הבטחתי חלק שני, והנה הוא. הבעיה החמורה יותר מאחורי יוזמות תיקוני חוקי זכויות היוצרים:
המחוקק איבד קשר עם מטרתו המקורית של החוק
מצבו הטבעי של האדם במדינה דמוקרטית הוא שמותר לו לעשות הכל. זה אמור להיות מצבו בכל מקרה שבו אין אינטרס ציבורי מובהק להגביל את החירות הבסיסית הזו, בגלל סכנה שפעולה שיחיד יכול לעשות תפגע באינטרס הציבורי.
מה שמביא אותנו לחוקי זכויות היוצרים. על פניו, מה שונה דין דיסק שקנינו בחנות מדין כסא? למה הדיסק צריך חוק שמגן על מה שאפשר או אי אפשר לעשות איתו? התיאוריה מאחורי חוקי זכויות היוצרים היא זו:
כאשר אדם קונה דיסק בחנות, חתיכת הפלסטיק המוטבעת הינה הדבר האחרון שמעניין אותו בפועל. מה שבאמת מעניין אותו זה המידע על הדיסק. בניגוד לחתיכת פלסטיק, מידע ניתן להעתיק (ובד”כ, בצורה יחסית פשוטה), מה שפוגם בערך הכלכלי של הדיסק המקורי. זה. בתורו, מקטין את כמות הכסף שיוצר הדיסק מקבל, ומקטין את התמריץ של היוצר ליצור.
מה שמביא אותנו לפגיעה באינטרס הציבורי. התרבות שלנו מבוססת על יצירות אמנות, שאת כולן קל היום (טכנולוגית) להעתיק ללא הגבלה. במצב כזה, שלילת התמריץ מהאומן מסכנת את עצם התרבות שלנו, מה שמצדיק פגיעה בחירות הבסיסית למען האינטרס הציבורי.
חוק זכויות היוצרים
בקצרה, חוק זכויות היוצרים נותן את המשוואה הבאה. היוצר מקבל מונופול על זכות ההעתקה של יצירתו. במילים אחרות, רק ליוצר יש את הזכות ליצור עותקים נוספים של היצירה. הכוונה היא שבתמורה לרשות לייצר עותקים, היוצר יקבל כסף, וכך יהיה לו תמריץ ליצור. בצורתו הטהורה של החוק אין ליוצר שום שליטה על מה עושים עם העותק שנמכר, לבד מהעובדה שמותר לו לאסור על ייצירת עותקים נוספים מאותו העותק.
שימוש הוגן
העובדה שהחוק, בצורתו המקורית, מתייחס אך ורק לזכות ההעתקה, משאירה את כל תחום השימוש מחוץ למגבלות החוק. בפרט, אמן לא יכול להגביל השמעה, מכירה של העותק הלאה או שבירה של הדיסק.
מצד שני, יש פעולות שהן, באופן טכני, פעולות העתקה, על אף שבאופן עקרוני היינו מעוניינים לקרוא להן פעולות שימוש. הדוגמא הבולטת ביותר היא העתקת דיסק שקניתם למחשב, שינוי הקידוד שלו ל-mp3, והעלאה שלו לנגן mp3 לצורך שמיעה בזמן הליכה. באופן טכני מבוצעות פה מספר פעולות העתקה, על אף שבאופן מהותי מבוצעת פה, בסך הכל, פעולת התאמה למכשיר השמעה אחר. על הבעיתיות פה דיברתי בפוסט הקודם.
לאורך השנים נוצרו תקדימים של “שימוש הוגן”. אלו שימושים ביצירה שגם אם כוללים בתוכם פעולה של העתקה, לא נחשבים בעיני החוק (או, לפחות, בתי המשפט) בתור “העתקה”, אלא בתור “שימוש”, ועל כן אין חוק זכויות היוצרים מגביל אותם. דוגמאות לשימוש הוגן כוללות יצירת גיבוי של דיסק, העברה לנגן mp3, וניגון היצירה לאחור.
גבולות היצירה הנגזרת
מה לגבי העתקה שאינה העתקה 1:1? מה קורה כאשר אני לוקח יצירה מוגנת, ומייצר העתק שאינו זהה למקור. ההעתק יכול להיות מדגמי, עיוות של הצליל, המרת פורמט, או סתם הקלטה של עצמי מזמזם את אותה היצירה. האם ההעתקים הנ”ל חייבים באישור בעל הזכויות? האם הם יצירות בפני עצמם?
התשובה ניתנת באמצעות המינוח “יצירה נגזרת”. האם ניתן לאמר על היצירה החדשה שהיא שינוי של היצירה המקורית? לדוגמא, קידוד מחדש של תקליטור בפורמט mp3 לא מוסיף שום אלמנט יצירתי ליצירה המקורית, ועל כן ניתן להגיד עליו שהוא היצירה המקורית עצמה, רק בצורה שונה.
מה עם זימזום של שיר? אין ספר שמהביצוע המקורי, כמו גם מהמילים, לא נותר דבר. מה שכן נותר הוא המנגינה המקורית. מכיוון שכל אחד מהשלושה הוא יצירה מוגנת, אפשר לאמר שנוצרה פה יצירה חדשה, מוגנת בעצמה בזכויות יוצרים, אבל שהיצירה הזו היא יצירה שנגזרת מיצירה אחרת. במצב כזה, יש צורך באישור (או לפחות בתשלום) לבעל הזכויות המקורי כדי לייצר את היצירה הנגזרת (למעט אם היצירה הנגזרת לא מפורסמת, שאז אנחנו בתוך תחום השימוש ההוגן).
מה עם לקיחת מדגמים מתוך היצירה? כאן נוצר נוהג שגורס שלקיחת מדגמים שאינם מהווים תחליף ליצירה עצמה מכוסה בתוך גבולות השימוש ההוגן, אבל לקיחת מדגמים גדולים מידי אינם מכוסה, ודורשת אישור. במקרה של מנגינה, למשל, מקובל לטעון שעד שבעה בתים ממנגינה נחשבים שימוש הוגן.
חשוב להבין שגבולות השימוש ההוגן אינם מעוגנים בחוק, אלא פתוחים לפרשנות. אני חושב שזה מצב חיובי, שכן הרבה פעמים, בתי המשפט מסוגלים להגיב במהירות יותר גבוהה מאשר המחוקק לשינויים.
הגבלת זמן על המונופול
כמו שכבר נכתב, מטרת מתן המונופול על יצירת ההעתקים היא לעודד יוצרים להעשיר את מאגר הידע והתרבות האנושיים ביצירותיהם. וכאן נשאלת השאלה – האם יצירה שמגבילה את היכולת ליצור “יצירות נגזרות” אכן מעשירה את מאגר התרבות האנושית? התשובה היא “לא מספיק”. כדי שלא לפגוע באותו מאגר ידע מחד, ובכל זאת לתמרץ את האומן מאידך, הוגדר שהמונופול שניתן במסגרת זכויות היוצרים יהיה מונופול מוגבל בזמן. לאומן ניתן חלון של מספר שנים שבהן הוא השליט היחיד על זכויות ההעתקה. משפג החלון, הזכויות הנ”ל חוזרות להיות נחלת הכלל, והיצירה הופכת מיצירה “בבעלות” ליצירה שהיא נחלת הכלל, כזו שמעשירה באמת ובתמים את מאגר התרבות האנושי.
התפתחויות ההתייחסות לחוק
במשך השנים חלו שינויים בחוק זכויות היוצרים. כמו כן, נוצרו חוקים לוייניים לחוק זכויות היוצרים. לאורך הזמן, נשחקה המטרה שעמדה בבסיס חוק זכויות היוצרים – העשרת התרבות האנושית. במקום זאת, נשארה המטרה של חוק זכויות היוצרים עצמו, מתן תגמולים ליוצר. במשך הזמן נשתכחה העובדה שמטרה זו הינה, בעצם, רק אמצעי למטרה החשובה יותר.
כתוצאה משחיקה זו חלו תמורות שאכן, אולי, מגדילות את יכולתו של היוצר לקבל תגמולים על יצירתו, אבל פוגעות במטרה האמיתית שבבסיס החוק. ראש וראשונה באותן תמורות היא הארכה, חוזרת ונשנית, של תוקף המונופול. הבעיה המרכזית היא שיצירה אחת ספציפית, הקרויה “מיכאל העכבר”, הכניסה ליוצרה כל כך הרבה כסף, עד שהוא (התאגיד) הצליח לגייס לובי פוליטי משמעותי. אותו לובי פוליטי דואג להכנסות העתידיות שעלולות לא להגיע ממיכאל אם יפוג המונופול על יצירות נגזרות ממנו. תחת טענות של “זכות היוצרים להרוויח מיצירותיהם”, הם דואגים, פעם אחר פעם, להאריך רטרואקטיבית את תוקף המונופול. סדרת שינויי החוק זכתה לכינוי “חוק מיקי מאוס”, על שם הדמות שעליה מנסים להגן.
למרבה הצער, זו אפילו לא הדוגמא היחידה. בשם “זכות היוצרים להרוויח” חוקקו מספר לא קטן של חוקים שפוגעים במטרה האמיתית מאחורי חוק זכויות היוצרים – להעשיר את התרבות האנושית. נחקקו חוקים שמגבירים את כמות השליטה שיש ליוצרים על השימוש ביצירותיהם, שנותנים מונופול אפקטיבי לא מוגבל בזמן, ועוד ועוד עיוותים.
ומוסר ההשכל? לא להפוך אמצעי למטרה, או שהמטרה האמיתית תפגע.
שחר