כנס איגוד האינטרנט – פרופ’ עמנואל טרכטנברג

במסגרת הבטחתי, אמרתי שאני אגיע לכנס של איגוד האינטרנט (ואסקר אותו) גם אם אני לא אזכה בכרטיס חינם. את החלק הראשון אכן עשיתי. עכשיו הזמן לפרוע את החוב לגבי החלק השני.

אין לי הרבה מה להגיד על ההרצאה של אמיר עציוני. הוא סקר את פעילותו של איגוד האינטרנט. לחלק מהפעילות הייתי מודע, לחלק לא. אני מבין איך, לאור המירמור על המחירים הגבוהים של שמות מתחם בארץ אנשים היו רוצים לראות את האיגוד עושה משהו מועיל, אבל לפחות על פניו נראה שהאיגוד אכן מוציא את הכסף שהוא מקבל, ולמטרות טובות.

אמיר כן התייחס לנקודה אחת למחשבה. הוא טוען שאחת הסיבות שהאיגוד הוציא את הרישום החוצה היא בגלל שאנשים שרושמים שמות מתחם צריכים לקבל תמיכה ודברים אחרים שהאיגוד פשוט לא בנוי לתת. נקודה למחשבה. הגיוני להוציא את הרישום לגורמים חיצוניים. הגיוני להעלות מחירים של רישום ישיר כדי לעודד אנשים לרשום דרך הרשמים (אחרת האיגוד עצמו מתחרה ברשמים). מחירי הרשמים עצמם לא נמצאים בפיקוח. הכל הגיוני, ובכל זאת, התוצאה הסופית לא הגיונית. לא נותר אלא לקוות שעם הזמן התחרות תעשה את שלה, והמחירים ירדו.

מה שמביא אותי להרצאת האורח של פרופ’ עמנואל טרכטנברג, ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. הוא הביא סטטיסטיקות על גבי סטטיסטיקות לגבי נתוני תוצר לאומי גולמי לנפש של מדינות שונות בעולם, נתוני הגידול בהם, והשפעת הטכנולוגיה על הגידול. למעט נקודה אחת שבה ניתן היה להבין מדבריו שהוא לא יודע להסביר למה התל”ג התחיל לגדול פתאום בסוף המאה ה-18, אבל בהמשך הוא דווקא הראה סימנים שהוא כן יודע מה זו “המהפיכה התעשייתית”. התזה המרכזית שלו היתה שכמה המצאות ייצרו קפיצה מאוד משמעותית בקצב גידול התל”ג. הראשונה היתה מנוע הקיטור, השניה היתה הטרנזיטור, והשלישית היתה התקשורת הכלל עולמית.

ובעודי יושב שם ומקשיב לו, עלתה בדעתי השאלה המאוד משמעותית הבאה. מה המשמעות האמיתית של צמיחה?

כאשר מדינה רוצה לייצר פעילות כלכלית בתחומה, היא נוהגת לייצר “תקציב גרעוני”. במילים אחרות, כלל הכסף שהממשלה מוציאה במשך השנה גדול מכמות הכסף שהמדינה מקבלת כהכנסה (למשל, ממיסים). את הקסם הזה, של כסף שמוציאים בלי שיהיה אותו, משיגים ע”י זה שמדפיסים כסף חדש.

כמובן שעצם הפעולה של הדפסת כסף לא משנה כלום בכלכלה עצמה. מדינה לא יכולה להפוך לעשירה רק מעצם זה שהיא מדפיסה עוד כסף. הכוח האמיתי של השטרות תלוי בשאלה “כמה מוצרים אמיתיים אפשר לקנות איתם”. במילים אחרות, כאשר המדינה מדפיסה עוד שקלים, היא מקטינה את הערך של כל שקל. זו פעולה שאם היא נעשית נכון יכולה בהחלט להיות חיובית, ולהתניע תהליכי ייצור שיעלו חזרה את הערך, אבל היא עדיין מקטינה את הערך של כל שקל.

לפעמים הקטנת הערך עצמה קורית באיחור. לעיתים היא לא קורית רק לכסף. לדוגמא, בתקופת “הבועה” הערך של כל מניה חושב ללא קשר לשווי ה”אמיתי” של המניה, מה שגרם לכך שהבורסה יכלה לעלות, ולרדת, ללא שום מחוייבות לשמור על איזשהו כלל סביר.

הדבר שעליו התחלתי לחשוב הוא למה, בעצם, הי טק, או יהלומים, או יצירות אמנות, או כמעט כל דבר אחר לא נופלים תחת אותה ההגדרה.

אחד מהשקפים שהפרופ’ הציג היה שקף שהראה תוחלת חיים, מספר אנשים בעולם וכמות ילדים ממוצעת בעבר, ותחזיות לעתיד. אחד מהדברים שעליהם הרמתי גבה, אבל קיבלתי הסבר משכני למושב, היה מדוע התחזית לעתיד הקרוב היא של שני ילדים לכל אשה, אבל השקף שאחריו עדיין מדבר על גידול בכמות הילדים בעולם (גידול בתוחלת החיים).

וזו הנקודה שעליה התחלתי לחשוב. בואו נסתכל על אדם אחד בודד. נקרא לו “שחר שמש”. שחר מתפרנס מתכנות. על פי המדדים המקובלים, תכנות זו עבודה יצרנית – אחרי העבודה כושר המכירה של השוק הישראלי גדול מאשר בתחילתה, ועל כן עבודת תכנות מגדילה את התל”ג, וכך גם מגדילה את ערך השקל.

הנקודה שבה פתאום המציאות לא כל כך מתאימה לי היא הנקודה שבה אני מנסה להבין, בעצם, למה. עבודת התכנות של שחר לא מגדילה את כמות האוכל שמונח על השולחן של אף אחד (למעט, כמובן, על השולחן של שחר). למה שהעבודה הזו תחשב “יצרנית”.

יש ספר שנקרא “מִכַּפְרֹאשׁ עד רֶגְלֶצְבַּע”. קטלוג של צמחים וחיות שהיו אמורים להתקיים. כשאני חושב על הכלכלה, אני נזכר בעַכְבַּרְיָם השימושי המצוי. מתוך התרגום לעברית:

זהו מזונו היחיד של החֲתוּלְיָם הבלתי שימושי המצוי, ומכאן שימושיותו ותועלתיותו

אני מכיר את כל ההסברים המלומדים על כך שהתוכנות שאני כותב משמשות בשרשרת ארוכה ארוכה שבסופה מיוצרים יותר דברי מזון, שהם, בעצם, התוצר האמיתי. עדיין, אני לא יכול שלא לתהות האם, בעצם, כמעט כל ענפי הייצור מייצרים דברים ששימושיותם היחידה היא לענפי ייצור אחרים.

פוסט קצת פילוסופי. עמכם הסליחה.

שחר

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

5 תגובות בנושא “כנס איגוד האינטרנט – פרופ’ עמנואל טרכטנברג”

  1. אני מציע לעבור על ההגדרה לעושר של Buckminister Fuller.
    ההגדרה שלו לעושר היא כמות הזמן, שאדם יכול לשרוד בלי לעבוד.
    אני אישית הייתי מעדיף הגדרה קצת אחרת: מידת היכולת לעבור בשלום אסונות גדולים (אסונות טבע או מעשה ידי אדם) ומשך הזמן הדרוש כדי להתאושש אחרי אסונות כאלה. שהרי ברור, שארצות מפותחות ומנוהלות נכון ישרדו יותר טוב אסונות ויתאוששו מהר יותר אחריהם מאשר ארצות נחשלות שמנוהלות גרוע.
    אבל בכל מקרה זה נושא ראוי למחשבה. לפי ההגדרה שאני מעדיף, אם תקח שני אנשים שמשתמשים ביישומים שווי ערך, אבל אחד מהם משתמש ב-MS-Windows והשני – ב-Linux, אז השני יהיה קצת יותר עשיר מהראשון. וזאת מפני שאם חו”ח יקרה משהו למחשב שלו או ליישום שלו, אז עלות וזמן ההתאוששות שלו יהיו יותר זולים וקצרים.

  2. תיקון עובדתי לגבי נושא גרעון ממשלתי.
    משנת 1985, במסגרת מיגור האינפלציה, אין לממשלה יותר את הכלי של הדפסת כסף למימון גרעון. לכן כל גרעון ממשלתי צריך להיות ממונן על ידי גיוס חוב (מקומי או זר). מכאן ישנן שתי גישות:
    אחת אומרת כי החוב יגרום לכך שבעתיד (הקרוב או הרחוק יותר) יוטלו מיסים לצורך מימון החוב כי לממשלה אין דרך אחרת לממן את החוב הגדל.
    הגישה השניה (שקשורה ברייגן ותאצר) טוענת כי הגדלת התקציב הממשלתי תגדיל את התורצ וכלן את גביית המיסים וכך יוחזר החוב.

  3. זו שאלה מעניינת אם, לאור העובדה ששנה שעברה פיספסנו את יעד האינפלציה כלפי מטה, עם אינפלציה שלילית ב-2006, לא הגיע הזמן להקטין את ההגבלה הזו. בסופו של דבר, אין להשוות את מצבינו היום למצבינו בשנות השמונים.

    שחר

  4. לחם זה לא הכל בחיים. יש גם שעשועים.

    החברה התעשייתית של ימינו מסוגלת לייצר כמויות גדולות מאוד של אוכל מזין ומצוין תוך שימוש במספר עובדים מגוחך. אני חושב שמספר מאוד מאוד חד-ספרתי של אחוזי אוכלוסיה במדינות מפותחות עוסק בחקלאות, וכל השאר מגהקים אחרי הארוחה הדשנה ומחפשים מה לעשות. בימים-עברו היו יוצאים למלחמות לתפארת מלך וארץ, אבל היום זה טאבו. אז תכנות זו גם-כן אופציה לא רעה.

    התחלתי להסתכל על דברים בצורה כזו כשראיתי מסביבי איזו כמות של משאבים אנשים משאירים אצל כל-מיני מטפלים אלטרנטיביים, ועוד יותר מפתיע, איזו כמות של משאבים אנשים משאירים אצל כל-מיני בתי-ספר לטיפולים אלטרנטיביים, כשהשוק גם ככה צפוף. הערך שכולם מפיקים מכל זה הוא סובייקטיבי לגמרי; מה שבטוח, זה לא אוכל. אחר-כך ראיתי איזו כמות של משאבים אני-עצמי משאיר במסעדות ופאבים, כשהרבה יותר זול לאכול בבית באיכות שאינה נופלת בהרבה. זה לא עניין של צורך, זה עניין של עודף, בזמן ובכסף. כל אלה הן דוגמאות של עודף אצל הפרט, אבל יש גם עודף אצל המדינה, ואז משקיעים אותו בחינוך, רווחה, בריאות, וכולי. אפשר להשקיע הון תועפות בלהאריך את חייו של אדם חולה וזקן אחד בעוד כמה חודשים, ואפשר להשקיע הון לא פחות בלנסות לשפר את חייהם של אוטיסטים או נכים, ואנחנו עושים את כל זה.

    אני כן מאמין שהתוכנות שאני ואתה כותבים בסופו של דבר מייצרות עוד משאבים, שחלקם אוכל, אבל אני גם מאמין שזה תוצר לוואי. מה שקדם זה שלנו היו זמן פנוי ולאנשים אחרים כסף פנוי, ויש מערכת מורכבת שהפגישה אותם כי אף אחד לאורך השרשרת פשוט לא הצליח לחשוב על משהו יותר טוב לעשות איתם.

  5. בהתחשב בכך שכמות המשאבים הפיסיים שיש לנו על כדור הארץ היא מוגבלת, אני ממש שמח שהכלכלה שלנו יכולה להתבסס על פעילות רוחנית. העובדה שאנחנו יכולים לייצר ערך שאנשים מוכנים לשלם בשבילו כסף, כלומר – להעצים את העושר גם עם פעילות רוחנית לחלוטין – היא מדהימה ונפלאה. ולראיה, הכלכלה המשגשגת של Second-life. ואם כבר בעינייני תל”ג ומשאבים מוגבלים עסקינן, אנצל את ההזדמנות ליחצן את הכלכלה האקולוגית, שחשוב שנכיר בהתחשב במצבו של הכדור היקר שאנחנו חיים עליו: http://www.green.org.il/yarok/112006/html/calcala.htm
    אחלה פוסט,
    איתן.

סגור לתגובות.