יכול להיות שאתה צודק, אלא שאני ב-Yes. לאור זה שהממיר שלי לא מחובר לקו הטלפון, ושהצלחת לא מסוגלת לשדר, קשה לי לראות איך הם אוספים את הנתונים.

    ואם הם כן אוספים את הנתונים, יש פה בעיה מסויימת. אנחנו לא נוהגים לכבות את הממיר כשאנחנו מכבים את הטלויזיה, לאור כך, הסטטיסטיקות שהם אוספים, אם הם אוספים, לא מאוד מייצגות.

    שחר

  5. אבל זה בדיוק הגדולה של המודל, שהוא דווקא כן, בד”כ, עובד במציאות. האם יש לך ספק שהאסטרטגיה שאני מציע פה, שדורשת שיתוף פעולה של רבים מהמשתתפים, היתה עובדת?

    אני כבר לא זוכר מי זה היה שאחראי לניסוי הזה, אבל זה ניסוי בתחום שנקרא “הנחת הרציונליות”. נתנו לאנשים לנחש תוצאות של ארבע הטלות מטבע לא הוגן, כזה שהסיכוי לקבל בו “עץ” הוא 75%. אנשים בד”כ נתנו שלושה ניחושי “עץ” וניחוש “פלי” אחד. הדבר הרציונלי לעשות הוא לתת ארבעה ניחושי “עץ”. לכאורה יש פה הוכחה שאנשים לא פועלים בצורה רציונלית.

    אלא מאי, בדקו את בדיוק אותו הניסוי בחיים האמיתיים. כאשר יש לך יותר מאשר דרך אחת לחזור מהעבודה הביתה, אתה לאורך זמן יודע די בדיוק מה הסיכוי של כל דרך להיות פקוקה. בד”כ אנשים לא יבחרו באקראי בין הדרכים על פי סיכויי הדרכים להיות פקוקות (אסטרטגיה מעורבת), אלא יסעו תמיד דרך אותה דרך שסיכוייה להיות פקוקה הכי נמוכים. זהו אותו הניסוי עצמו, רק עם תוצאות אחרות. בחיים האמיתיים אנשים בוחרים בדרך הרציונלית.

    אז, כן, ניתוח על פי תורת המשחקים של מצב עשוי לשנות את המצב. אני אפילו מציע מצב כזה בפוסט הזה. אני לא בטוח שהשינוי יהיה שינוי לכיוון פחות רציונלי.

    שחר

    נ.ב.
    החלק היפה באסטרטגיה הזו היא שקשה לדמיין מישהו מצליח למכור אסטרטגיה “לא נחמדה” לאותו הפורום באותה הקלות.

    נ.נ.ב.
    במשחקים החוזרים, גם לדילמת האסיר יש שיווי משקל נאש שבו אף אחד מהצדדים לא בוגד. אתה מוזמן לקרוא את הפרק שנקרא “nice guys finish first” בספר “הגן האנוכי”.

    ש.

  6. שחר, רק תיקון קטן. במדעי החברה, בניגוד למדעי הטבע יש מודלים שהם דסקריפטיביים ומודלים שהם נורמטיביים. הראשונים הם תאוריים, כמו במדעי הטבע, אבל השניים מתארים לא את מה שיש בטבע, אלא את מה שצריך להיות לפי איזו מערכת כללים שבעל התאוריה חושב.

    רבים מהמודלים בכלכלה, וגם תורת המשחקים הם מודלים נורמטיביים. “נכון” שאנשים יתנהגו בצורה רציונלית, לפי התועלת האישית שלהם. בחיים האמיתיים אסירים אינם מלשינים זה על זה, והסיבות לכך הן סוציולוגיות עמוקות, ומעבר לטענה המקובלת שבכלא שוחטים שטינקרים. זה כמעט אף פעם לא קורה. אז מה שעושים כלכלנים למול מציאות שאינה תואמת מודל נורמטיבי, זה להמציא מן “פונקציית תועלת” עקמומית שמביאה לכך שהאנשים כן מביאים אותה למקסימום. למעשה, נראה שפונקציית התועלת היא אינטגרל על התנהגות האנשים.

    אני אף פעם עוד לא ראיתי את “לרדת בגדול” (טוב, פעם אחת הצצתי, אבל שום דבר עם ציפי שביט לא יכול להיות ראוי). הילדות שלי הולכות לגן בקיבוץ נחשולים, שם מצלמים את הסדרה, ולפעמים בבוקר אנחנו רואים אותם רצים (אם ככה אפשר לקרוא לזה) על הדשא.

    חוץ מזה, איך אפשר להוסיף 8 ק”ג בשבוע, גם עם מים? אפשר לשתות בערך 2-3 ליטר. זה מסביר 2-3 ק”ג. אפשר לאכול מספיק כדי להוסיף 1-2 ק”ג. איך הגיע ל-8?

  7. אני לא בטוח שאני מסכים איתך שאסירים לא מלשינים אחד על השני מסיבות שהן לא אנוכיות. גם אם מדובר בסיבות סוציולגיות עמוקות (ויש לי ספקות), עדיין זה לא סותר שמדובר בסיבות עם אינטרס אנוכי.

    לדוגמא, אם אני מלשין עליך, אני “מתיר את דמי” שילשינו עלי, מה שאומר שחיי שלי עומדים להיות קשים יותר.

    באופן ספציפי, אני דיברתי על התוכנית האמריקאית. לא יצא לי לראות את התוכנית הישראלית (למרבה השמחה).

    שחר

  8. היי שחר, אני מגיב בלי קשר לנושא, בנושא אחר שמענין אותי לשמוע את דעתך עליו. הנושא הוא .net, יצא לי לקרוא אותך בפוסטים קודמים יוצא נגד managed code, מטעמים של יותר שליטה על משאבים וביצועים של שפות native. אני לא חולק עליך, אבל מענין אותי האם לדעתך גם האפליקציה העסקית הממוצעת היום צריכה להכתב בשפה native ולא ב.net? לי למשל ברור מנסיון ב.net ושפות native שאם אני צריך לעשות פרוייקט חדש (שהוא לא מערכת הפעלה או משהו שצריך להטיס חלליות לירח, סתם אפליקציה עסקית ממוצעת) אני אבחר ב.net כי הפיתוח יהיה הרבה הרבה יותר פשוט ויעיל (במונחים של זמן פיתוח ותחזוקה) . האם ההחלטה שלך היתה שונה ולמה?

  9. באמת לא הבנתי בפוסט קודם שלך איך זה שהם רצו בעליה – הקיבוץ נמצא על חוף הים. חוץ מזה, ציפי שביט. ’nuff said

    לגבי תורת המשחקים, היא מנוסחת בצורה נורמטיבית. בד”כ, בדומה לתאוריות בפסיכולוגיה, ובשונה מתאוריות בפיסיקה, יש לנו תאוריה, יש לנו גם התנהגות נצפית, ואז אנחנו מתאימים את ההתנהגות הנצפית לתאוריה ע”י מבנים מלאכותיים של טווח ארוך ופונקציות תועלת, אפילו שאין שום ראיה שמי מהאנשים מודע לקיומם של מבנים אלה.

    למשל, התאוריה הכלכלית אומרת שהאדם רציונלי (לפחות בממוצע) ונוטה להשיא את התועלת שלו. האדם מראה העדפות מסוימות. לכן ההעדפות מגדירות איזושהי פונקציית תועלת. הנה מצאנו שהאדם ממקסם את פונקציית התועלת שלו, ובכך מצאנו אישוש לתאוריה. כבר היו מספר כלכלנים, גם חתני פרס נובל, ששמו לב לטיעון המעגלי.

    האסירים אינם מלשינים אחד על השני, כי הם חלק מחברה, שאתה ואני לא שייכים אליה. בחברה הזו יש נורמות מסוימות, ובכללן שלא מלשינים. הם נמצאים בחברה הזו הן מרצונם החופשי והן מתוך הרגל, ובעיקר כי החברה הזו בד”כ טובה להם ומעודדת נאמנות. מאותה סיבה שחילוני כופר כמוני לא נוסע ביום כיפור, הם לא ילשינו. קרא לזה גמילות חסדים, אם תרצה.

    אפשר לאנוס את המקרה הזה לתבניות של הכלכלה או תורת המשחקים. אפשר להגיד, שהחברות ב-“עולם התחתון” היא מועילה בטווח הארוך (למשל היא מספקת הגנה מהלשנה) ולכן כדאי לא להפסיד קצת עכשיו, כדי להמשיך להנות מהתועלות. אבל לדעתי זה שקול לטענה שכדאי להיות לוחם בצבא, כדי לקבל את התעודה המוזהבת אם תהיה פעם, ולקבל שקל הנחה בארומה. בשני המקרים, אני לא חושב שהטיעון הרציונליסטי הזה חולף במוחם של הפושע או החייל, ולכן המודל אינו משקף לדעתי את המציאות.

  10. כדאי להיות חבר בצבא בגלל שאתה לא רוצה לחיות במדינה שאין לה צבא, ואם אתה לא תהיה חבר בצבא, אף אחד לא יהיה. כל ההטבות הן נסיון, לא כל כך מוצלח, לייצר ייתרון למי שתורם למאמץ הכולל על פני מי שלא תורם, כדי להמנע ממצב שבו הטפילים הורגים את הגוף. בבסיסו של דבר, הסיבה הראשונה היא הסיבה המרכזית, אם לא היחידה, שאנשים מוכנים לסכן את חייהם בצבא.

    אם כל התועלת היתה קטנה מההחזר, אפילו כצפי, אפילו בממוצע, אזי היית מתחבר למישהו אחר (עובר למדינה אחרת?).

    החלק המעניין לגבי שיווי משקל נאש במשחקים חוזרים זה שיש אין סוף כאלו לכל משחק (כבר לא זוכר מספיק את התיאוריה כדי להגיד אם לכל משחק או לכמעט כל משחק). למשל, אני יכול לייצר שיווי משקל נאש לגבי דילמת האסיר במשחקים חוזרים שאומרת שאני שם ירוק ואז שני אדומים, ואתה שם אדום בירוק שלי, ואז פעמיים ירוק באדומים שלי. זה שיווי משקל נאש ש”דופק” אותך להרוויח פחות מאשר אני מרוויח, אבל אם אני מכוון את צל העתיד מספיק טוב, אתה עדיין תעדיף את זה על פני האלטרנטיבה.

    לגבי מה שאתה אומר לגבי הטיעון המעגלי של המודל – יכול להיות שאתה צודק. אני חושב שזה לא רלוונטי. אם אתה מסוגל להשתמש במודל כדי לייצר אסטרטגיות שהמציאות היא מורכבת מידי מכדי שתוכל לראות שהם אפשריים, ואחר כך אתה לוקח את האסטרטגיות האלו ומצליח לממש אותן במציאות, הרי שהמודל עובד.

    ועל כן אני חוזר לשאלה הבסיסית ביותר – האם לדעתך האסטרטגיה שהצעתי היתה עובדת? אם כן, כל ביקורת שיש לך על תורת המשחקים היא לא רלווונטית. את מה שהיא נועדה לעשות היא השיגה. אם לא, אני יכול להגן על תורת המשחקים מפה עד הודעה חדשה, אבל היא תישאר מודל תיאורתי אקדמאי.

    שחר

  11. לא זכור לי שיצאתי נגד שפות שהן managed. מה שכן, יצאתי נגד שפות שהן rapid development.

    אם אתה כותב תוכנות בנקודהרשת שאתה יושב ומתכנן אותן, אין שום סיבה שהן לא יצאו טובות לאורך זמן. אם אתה (וכך נשמע שאתה עושה) לוקח את התבניות המוכנות ומנסה לאלץ את התוכנה שלך להתאים אליהן (כי זו “סתם אפליקציה עסקית ממוצעת”), אזי התוכנה שלך תהיה שבלונית, או שלאורך זמן תמצא שאתה עובד הרבה יותר קשה על לשבור את התבנית מאשר היית עובד אם היית מוותר על התבנית מראש.

    במילים אחרות, אני מסכים שהפיתוח יהיה הרבה יותר יעיל במונחים של זמן פיתוח (בערבון מוגבל), אבל מאוד לא מסכים שהוא יהיה הרבה יותר יעיל במונחים של תחזוקה.

    שחר

  12. הפוסטים שזכורים לי הם זה http://blog.shemesh.biz/?p=503 וזה – http://blog.shemesh.biz/?p=506

    השאלה היתה האם בגלל נימוקים כאלה אתה תעדיף לפתח בשפה כמו c++ במקום .net או ג’אווה תוך התעלמות מהיתרונות הגדולים שהן מציעות שמייעלות מאוד את תהליך הפיתוח והתחזוקה.

    אני לא התכוונתי לתבניות ואמרתי אפליקציה עסקית כהקצנה, למרות שגם זה נושא ששווה הרחבה – לפעמים אתה תראה את הדרישות תחשוב על פתרון ותגלה שחלקים ממנו כבר כתבו אחרים וזה מתאים בדיוק למה שאתה צריך אז תסכים איתי שאין טעם שתמציא שוב את הגלגל ותכתוב את זה מחדש? יכול להיות גם שאתה צריך משהו לגמרי ייחודי ואז אתה תתכנן לעצמך את התבנית שלך (הרי כל פתרון שתתכנן הוא תבנית שתגביל אותך בעתיד אם יגיעו דרישות חדשות שלא יכולת לחשוב עליהן כשתכננת אותו, קשה מאוד לתכנן פתרון מושלם שאי אפשר אחר כך למצווא אף דרישה חדשה שלא תתאים לו)

    בכל מקרה, הכוונה בשאלה המקורית שלי היתה האם כשאתה מפתח תוכנה שמקסימום שליטה במשאבים ולשפר עוד טיפה את הביצועים זה לא קריטי עבורה, בניגוד לכתיבת מערכת הפעלה נניח, והרבה מאוד תוכנות (אולי רוב התוכנות) הן כאלה. האם גם אותה אתה תעדיף לממש בc++ ולא בc#?

  13. 503 מדבר על באיזו שפה כתבו את מערכת ההפעלה של חלונות. אם תקרא את הפוסט שוב, אני מדבר על מיקרוסופט שממליצה לכל העולם לעבור בנקודהרשת, ולא עובדת בו בעצמה. במילים אחרות, אם בכלל, אפשר להבין שאני ממליץ כן לעבוד בנקודהרשת.

    506 מדבר על יכולת ספציפית שאנשים טענו בתגובות ל-503 שלא צריך, ואני טענתי שדווקא כן צריך. שוב, אין שם דיון כללי על שפות מנוהלות או לא, אלא לגבי destructors.

    ועל כן אני חושד שאתה מייחס לי טענות שלא העליתי.

    שחר

סגור לתגובות.