אין מנוחה – הצעת החוק של מרצ

טוב, כמו שעוד לא הספקתי לעדכן פה, החל מיום ראשון אני בועד של עמותת “המקור”. כמו שאני חושב שדווקא כן הספקתי לכתוב, העמותה סובלת מבעיות מורל. בעוד שאני לא בטוח שהועד בכלל ואני בפרט מסוגלים לפתור בעיות מהסוג הזה, אני מתכוון לנסות. העמותה חשובה לי, ואני לא רוצה לראות אותה מתפוגגת.

עוד לא הספקנו להעביר את זכויות החתימה על חשבון הבנק, וכבר צצה משימה חשובה. כל ח”כי מרצ הגישו הצעת חוק דמויית DMCA האמריקאי הידוע לשמצה (סיקור ב-NRG, YNet והארץ, לרשימה חלקית ביותר). בצד החיוב, לא ברור עד כמה ההצעה הזו רצינית. לא ברור שהיא מסוגלת לעבור אפילו קריאה ראשונה. זו הצעת חוק פרטית (כלומר – לא של הממשלה), מה שמקנה לה מעמד של הצעה סוג ב’ מלכתכילה. אם זה לא מספיק, קיימות אינדיקציות מסויימות לזה שהצעת החוק נמשכה. אנחנו מנסים לברר האם זה המצב.

מסתבר שצריך להסביר על מה מדובר, למה המלחמה בהצעה הזו כל כך חשובה, ומה שיותר חשוב, מה הקשר של ההצעה הזו לעמותת “המקור”.

הצעת החוק הזו לא בדיוק באה לנו (או, לפחות, לי) בהפתעה. כבר מעל שש שנים שארצות הברית מנסה ללכת על פי הכלל שאומר “Misery likes company”. אם לנו יש הצעת חוק טיפשית שגורמת נזק, הנזק יהיה הרבה פחות ברור אם נגרום להרבה מדינות אחרות לאמץ את אותה ההצעה. לאור הנ”ל, זה היה רק עניין של זמן עד שהצעת חוק כזו תונח על שולחן הכנסת. אני רוצה להודות מאוד למשה הלוי (הלמו) על כך שגילה עירנות ומצא את ההצעה.

לפני שאני מגיע לנקודה עצמה, הרשו לי להגן על החוק החשוב ביותר בספר החוקים של מדינת ישראל. זהו החוק שדן בשאלה איך נבחרים המחוקקים, והוא הסיבה שיש לנו בכלל, בלי משאבים כספיים עצומים, סיכוי לחסום את החוק הזה. החוק נקרא “חוק מימון המפלגות”, והוא לחלוטין לא מוערך מספיק. בזכות החוק הזה, חברי כנסת לא חייבים את כהונתם לאיגודים מסחריים גדולים. בזכות החוק הזה, אם נפגשת עם חבר כנסת והסברת לו את המצב, הוא לא רק יבין, אלא גם, הרבה פעמים, יפעל על פי ההבנה.

ועכשיו לעניין:

אז מה, בעצם, הבעיה עם החוק?

בתמצית, החוק מכיל כמה סעיפים:

• איסור על העלאה או הורדה של תוכן מוגן ללא רשות מפורשת
• איסור הצגה, ואיסור פיתוח או והעמדת אמצעים לרשות הציבור המאפשרים הצגה
• איסור העמדת לרשות הציבור אמצעים המאפשרים העלאה או הורדה
• אחריות ספקים לעבירות של מקבלי השירות

בכל אחת מהנ”ל יש בעיות, וברובן, הבעיות בעלות השלכות ישירות על תוכנה חופשית. בואו נתחיל:

איסור על העלאה או הורדה של תוכן מוגן ללא רשות מפורשת

יש שתי בעיות עם הסעיף הזה. הראשונה, וכנראה הקטנה יותר, היא “מה פירוש רשות מפורשת“. כשאני מפיץ את הליבה של לינוקס, אני קיבלתי לזה רשות. הרשות ניתנה באמצעות רשיון התוכנה. במקרה של לינוקס – ה-GPL. הוא מתיר להפיץ את התוכנה. מה שהוא לא עושה זה מתיר לי להפיץ את התוכנה ברשת שיתוף קבצים. במילים אחרות, יש פה רשות, אבל היא לא מפורשת. כנראה שזו התקטננות מצידי, מכיוון שלא סביר שאיזשהו בית משפט יגיד לי שלא קיבלתי רשות מפורשת, ועל כן מעשי בלתי חוקיים.

הבעיה החמורה יותר בסעיף זה נובעת מהאיסור על הורדה. אני יכול להבין למה אסור לי להציע יצירה מוגנת ללא אישור. הורדה של יצירה מוגנת, מצד שני, אמורה היתה להיות מכוסה ע”י מס מיוחד שמוטל על קלטות (ואני חושב גם על תקליטורים) ריקים. מטרת המס היתה, במפורש, לכסות את “אבדן ההכנסה” של בעלי זכויות היוצרים מהשימושים שחוק זכויות היוצרים מתיר במפורש – העתקה לצורך שימוש פרטי. הנה, החוק החדש בא להשאיר את המס על כנו (מצויין בחוק במפורש) מחד, אבל לאסור על העתקה לצורך שימוש פרטי מאידך.

איסור הצגה, ואיסור פיתוח או והעמדת אמצעים לרשות הציבור המאפשרים הצגה

כאן מתחילות לבוא לידי ביטוי ההשלכות הספציפיות על תוכנה חופשית. למעשה, הסעיף הזה אוסר הפצה של נגנים שמאפשרים להציג חומר שלא מוגן ב-DRM. בפרט, כמובן שכל הנגנים החופשיים נהיים בלתי חוקיים תחת הצעת החוק הנידונה.

DRM זו טכנולוגיה טיפשית ומתנשאת, שלמעשה לוקחת מידי הלקוח את זכות השימוש ביצירות שהוא קנה. זהו, כשלעצמו, דבר בעייתי. ליצור חוק שבפועל מחייב שכל יצירה תהיה מוגנת ב-DRM הוא דבר טיפשי שבעתיים.

איסור העמדת לרשות הציבור אמצעים המאפשרים העלאה או הורדה

בסעיף זה כל ההסתייגויות שציינתי לגבי הסעיף הקודם עדיין תקיפות, אבל יש איתו בעיות נוספות.

הסעיף מנוסח כך שאם לתוכנה קיים שימוש מפר, התוכנה כולה לא חוקית. זה אומר שתוכנה יכולה להיות עם אלף שימושים ואחד, אבל אחד מהם מפר, ועל כן התוכנה כולה לא חוקית.

הסעיף הזה כל כך כללי, שהוא מכסה גם:
דפדפן (אפשר להוריד בו שירים)
מערכת הפעלה (אפשר לשמוע באמצעותה שירים)
מחשב

במילים אחרות, כמעט לכל תוכנה שהיא יש שימושים מפרים. ההצעה, אפילו נתעלם מהבעיות שהזכרתי בסעיף הקודם, היתה צריכה להתייחס לתוכנות שלהן “אין שימושים משמעותיים לא מפרים”.

אחריות ספקים לעבירות של מקבלי השירות

סעיף זה קיים בתוך ה-DMCA תחת הכינוי “Safe harbour” – נמל מבטחים. הוא מבטיח לספק האינטרנט חסינות מפני תביעות משפטיות בשל עברות שעשו לקוחותיו, ובלבד שהוא פועל לניתוק התוכן שמפר בצורה, פחות או יותר, מיידית.

וכאן טמונה הבעיה הגדולה. לספק אין אמצעים סבירים לדעת האם תוכן הוא אכן מפר. הוא נאלץ לסמוך על קביעת מודיע ההודעה על התוכן המפר. בארצות הברית סעיף זה משמש להשתקת ביקורת, הורדת תוכן שלא מוצא חן בעיני המתלונן וסתימת פיות כללית. על פי מחקר 50% מהפניות הן של מתחרים כלפי מתחריהם, ו-‎30% מהודעות ההפרה אינן חוקיות בצורה זו או אחרת.

בארצות הברית, בניגוד לבארץ, כאשר שולחים הודעת הפרה, מתחייבים שם שתוכנה נכון תחת איום של שבועת שקר. החוק המוצע לא דורש אפילו את הדרישה הפשוטה הזו (שכפי שראינו, אני עוזרת).

לסיכום, החוק מנוסח בצורה כוללנית מידי, לא מתחשב בתוצאות הלוואי האפשריות, ומסכן את כל יצרני התוכנה בכלל, ואת התוכנות החופשיות בפרט.

שחר

עדכון:
שכחתי לשים הפניה לדף הוויקי שדן בחוק ובהשלכותיו מטעם העמותה.
שחר