על חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו

היה עוד נושא אחד שרציתי להביע בו את דעתי הלא לגמרי קונבנציונלית. לאור כמות התגובות על הפוסט הקודם שלי, שהפתיעה אותי לגמרי, אני כבר לא יודע מה לצפות הפעם, אבל זה משהו שאני חייב להגיד.

דבר ראשון, גילוי נאות. אני לא מעשן. מאוד לא. למעשה, בעוד שיש כמה מידידי ומכרי שרגישים לא פחות ממני לסיגריות, אני גם רגיש לסיגריות לא פחות מהם. בתוך מקום סגור, גם אם מאוורר היטב, סיגריה בודדת (תלוי בסוג הסיגריה ובמצב שלי) יכולה להפריע לי גם ממרחק של יותר ממאה מטר. דבר לא מעצבן אותי יותר מאשר לשבת במקום שמוגדר ל”לא מעשנים” ועדיין לשחות בתוך עשן.

ואחרי שאמרתי את כל זאת, אני חושב שהחוק הנוכחי רחב מידי בצורה מטופשת, למרות שבמידה מסויימת בעלי העסקים הביאו אותו על עצמם.

בוא נתחיל מהתחום שבו החוק, לדעתי, צודק. כשאני הולך למסעדה ומתיישב במקום שמוגדר “לא מעשנים” אני מצפה למקום שיהיה אכן נקי מעשן. לא “ליד”, לא “אבל רק על הבר”, לא “אבל העשן לא מגיע בגלל מערכת האיוורור”. אם המקום הבטיח לי חוויה נקיה מעשן, אני מצפה לחוויה נקיה מעשן. כן, זה גם כולל את זה שאני לא צריך לעבור דרך עשן כדי להגיע לשירותים.

צריך להבדיל, אבל, בין לחייב בעלי עסקים לעמוד מאחורי המילה שלהם (שקיפות), לבין לחייב אותם להבטיח דברים מסויימים. אני חושב שציבור הלא מעשנים מספיק חזק כדי שיקצו גם לנו מקומות בילוי, גם אם החוק לא יחייב את בעלי העסקים לעשות כן. אם פאב רוצה להיות פאב למעשנים בלבד, זה בסדר מצידי כל עוד אני יודע את זה עוד לפני שנכנסתי אליו. אותו הדבר תקף גם לגבי מסעדות. אני לא אכנס למסעדה שמוגדרת “למעשנים בלבד”, אבל זה תמריץ מספיק חזק בשביל המסעדה לדאוג שיהיה לה איזור גם ללא מעשנים. לא צריך גם חוק.

מה שכן, המצב הקיים הוא בלתי נסבל. מסעדה, מכיוון שהיא רוצה את הכסף שלי, אומרת לי שיש לה איזור ללא מעשנים. כשאני מגיע בפועל, אבל, אני מגלה שהאיזור הוא אולי אסור בעישון, אבל הוא בהחלט לא נקי מעשן. נוצר פה מצב שהמסעדה מייצרת מצג שוא במטרה למשוך אליה את הקהל שאליו אני משתייך, ומכאן התרעומת הגדולה (שהביאה לתגובת נגד חריפה מידי, בצורת החוק הנוכחי).

לדעתי, החוק צריך להגיד כך:

  1. בעל עסק צריך להגדיר בצורה ברורה איזורים שהם נקיים מעשן ואיזורים שבהם מותר לעשן.
  2. בעל עסק שחשף לקוחות שלא שיושבים באיזור שמוגדר “נקי מעשן” לעשן סיגריות, ייקנס.

זהו. לא צריך להכריח את בעל העסק לחלק בצורה מסויימת, לבצע הקצאת מינימום לאוכלוסיה זו או אחרת, או כל פעולה אחרת שמתערבת לבעל העסק בשיקולים העסקיים שלו.

שחר

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

13 תגובות בנושא “על חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו”

  1. As so many times it happens when the law in Israel is discussed – I suspect that this is again a case of a possibly good law which is just not enforced (and therefore causing politicians to try to create more laws which are going to be just as futile because there is no enforcement anyway).

    Here in Australia you can find people standing out in cold rainy night next to a pub at 10:00 PM to have a smoke because this is the law and the pub didn’t make the required arrangements to let them smoke within its premises (separate rooms or maybe open area, I’m not sure about the details). I read that some pubs in the city bought entire apartments around them to comply with the law without loosing customers. There are cases that might make some Israelis cry “stupid” but that’s the law so this is what is done, for instance at some weekend market we wanted to cross a street through an area which was temporarily designated as “servicing alcohol” and were told politely by the person watching the entrance that we should go around because we had a baby in a pram.

    And that’s the law – Period.

    A

  2. אני לא חושב שהחוק מוגזם – העובדה העצובה היא שלפני שהחוק המקורי (לא המחודש) היה קיים, ברוב המסעדות בארץ לא היה אזור שבו אסור לעשן. חמור מכך – קניונים היו חללים ענקיים אפופי עשן ובבית קולנוע אי אפשר היה לצאת בהפסקה למזנון לקנות שתיה כי חזרתי מסריח מעשן סיגריות. כאדם שאינו מעשן – לא היתה לי אלטרנטיבה: כל המקומות הללו היו מלאי עשן.

    המטרה של החוק היתה לשנות את המצב כך שיהיה ללא מעשנים מקום לצאת אליו, בלי לסבול מגסות הרוח של מעשנים. היום כשמישהי מעשנת לידי אני יכול להגיד לה “בבקשה תצאי החוצה – את עוברת על החוק” ולקבל תגובה סבירה. כשבעבר כשהערתי למישהו, במקרה הטוב התגובה שקיבלתי היתה “אני במקום ציבורי ואני יכול לעשות מה שאני רוצה” (במקרה הגרוע קיבלתי ענן עשן לפנים).

    ברוב המקומות החוק מיושם בלי צורך באכיפה רבה – כבר הרבה זמן לא ראיתי מישהו מעשן בבתי קולנוע וברוב הקניונים רוב הזמן המצב סביר או אפילו טוב. מסעדות הן עדיין מקום בעייתי ולו רק בגלל שמעשנים רגילים לעשן ביחד עם האוכל או השתיה שלהם ולא מוכנים לוותר בקלות על התענוג. יתכן שהחוק הנוכחי מוגזם מדי וצריך להקל בדרישות ממסעדות – אבל אני חושש שהתוצאה תהיה ששוב לא יהיה ללא מעשנים מקום לאכול בו.

    אני מוכן שישנו את החוק כך שמסעדה לא תדרש שרוב שטחה יהיה נקי מעשן סיגריות, רק אם יכניסו בו את הדרישה ממסעדה שאינה נקייה לחלוטין מעשן סיגריות לתלות בפתחה שלא אזהרה לפי אותם קריטריונים של פרסום סיגריות: שטח שלפחות 10% משלט הפרסום של המסעדה יהיה לבן עם כיתוב שחור: במסעדה זו מעשנים – אזהרה העישון גורם לאימפונציה (או משהו כזה – יש כמה נוסחים מאושרים במשרד הבריאות).

  3. אם לא היה ברור מהתגובה הקודמת שלי, הבעיה העיקרית שלי עם הפוסט היא שהוא מתייחס רק לנושא של מסעדות בחוק מניעת עישון במקומות ציבוריים (בתי אוכל בניסוח של החוק), שהוא הנושא שנמצא היום בעין הדיון הציבורי – בעוד שהחוק נועד להסדיר את נושא העישון (או יותר נכון חוסר העישון) בכל המקומות אותם הציבור נוטה לפקוד.

  4. עקרון היד הנעלמה של השוק החופשי עובד נהדר, אך לא תמיד. ועניין העישון הוא מקרה כזה המחייב התערבות ממשלתית. לפי הטיעון הזה, העובדה שאין פאבים ללא עישון היא שאין ביקוש לכאלה. האם באמת סביר שמעל 70% מהאוכלוסיה בין הגילים 18-35 לא מעוניינת במקום כזה? או לחילופין, שעד לאחרונה בעלי העסקים אכלו את העוגה והשאירו אותה שלמה, תוך התעלמות מהחוק (שנחקק, בין השאר, כדי להפחית את מימדי ההרגל הלא-בריא הזה. זה לא _רק_ עניין של חירויות פרט). אתה אומר שלא תיכנס למסעדה למעשנים בלבד. אותו הדבר נכון גם לגבי פאבים? אם כן, אשמח לדעת לאן אתה יוצא.

  5. א. אני לא יוצא לפאבים במיוחד, ממגוון סיבות שהעישון הוא רק אחת מהם. אפשר להוסיף לזה את העובדה שאני לא צרכן אלכוהול גדול במיוחד, ושאני מאוד רגיש גם למוזיקה בעוצמה גבוהה.
    ב. יש פאבים ללא עישון בכלל. יש לפחות אחד בתל אביב. יש גם פאבים עם איזור ללא עישון שהוא כמעט סביר מבחינת ישיבה בו (מה שקראת “התעלמות מהחוק”).
    ג. כן, אני לא נכנס למקום שבו מעשנים הרבה. זה לא עניין של בחירה. אם אני בסביבת מעשנים הגרון שלי נסתם ואני מפסיק לנשום. היתה כבר מסיבת רווקים של חבר שפיספסתי (והחבר הבין לחלוטין) בגלל שהיתה במקום שבו מעשנים. היו מספר מקרים אחרים שבהם ניסיתי להתעלם, וזה נגמר בסדרת השתעלויות שלי בחוץ ולא מעט פרצופים מודאגים סביבי (וכמה הצעות למשאפים).

    לגבי יציאות – מסעדות, או סתם לשבת עם חברים במקום שבו אפשר גם לשמוע מה שהם אומרים.

    שחר

  6. כמעשנת, די מדהים אותי לראות מישהו עומד באמצע רחוב מלא עשן של אוטובוסים ודורש ממעשן חולף ברחוב לכבות את הסגריה שלו, אבל אני חייבת להסכים איתך – לדעתי יהיה יותר נוח לכולם אם עסקים יגדירו את עצמם כ”מתירים עישון” וכ”לא מתירים עישון”, כך לפחות המעשנים יוכלו לעשן בלי ייסורי מצפון והלא מעשנים ידעו לאן הם נכנסים.

  7. מארגי, אני יכול לספר לך שאני שונא גם ללכת ברחובות של ערים מעל צפיפות מסוימת ושהאוויר עומד בהן, למשל ת”א כדוגמא בולטת. מעבר לכך האף שלי שמספיק רגיש להבדיל בין פליטת בנזין ופליטת סולר, פשוט מונע ממני להגיע גם אני למקומות מסוימים, וגרם לי גם להפגש עם חברים מסוימים רק במקומות נטולי עשן כי אצלם בבית אני לא יכול לשהות.

    ולגבי עשן בכביש, אני אצלי באוטו תמיד על מזגן בסירקולציה. אם מבטלים לי את הסירקולציה ונכנס אויר מכונית מבחוץ עולה לי בחילה תוך פחות מחצי דקה. עצוב אבל אמיתי. זה מהבטן, לא מהאף. אולי זה פסיכוסומטי, אבל זה המצב. מבחינתי הלוואי שכולנו נעבור להשתמש כבר במנועי מימן כמו שBMW ניסו בשנות ה50 ועכשיו שוב, או למנועים חשמליים כלשהם. המין האנושי הרי עוד ימשיך רבות לזהם את האוויר, אני רק מעדיף שזה יהיה מרוכז במספר זעום של ארובות תחנות כוח ולא בכל רחוב בעיר.

  8. I just wonder where would all those who think they have a right to pollute everyone’s air with their cigarettes will be when I start spraying K-300 in their direction because I like its smell.

    A

סגור לתגובות.