קצת הסבר.
דבר ראשון – התנצלותי שלוחה לכל מי שחשב שאני מדבר על מחשבי Macintosh. לא זה הנושא.
יש
מודל, שלמרבה החסד דיי נבעט מהעולם, בשם “מודל שבע השכבות”. הרעיון הוא
שכל רשת תיקשורת אפשר לחלק לשבע שכבות, כאשר כל שכבה מתקשרת אך ורק עם
השכבה שמעליה ועם זו שמתחתיה. לצורך העניין, כרטיס הרשת עצמו הוא שכבה
מספר 1, ו-TCP הוא שכבה מספר 4.
המודל הפסיק להיות אור לישראל
כאשר המובן מאליו נהיה מובן אפילו לאנשי תקינה (מלשון תקן). כאשר “כיווץ”
מופיע בשכבה 2, 3, 4 וגם 5, לא ברור למה המודל עוזר משהו בחיים. עדיין,
השכבות הנמוכות (קרי – עד 4 כולל) עדיין נמצאות בשימוש כללי.
שכבה 2 מתייחסת לפרוטוקול שכרטיסי הרשת מדברים בינהם. למשל, במקרה של
כרטיסי רשת רגילים (Ethernet), מדובר בפרוטוקול שנקרא “IEEE 802.2”. אלו
בד”כ פרוטוקולים בעלי טווח מוגבל (במקרה של Ethernet – עד 180 מטר), וללא
יכולת להשתמש בנתב כדי להגדיל את הטווח (הנתבים פועלים בשכבה 3).
כדי לאפשר תקשורת, כל כרטיס צריך לדעת עם מי הוא מדבר. הדרך לעשות את זה
היא להקצות כתובת ייחודית לכל כרטיס ברשת. הכתובת הזו מכונה “כתובת
פיסית”. במונחי TCP/IP היא מכונה “Media Access Control”, או MAC.
איך
עושים את זה? כל ייצרן כרטיסים מקבל טווח של כתובות, והוא אמור לייצר כל
כרטיס עם כתובת שונה. במילים אחרות – באחריות ייצרן הכרטיסים לוודא
שמהמפעל לא יוצאים שני כרטיסי רשת שלהם אותה הכתובת.
לפני כמה
זמן אני מקבל טלפון מעובד שלי. לינגנו היתה באמצע הקמה של רשת אצל הלקוח,
והעובד שלי נתקל בבעיה לא ברורה. התקנו שרת DHCP בחברה. למי שלא מעודכן,
שרת DHCP מחלק כתובות IP למחשבים באופן אוטומטי. הדרך להבדיל בין המחשבים
היא על פי כתובת ה-MAC שלהם. והנה, שני מחשבים ברשת מסרבים לדבר אחד עם
השני. לאף אחד מהם אין בעיה לדבר עם המחשבים האחרים ברשת, אבל אחד עם השני
הם מסרבים בכל תוקף לדבר. בעיה מוזרה לכל הדעות.
לאחר שלא
הצלחתי לחשוב על פתרון לבעיה בטלפון, השארתי את העובד שלי להתמודד עם
הבעיה לבד. כאשר הרמתי לו טלפון אחרי כשעתיים, הוא אמר שהוא מצא את מקור
הבעיה:
אני: “נו, מה היתה הבעיה?”
הוא: “שני המחשבים קיבלו את אותה כתובת IP”.
אני: “??? איך זה יכול להיות. יש שם DHCP”
הוא: “יש להם את אותה הכתובת הפיסית”.
למען האמת, שמועות על כך שחברות כרטיסי הרשת מעגלות פינות וממחזרות מספרי
כרטיסים נפוצו כבר דיי ממזמן. אני חייב להודות שהלוגיקה נראית חסינה. אם
הם חוזרים על מספר כרטיס אחת למליון כרטיסים, מה הסיכוי ששני כרטיסים בעלי
אותה הכתובת יגיעו לאותה הרשת המקומית? אחרי הכל, שני כרטיסים על רשתות
שונות לא גורמים לכל בעיה.
וכל זה בא ללמד אותנו ש:
1. Rules were meant to be broken
2. Noses were also meant to be broken.
(The A Team)
שחר
ואני לתומי חשבתי שהosi model הוא הבסיס המקובל היום לרשתות מחשבים.
אם המודל אכן מוצא משימוש (אם הבנתי אותך נכון), מה בעצם מחליף אותו?
אני לא פוסל את האפשרות שהחזירו אותו, או שיש אנשים (מורים, אני מניח) שאוהבים אותו מספיק כדי להמשיך ללמד אותו.
הבעיה המרכזית איתו זה ששום דבר מעל שכבה 4 לא ברור, והסיבה היחידה שעד שכבה 4 הדברים כן ברורים זה בגלל שאף אחד לא מנסה להפעיל את המודל על שום דבר למעט TCP/IP.
באופן אישי, פיתחתי סלידה עמוקה למודל החל מהפעם הראשונה שקראתי אותו, וזאת רק התעצמה עם השנים. כאשר שמעתי שביב של טענה שהפסיקו להשתמש בו, וזה הספיק לי :-D. בהחלט יכול להיות שלא לגמרי נטשו אותו, אבל wikipedia גם מציין משהו בנידון.
לגבי מה מחליף אותו – אם תספר לי למה המודל היה שימושי, אני אספר לך מה יש במקומו 🙂
שחר
קניתי שני מחשבים חדשים לעסק.
על שניהם התקנתי לינוקס.
הם לא יכלו לעבוד בו זמנית ברשת, דבר שגרם לכמעט מכות בין שני אנשים (אין אינטרנט).
עד שלא נתתי כתובת ידנית למחשבים, ובא לציון גואל.
יורם, אני חושש שבין הבעיה שאתה מתאר לבין זו שלי אין שום קשר. אם למחשבים היה את אותה הכתובת הפיסית, הבעיות לא היו נפתרות גם אם היית נותן להם כתובות שונות.
שחר
הדבר השימושי ביותר במודל שבע השכבות הוא שהוא הבסיס לבדיחה האמתית על בעיות "בשכבה השמינית" – השכבה של הפוליטיקה…
גלעד