כמה מחשבות על אחריות להתנגשויות בים

העובדה שאני בכלל מרשה לעצמי להביע דעה פה היא שהתחלתי, לפני כמה שנים, לעשות קורס סקיפרים (קברניטי סירות עד 25 מטר, כולל יאכטות וסירות דייגים). מה שאני אומר פה מתבסס על הזכרון שלי מהקורס.

דבר ראשון שצריך להבין זה שיש חוקים מאוד ברורים לגבי מתן זכות קדימה בים. החוקים האלו חלים על כל כלי שיט שאיננו עגון. כל הסיכויים שאף אחת משתי הסירות המעורבות לא היתה במצב של עגינה, ועל כן היו שם חוקים. אם זכרוני אינו מטעה אותי, בהנחה ששתי הסירות היו ממונעות, סירת הדייגים היתה צריכה לתת זכות קדימה. זאת, כמובן, בהנחה שסירת הדייגים לא גררה רשת, במקרה זה על האניה של צים היה לפנות דרך. כל זה, כמובן, בהנחה שסירת הדייגים פירסמה בצורה הרלוונטית את העובדה שהיא גוררת רשת, וכולי.

כל זה הוא תיאורטי לחלוטין. כפי שניסח זאת המדריך שלי בקורס, יש מסקנה אחת אוטומטית שאפשר להסיק. במקרה של התנגשות בים, שני הצדדים אשמים. תמיד. בלי הנחות או נסיבות מקילות.

הסיבה היא מאוד פשוטה. כלי שיט לא שטים במהירות גבוהה במיוחד. מרגע שרואים את הכלי ועד רגע המפגש עוברים, לעיתים קרובות, מעל עשר דקות. מכיוון שיש חובה לאיוש עמדת תצפית על כל כלי שיט שנמצא “בדרך” (ז”א – לא עגון, בין אם הוא ממש שט ובין אם לאו), הרי שהיו שני תצפיתנים שהתרשלו במקרה של ההתנגשות בין צים לבין סירת הדיג היפנית.

באחת הכתבות לגבי ההתנגשות נטען שהתנגשויות מהסוג הזה קורות לא מעט. נטען שם שיש כמות גדולה של בליפים על המכ”ם, וקורה שמתעלמים מבליפ שמציין אוניה אחרת. שוב, נראה לי מוזר קצת. מישהו יהיה במסלול התנגשות אליך אם ורק אם הזוית אליו נשארת קבועה בעוד המרחק יורד. היית מצפה שהתצפיתן יבדוק במכ”מ את הנקודות ויבדוק שהנקודה המתקרבת היא אכן לא משהו שבעייתי להתנגש בו. בפרט, אחרי ההתנגשות, היית מצפה שיוציא את הראש החוצה ויסתכל אם הם לא, במקרה, השאירו אוניה הפוכה במים מאחוריהם.

מצב שבו עוצרים את האוניה אחרי יום ומגלים סימני התנגשות אומר שמישהו פשוט נרדם שם בשמירה.

שחר