NRG פירסמו את הפוסט שכתבתי פה לפני כמה ימים, שבו אני טוען שאם העיתונאים היו מסרבים לפרסם כל הודעה עתידית לעיתונות שמגיעה מגריי מדיה, ממילא אף אחד לא היה מנסה לעבוד עליהם יותר.
הנקודה שאני רוצה להבהיר היא זו. אין פה שום דבר חדש. בסופו של דבר, מדובר פה במרד צרכני מהסוג הסטנדרטי ביותר שקיים. ספק, שמספק מוצר שאנחנו צריכים (במקרה הזה, אייטמי חדשות) מספק סחורה פגומה. אנחנו לא מסוגלים להעניש אותו במובן הרגיל של המילה, אז אנחנו פשוט מסרבים לקבל ממנו את הסחורה בעתיד, בתקווה שכל הספקים האחרים יבינו שאם הם רוצים להמשיך להרוויח מזה שאנחנו צורכים את הסחורה שלהם, אז איכות הסחורה צריכה להשתפר.
האם זה אפקטיבי? בתגובות לבלוג שלי נטען שלא כל כך. נטען שהצורך של עיתונאים בחדשות הוא כל כך גדול, שהם לא יכולים להרשות לעצמם שלא לצרוך אייטמים שמגיעים אליהם, ולא משנה רמת אמינותם בהווה או בעבר. אני מתייחס לתגובות בבלוג שלי בגלל שהתגובות למאמר ב-NRG היו רמה חדשה של טוקבקיסטים במובנם השלילי ביותר. הן לא היו פוגעות או טיפשיות. הן פשוט לא היו מובנות.
הם עיתונאים יכולים להרשות לעצמם שלא לצרוך תכנים חדשותיים מסויימים, גם כאלו שהם באמת צריכים, כחלק מחרם צרכני? מילת המפתח פה היא, לדעתי, “חרם צרכני” (אני יודע, שתי מילים, so sue me). החרם אינו על התוכן הנוכחי, אלא הענשה אסטרטגית של מי שחרג מהכללים שאנחנו מוכנים שישחקו איתנו לפיהם. חרמים צרכניים עובדים, אם מוכנים לדבוק בהם. לא זו בלבד שהם עובדים, אלא שככל שדובקים בהם יותר, כך יותר קל לאכוף את החוקים הצרכניים.
אין דוגמא טובה יותר לכוח של חרם צרכני מאשר הסתכלות על מקום שבו הצרכנים הצליחו לגרום לספקים להשקיע יותר כסף במוצר. כן, הכוונה שלי היא לחרם צרכני שמבוצע בארץ. הוא עובד כל כך טוב, עד שכבר שנים על גבי שנים שהספקים הרלוונטים לא מעלים בדעתם להפר את החרם. הכוונה שלי היא למוצרי מזון כשרים, ובפרט, בהכשר הבד”צ.
וזו הנקודה. כל הטענות לגבי עיתונאים ותכנים חדשותיים (או קווזי חדשותיים) נכונים, בשינויים ניסוח קלים ביותר, למזון כשר ולא כשר. והנה, ציבור לא גדול במיוחד (כמה מאוכלוסיית הארץ מתעקשת על השגחת בד”צ לאוכל שלה?) הצליח לגרום להרבה מאוד ייצרני מזון להשקיע כספים באישורי כשרות מחמירים. האם יעלה על הדעת שציבור צרכני יוכל פשוט לא לקנות אוכל כשר, רק בגלל שהחותמת לא נכונה? האם יעלה על הדעת שייצרנים יכניסו את עצמם להוצאות הנוספות הדרושות? התשובה, כפי שעינכם רואות, היא “כן, יעלה על הדעת”.
חרם צרכני יכול להיות מאוד מאוד אפקטיבי, אבל הוא חייב לעמוד במספר תנאים. התנאי המרכזי הוא שעד שהחרם נהיה מובן לספקים (וזה לוקח כמה חודשים במקרה הטוב), חייבים לעמוד בו בקנאות. הספקים חייבים לראות ירידה ניכרת לעין במכירות שלהם, ולראות שהם לא מסוגלים לקחת נשימה עמוקה, להדק חגורה, ולשבור את החרם. איכות עולה כסף, וספקים יעדיפו להפסיד מכירות במשך כמה חודשים על פני להעלות איכות לשנים קדימה. המסר שיוצא מהמחרימים חייב להיות אחיד ולא נשבר: הענו לדרישותינו או שלא נקנה, לעולם. כמו שהחרם על קסטרו מראה, גם אם החברה מראה סימנים של לוותר, זה לא אומר שהקרב נוצח. המחרימים חייבים להיות מוכנים לחזור למאבק זמן קצר אחרי שהוא, לכאורה, נוצח.
אחרי שהחרם מצליח לשנות משהו, אז מתחילה המלחמה הקלה יותר. ברגע שספק אחד “נשבר” ומוכן לקיים את דרישות הצרכנים, הלחץ על הספקים האחרים גובר באופן משמעותי. הם יודעים שעכשיו לצרכנים יש כבר ספק אחד שנותן להם את מה שהם רוצים, והתקווה שהמחרימים יישברו דיי נעלמת. אם החרם נמשך מספיק זמן, הוא יגיע למלוא האפקטיביות שלו (שאינה, בהכרח, 100%. לראיה, יש רשתות מזון שלמות שמוכרות אוכל לא כשר בארץ).
בקיצור, אני לא רואה שום הבדל בין השאלה אם עיתונאים יכולים להחרים מקורות שמשקרים להם לבין השאלה האם אפשר לגרום לחברות שמירה להפסיק לנצל את העובדים שלהם. הכל שאלה של מה אנחנו, כצרכנים, מוכנים לקבל.
שחר
הנה ההבדל: שלוש חברות שמירה שונות מספקות את אותם שירותי שמירה. הדובר של מיקרוסופט לא יספק לך ידיעות על טמבור.
שלוש חברות שמירה שונות מספקות בדיוק את אותם שירותי שמירה, אבל כולן דורכות על הזכויות של השומרים שלהן. אני לא רואה את ההבדל.
אני אציין שחרם צרכני באמת לא עובד נגד מונופולים ונגד חברות שיש להם צריכה קשיחה (כמו תרופות). בהקשר הזה, אבל, מיקרוסופט צריכה שהעיתונאים יפרסמו את מה שהיא שולחת לפחות באותה מידה שהעיתונאים צריכים שמיקרוסופט תספק להם חומר.
שחר
“חרמים” זו לא מילה. חרמות או חרמנים לפי הספל צ’קר שלי.
ולא, במדיה בהיקפים כאלו זה לא משפיע. אולי מכתבים לעורך והכתבים אבל לא “חרם” גולשים. על כל קורא שלך שיחרים את למהרשת, יש 2000 אחרים שעדיין ירוצו לכתוב טוקבקים דביליים. אין לך אפילו כוח של פרומיל.
לפי מילון ספיר, הריבוי של חֵרֶם הוא חֲרָמים.
גם על פי “מילון ההווה”, בהוצאת מעריב, הרבים הוא “חֲרָמִים”. צר לי.
לגבי מי אמור להחרים, אני חושש שכוונתי לא הועברה כראוי. לדעתי, העיתונאים צריכים להחרים את מוסרי הידיעות. הציבור אמור להחרים את העיתונאים רק אם המצב נהיה יותר גרוע מזה (מה שאכן מסביר למה העיתונאים לא עומדים לעשות כן, למעט עיתונאים עם חוט שדרה, כמו שגל מור ועידו קינן עוד עשויים להתגלות).
שחר
עיתונאים שמגדלים בוקר אחד עמוד שדרה עוזבים את הג’וב ופותחים גלוב. כדי לשרוד בעסק כששכיר, רובם מחפשים לייצר סנסאציות ולחפור חומר בכמות ולא באיכות, לצערי הרב. לנו כצרכנים לא נותר אלא לצחוק עליהם בבלוגים סטייל “חדר אריחה” או להגיב להם ישירות.
That’s why I hold the opinion that despite the Israeli’s reputation for not wanting “to be a sucker for anyone” they are the biggest suckers in the world, at least when it comes to being consumers – your idea is sensible and excellent – in a society where people understand the power of boycott, but that’s not the system you live in.
Remember when the consumers association tried to organize boycott on chicken because of the raise in price (about a decade ago)? The day before the boycott was supposed to begin consumers just cleaned the shelves off chicken – proving that the price isn’t too high for them.
Same thing with the Noar Oved boycott of some employer who exploits youths working for him during holidays (a news item I saw a few weeks ago) – people said that it’s not going to work so they just don’t take part in it.
A
הבעיה היא שבמידע, תמיד מדובר במונופול. מנהל הקמפיין של קדימה הוא היחיד שיכול להדליף לעיתונאי אם יש התקפה על השרתים, ולכן גם אם האיש הוא מוקצה מחמת מיאוס בעניהם של העיתונאים, הברירה שלהם היא בין לקבל דיווחים על מטה קדימה ממנו, לבין לא לקבל דיווחים כאלה בכלל.
ארגון חדשות לא יכול להרשות לעצמו שלא לקבל את הדיווחים
אילו ידיעות מהזמן האחרון מבוססות על נתונים שמסר הנ”ל?