בהמשך לקטע הקודם בנושא, הנה עידכונים.
דבר ראשון, קיבלתי שיחת טלפון מהעוזרת של ח”כ גלעד ארדן. מסתבר שהודעת הכשלון היתה רק על העתק, והיה גם העתק שאכן הגיע. נקודה ראשונה לטובתו. נקרא לעוזרת “מירי”, כי זהו שמה.
מירי שלחה לי מסמך (Word, איך לא. OpenOffice פתח אותו מצויין) שמבהיר את העמדה של עמותת “בטרם”, עם מראי מקום. אחד ממראי המקום היה קישור אינטרנטי. את שני המאמרים האחרים מצאתי באמצעות גוגל, אבל אני אני לא בטוח אם קיבלתי את כולם או רק את התקציר שלהם. בכל מקרה, אם זה הכל, אזי זה מאוד דל באמצעים לבדוק אמינות.
מראה המקום הראשון הוא לגבי המצב לפני ואחרי החלת חוק דומה בארצות הברית. ניתן לקרוא את הקישור כאן. במסמך של “בטרם” יש טענה שנסמכת על המסמך הזה שאומרת שכל דולר שמושקע בקסדות מחזיר 30 דולר לחברה. לא מצאתי את הציטטה המדוייקת במסמך הנ”ל.
הקישור השני, שאליו מתייחסים רק בשם, הוא למאמר בנושא העלויות של פגיעות בילדים, והערך במניעה. לאור זה שהמסמך תופס 26 עמודים במגזין שבו הוא התפרסם, כנראה שהקישור שנתתי הוא רק התקציר. מעניין אם מישהו יכול למצוא את המקור.
הקישור השלישי, שלגביו אני לא יודע אם אנחנו מסתכלים על התקציר או על הכל, הוא לגבי חישובי עלות תועלת של של חקיקת קסדות בטיחות לאופניים בישראל.
על פניו, לפחות על פי הנתונים שנטענים באופן ישיר, יש פה כיסוי אמיתי. אי אפשר לדעת עד כמה המחקר מאחוריהם אמיתי, אבל לאור זה שלא זה תחום עיסוקי המרכזי, אני חושב שאני אניח לנקודה בשלב זה. אם מישהו מעוניין לעשות את המחקר הנוסף ולמצוא עוד פרטים, אתם עכשיו יודעים את כל מה שאני יודע.
מסקנות לסיום:
יש חברי כנסת שקוראים דואר אלקטרוני – משתלם לפחות לנסות לשלוח.
עיתונאים לא יודעים לכתוב את הדברים החשובים.
שחר