לינוקס ותוכנה חופשית

לפני זמן מה פירסם אלעד אפרת מאמר (תודה ל-rotema8 על הקישור) לגבי מה שהוא לא אוהב ב-GPL. באופן אישי, כדי לנסות להבין משהו ממה שהוא טוען (חוץ מלטעון בלהט נגד כל מי שלא מרוויח כסף), אני ממליץ לקרוא גם את הדיון אחרי המאמר עצמו.

בקצרה, אם הבנתי את סיגנונו ה…מיוחד נכון, אפשר לסכם את טיעוניו בצורה הבאה:
1. ה-GPL מכריח יצירות נגזרות להיות אף הן GPL
2. אני (אלעד) לא יכול להשתמש ביצירות הנגזרות הנ”ל בקוד שלי (שהוא מסחרי או חופשי לא GPL)
3. לכן – ה-GPL לא חופשי/פחות חופשי מ-BSD.

אלעד העלה דוגמא ספציפית. משתמשי BSD היו רוצים לאפשר למערכות ה-BSD השונות לגשת למחיצות בפורמט ReiserFS. הקוד של ReiserFS הינו תחת ה-GPL, ועל כן לא ניתן לשלב תמיכה ב-ReiserFS בתוך Free/Net/OpenBSD.

אני חייב להודות שהטיעון הזה, מכל הטיעונים האפשריים, נשמע לי בכייני. מקובל עלי ש-GPL, מכל הרשיונות החופשיים, הינו המגביל ביותר. מצד שני, אפשר להתייחס לכך בצורה הבאה – Hans Reiser בחר עבור מערכת הקבצים שלו ברשיון שלא מאפשר להשתמש ב-ReiserFS בתוך FreeBSD. זאת היתה בחירה מודעת. אין לי אלא להניח שאנשי BSD פנו אליו וביקשו שייתן להם רשיון להשתמש בקוד שלו, והוא סירב. באותה מידה ניתן לטעון שמיקרוסופט בחרה רשיון עבור קוד ה-NTFS שלה שלא מאפשר להשתמש בקוד שלו תחת לינוקס, וזהו כשל בסיסי ברשיון הקנייני שתחתיו NTFS מופץ. במילים אחרות – הטענה הזו שקולה לחלוטין ללטעון שאסור לבעל זכויות יוצרים להגביל שימוש ביצירה שלו.

החלק המעניין ביותר בכל הסיפור הוא שאת הפנאטיות כנגד זכויות יוצרים מייחסים בד”כ לתומכי ה-GPL, בעוד שלאנשים שכותבים קוד תחת BSD מייחסים דווקא גישה רגועה להחלטות של מחזיקי זכויות אחרים לגבי הקוד שלהם. יותר מכל דבר אחר, זה מראה שה”דיונים” האלו אינם על מהות, אלא על אינטרסים.

כובעי מורד בפני אלו שמוכנים לראות את הקוד שלהם בשימוש ע”י גוף שעשוי להתגלות כפרזיטי לחלוטין. אני לא אחד מהם, אבל יש לי הרבה הערכה למי שמוכן לבחור רשיון שמאפשר שימוש ללא כל תמורה, אפילו לא תמורה שניתנת למישהו שלישי. מצד שני, לאלו שטוענים שגם אני מחוייב לעשות כן לגבי הקוד שלי אין לי הרבה כבוד.

ואסיים בסיפור שקרה באמת. פעם היה פרוייקט תחת רשיון דמוי BSD. לפרוייקט קראו “Wine“.

על הפרוייקט הזה ביססו כמה חברות מוצרים שהיו מוצרים קניינים. אחת מהחברות הנ”ל היתה Code Weavers. אחרת היתה Transgaming. שתי החברות נתנו קרדיט ל-Wine. שתי החברות טענו שהן משחררות את הפיתוחים שהן עושות על המוצר חזרה לקהילה. בערך. Transgaming טענה, ליתר דיוק, שהם ישחררו את הפיתוחים חזרה ברגע שהם יגיעו לסף מכירות מסויים.

אלא שהסף מעולם לא הגיע, ולקהילה נמאס. באופן אולי מפתיע, גם ל-Code Weavers נמאס. במהלך משותף הוחלט שהרשיון של Wine יהפוך להיות LGPL, ושהקהילה תפסיק לפתח את גרסת ה-X11.

התוצאה – Wine זכה להתפתחות מאוד רצינית מאז. כל החלקים ש-Transgaming שמרו לעצמם פותחו מאז בצורה בלתי תלויה. המוצר של Transgaming עצמו נדחק מעט הצידה, והחברה עצמה כמעט לא מתעסקת במוצרים מבוססי Wine יותר. לכנס ה-Wine האחרון הם אפילו לא טרחו להגיע.

מצד שני, Code Weavers הולכת וקונה לעצמה שם בתור מומחי הסבות מחלונות ללינוקס. זה שהמוצר שלהם מבוסס על קוד פתוח מאפשר שיתוף פעולה עם הקהילה, כולל דברים יחסית נדירים, כגון הוספת תמיכה בעברית למוצר הקנייני (גרסה ישנה, בוצע ע”י עבדכם הנאמן תוך מינימום שיתוף פעולה מצד Code Weavers).

במילים אחרות, נראה כאילו שמבחן המציאות מראה שיש יתרון אמיתי לפרוייקטי קוד פתוח שבוחרים רשיון דמוי GPL על פני פרוייקטים שבוחרים רשיון שאינו מחייב יצירות נגזרות ברשיון כלשהו.

בסך הכל, אני חושב שהתיסכול שמדבר מגרונו של אלעד נובע יותר מכל שהוא בחר להקשר רגשית לרשיון פחות טוב.

כל זה בלי להביע שום דעה, טובה או רעה, על המוצרים עליהם אלעד מנסה להמליץ.

שחר

נ.ב.
מתוך הכרות מסויימת עם סיגנונו של אלעד, צפו להשתלחות בוטה על בסיס אישי נגדי כתגובה. אני אשמח לראות שאבחנה זו שלי תצא שגויה.
ש.

בעקבות הפירסום של אריק ריימונד על כך שצייד גולגלות של מיקרוסופט פנה אליו כדי להציע לו עבודה, החלטתי שגם אני יכול לשחרר לאויר העולם את הסיפור המקביל שלי.

זה קרה לפני כמעט שנתיים. כבר הייתי עצמאי, אבל עוד לא הקמתי את לינגנו. מצד שני, הייתי כבר מספיק זמן עצמאי כדי לדעת שאני מצליח להתפרנס מזה (גם אם לא להתעשר).

קיבלתי פניה בדוא”ל מצייד ראשים של מיקרוסופט (בדומה למייל שקיבל אריק, גם אצלי היה תיאור של החברה מחד, וכתובת דוא”ל בתוך microsoft.com מאידך). הוא שאל אותי על אפשרות להעסיק אותי בפרוייקט שקשור לאבטחת מידע.

לאחר התלבטויות מסויימות, החלטתי להענות להצעתו לראיון טלפוני. דבר ראשון, בניגוד לאריק, אני לא מאמין בגסות רוח (לפחות, אני מנסה), גם לא כלפי מישהו שברור שזה לא רלוונטי. אני חייב להודות שדווקא ציידי ראשים הם היוצא מין הכלל פה בד”כ, אבל בכל זאת. דבר שני, הייתי סקרן איך מיקרוסופט לא חושבת שמדובר פה בלרבע את המעגל.

היה ראיון טלפוני, שהבחור מהצד השני סיכם, עוד באותה השיחה, כמוצלח מאוד מבחינתו. הוא אמר שעוד נהיה בקשר.

הייתי רוצה לתת קצת רקע טכני, עד כמה שהוא ידוע לי. הבחור הגיע לקורות החיים שלי שנמצאות באתר שלי (האתר הפרטי – זה כל מה שהיה באותה התקופה). עד כמה שהצלחתי לגלות, הוא הגיע ע”י הרצת חיפוש (ב-MSN, לא בגוגל) על מילות מפתח שקשורות באבטחת מידע.

בראיון עצמו הוא אמר שמיקרוסופט רוצה לצאת עם מוצר אבטחת מידע חדש, ושהם מחפשים מנהל מוצר למוצר הזה. לזכותם ייאמר שחלק ממה שקרה מכאן והלאה עשוי להיות קשור לעובדה שציינתי שפניו שיש לי הסכם אי תחרות למשך שנה עם צ’ק פוינט,ושלמיטב הבנתי הסכם כזה הוא לא אכיף בישראל. בכל מקרה, בראיון הוא שאל במה עבדתי בצ’ק פוינט, ואז אמר שלדעתו אין חפיפה בין התחומים כך שזו לא אמורה להיות בעיה.

ועכשיו, לרשימת ה”בעד” ו”נגד” שהיתה לי:
בעד:
מדובר על להוביל מוצר שעומד להיות מוצר מפתח של חברה שהיא מובילה בתחומה.
תוספת מאוד נאה לקורות החיים שלי
green card

נגד:
להוביל מוצר מפתח של חברה מובילה בתחומה זה בדיוק מה שרק סיימתי לעשות בשביל צ’ק פוינט.
אין לי צורך לנפח את קורות החיים שלי
אין לי כוונה להגר, ובוודאי שלא לארצות הברית.

לנקודות הנגד האלו צריך להוסיף עוד כמה נקודות חשובות:

• את צ’ק פוינט עזבתי בגלל כמות גדולה מידי לטעמי של פוליטיקה אירגונית. זה לא אומר הרבה – כמעט כל כמות של פוליטיקה אירגונית היא גדולה מידי לטעמי. מצד שני, במיקרוסופט יש מספיק פוליטיקה אירגונית כדי לזלוג לעיתונות הרגילה, הרבה הרבה הרבה יותר מאשר בצ’ק פוינט.




• הסיכוי שלי להשפיעה על החברה הוא אפסי. אני ממש לא מסתדר טוב בסביבות שבהן אני לא מצליח להשפיע (ראו את הנקודה הקודמת).




• לעבוד במיקרוסופט פירושו להפסיק לגעת ב-Wine.

בגלל כל הנ”ל החלטתי שאם תהיה פניית המשך, אני אגיד “לא” בפעם הבאה שהם יפנו.

אלא שהם לא פנו.

בגלל שכוונתי היתה להגיד “לא”, לא בדיוק רדפתי אחריהם, כמובן. כחודשיים אחרי הראיון פנה אלי צייד גולגלות אחר של מיקרוסופט. אמרתי לו שכבר דיברתי עם מישהו, והפנתי אותו למייל של הראשון. הראשון שלח אימייל שאומר “זה בטיפול, תודה”. חוץ מזה, פשוט לא שמעתי מהם.

ואז, כשנה אחרי הראיון הטלפוני, אחרי שכבר הקמתי את לינגנו כחברה בע”מ, קיבלתי טלפון ממישהי בשם (אני לא מוכן להתחייב על זה) “ליאת”. היא הציגה את עצמה כ”ממיקרוסופט בחיפה”, ושאלה אם נוכל להפגש. אמרתי שבשמחה, אבל התעניינתי בנימוס באיזה עניין מדובר. בשלב זה היא שאלה אותי אם אני יודע שמתגלגלים קורות חיים שלי אצלם!

הבהרתי לה את הסיפור, אמרתי שאין סיכוי שבשלב זה אני אעזוב את מה שאני עושה למען מיקרוסופט. היא התעניינה לדעת אם התשובה תשאר “לא” גם אם נדבר על משרה בארצות הברית, הבהרתי שזה “לא” כללי, ובזאת הסתיימה השיחה (בלי להעליב אף אחד, אני מקווה).

מוסר השכל?

מחלקות משאבי אנוש של חברות גדולות עשויות לקחת שנה תמימה כדי לטפל במועמד?

אם למישהו יש מוסר השכל טוב יותר, הוא מוזמן לתרום אותו.

שחר

נ.ב.
עובד היותי מפתח Wine, לא זו בלבד שמוזכרת בקורות החיים שלי, היא גם עלתה בראיון הטלפוני. המראיין שאל אם אני מכיר את ה-API של חלונות. ציינתי שאני מפתח Wine, ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הפרוייקט. הוא אמר שהוא מכיר. הממ.

בהחלט יכול להיות שהמראיין מכיר את הפרוייקט, אבל לא הפנים מה זה אומר שמישהו מוכן להשקיע מזמנו הפנוי בו.

ש.

בניגוד גמור לרוח הבלוג, להלן פוסט בענייני דיומא.

דבר ראשון – על סוגיית בתי הכנסת בגוש קטיף. האם ארבע קירות שבהן היה, פעם, בעבר, בית כנסת הם דבר קדוש? למה בכלל מישהו עדיין קורא להם בתי כנסת?

אם אני שוכר דירה ששוכריה הקודמים עשו אותה לבית כנסת (ויש מספיק כאלו בכל איזור המרכז), האם אני מוגבל לא לתקוע מסמר בקיר, שמא אני עושה זאת במקום בו עמד ארון הקודש? האם אסור לי להרוס בדירה קיר? למה זה בכלל עניינו של מישהו.

באופן אישי, לי זה נשמע כמו רצון של מישהו לעשות צרות ולא סוגיה אמיתית של קדושה, אבל אני אשמח לשמוע תגובות ממישהו שיוכל להאיר את עיני מהן הסוגיות ההילכתיות הרלוונטיות.

ובנושא אחר – יצחק מרדכי.

לפני שאני אתחיל, אני רוצה להבהיר משהו. יכול להיות שבן האדם נענש כבר מספיק ויכול להיות שחומרת העונש מחווירה לעומת מה שכבר העבירו אותו דרכו. מה שבטוח, בעיני, זה שבכל מה שאמור להיות העונש שנגזר על יצחק מרדכי, הזמן הנכון לגזור אותו היה עם מתן פסק הדין בענינו. זה לא יאה ולא נאה להעניש בן אדם פעמיים על אותה עברה.

ומשאמרתי זאת, אני חושב שנכון וראוי היה לשלול לו את דרגותיו. לא כדי להעניש אותו, אלא כדי להגן על טוהר הדרגות.

אני אסביר. דרגות על הכתף, כמו גם כיפה על הראש, סמל פינגווין על האוטו ודגל ישראל על כנף המטוס הן משהו שהוא חסר משמעות בפני עצמו. על המשמעות שמוקנית לדברים האילו הינה משמעות סיבתית. במילים אחרות – זהו סמל.

סמלים קיימים גם בשוק המסחרי. כאשר אנחנו רואים את האותיות IBM בצבע כחול עם פסים לבנים, אנחנו משייכים בתודעתנו משמעות מסויימת למוצר עליו מתנוסס הסמל. לא תמיד כולם ישייכו את אותה המשמעות לאותו הסמל. למשל, המילה “Microsoft”, בגופן bold נטול סריפים, צבע לבן וטיפה נטיה לימין תסמל דברים שונים לאנשים שונים. להרבה אנשים היא תסמל כוח, עוצמה כלכלית, ניהול מבריק ואנשים ש”עשו את זה”. לאחרים היא תסמל כוחניות, דורסניות, מחירים מופקעים, גניבות סיפרותיות ואיכות ירודה. אני אסתכן ואגיד שהסמל הזה הוא אחד הסמלים הטעונים יותר במשמעויות נוגדות, מה שגם גורם לו להיות הסמל שמובא קדימה בכל פעם שאיש תוכנה חופשית אומר משהו נגד משהו.

ומכאן אנחנו למדים דבר חשוב. מי שייצר את הסמל לא שולט שליטה מלאה על אלו משמעויות ייצוקו לתוכו. המשמעויות שסמל צובר תלויות, בראש ובראשונה, בתדמית שהסמל קיבל את האנשים שנחשפו אליו. כדי להדגיש את הנקודה, אני אביא סמל של שמש סכמטית בצבע צהוב-זהב, עם הכיתוב “Lingnu” מעליה. בעוד רבים מבאי הבלוג מכירים את החברה שאני ייסדתי ומנהל, ועל כן ייתכן ואפילו שייכו משמעות לסמל, הרי שהסיכויים שמישהו שבא לראשונה לבלוג שלי בגלל הכותרת של הפוסט הזה והכיר את הלוגו של לינגנו, שלא לדבר על שייך לסמל משמעות, קלושים.

וזה מחזיר אותי לנושא הדרגות. דרגות הן סמל. בכל פעם שאנחנו שואלים “שאלוף יעשה דברים כאלו?” אנחנו בעצם אומרים שמישהו שנושא שתי חתיכות ברזל על כל כתף, אחת בצורה של חרב עם עלה זית והשניה בצורה של עלה תאנה, אמור להתנהג אחרת מאשר בן אדם אקראי ברחוב. בזאת אנחנו מראים שאנחנו משייכים לדרגות על הכתף משמעות יותר גדולה מאשר שתי חתיכות ברזל. אנחנו חושבים שדרגת אלוף היא סמל לבן אדם שמתנהג אחרת.

וכאן אנחנו חוזרים לעניין איציק מרדכי. איציק מרדכי בייש את הדרגות שלו. במילים פשוטות יותר, איציק מרדכי סטה, סטיה חמורה, מההתנהגות המתחייבת ממישהו שנבחר לשאת את הסמל שנקרא “דרגות אלוף”. הסיבה שצריך לקחת לו את הדרגות אינה כדי להעניש אותו עוד. כפי שאמרתי, הזמן להעניש אותו היה כשגזר דינו ניתן בבית משפט. צריך לשלול ממנו את דרגותיו כדי להגן על הסמל שהדרגות מייצגות. אם לא נעשה את זה, הסמל שהדרגות מייצגות יאבד ממשמעותו.

שחר

לפני כמה שנים גיליתי חומר בשם “Febreze”. זהו חומר שמנטרל ריחות רעים מבדים. זה עובד מצויין כשאתה צריך להחזיק חתול חולה (לא לדאוג – הוא הבריא מאז) בבית, ואחר כך לארח בו אורחים. הוא עוזר גם לבעיות פחות קשות.

הבעיה היא שאחרי אך בקבוק אחד, נעלם החומר מהחנויות. בכל חנות שהלכתי אליה המוכרות קימטו את מצחן, חשבו, ואז הלכו איתי בצעד בוטח אל מדפי חומרי הניקוי, הצביעו על בקבוק אקראי, ואמרו “אין לנו”.

בשלב כלשהו המצב נהיה כבר ממש גרוע. המוכרות כבר התחילו לא לדעת על מה אני מדבר, ולקרוא לוותיקות החנות שינסו להזכר כמה זמן כבר לא מביאים את התכשיר הזה. בשלב זה נכנעתי.

והנה לפני חודשים בודדים, חברתי, שעבדה במשרד מעונות סטודנטים, עברה על הדברים שסטודנטית מחו”ל החליטה שהיא לא טורחת לקחת איתה כשהיא עוזבת, ומצאה מצרך יקר המציאות. בקבוק של Febreze, חצי מלא. כולה מלאת רעידות התרגשות, היא הגיעה אלי אם “תסתכל מה מצאתי!”. ברור לחלוטין שהבקבוק הזה לא נקנה בארץ, ועל כן היה לנו ברור שבמצרך יקר מציאות זה נצטרך להשתמש במשורה. אני, אבל, החלטתי שלא להשתמש בו כלל לא יהיה צעד בונה או בעל הגיון.

והנה, בעודי מדבר עם חבר על האפשרות שהוא יטוס לארצות הברית כדי לקנות לי עוד בקבוק (טוב, זאת לא בדיוק מטרת הנסיעה), הוא ציין שבקבוק שעונה לאותו השם מפורסם בצורה אגרסיבית ביותר בארץ, אלא שאני לא רואה טלויזיה.

וכאן נדרשת עזרת הציבור. אם מישהו הצליח לאתר, במהלך הסתובבויותיו בחנויות ארצינו, בקבוק פלסטיק כחול העונה לשם “Febreze” (או כל אחת מעשרות הדרכים לאיית את זה בעברית), הוא מוזמן להודיעני דבר. למוצא הישר יינתן פרס כספי נאה (או, לפחות, החזר הוצאותיו הישירות).

משפחתו האוהבת

שחר

עוד קטע מדחויי NRG . הפעם הוא נשלח ב-17 באוגוסט.

ע”פ סקר חדש של חברת NetApplications, נתח השוק של פיירפוקס ירד במהלך חודש יולי בכמעט 0.7%. הייתי רוצה להעלות סברה לגבי מה יכול לגרום לירידה כזו בכמות הנמדדת. כן, כמובן שייתכן שבאמת אנשים חזרו מהשועל לאינטרנט אקספלורר, אבל יש עוד תופעות שעשויות לגרום לאותה התופעה.

דבר ראשון, חשוב להבין שחברת NetApplications היא לא היחידה שמודדת דפדפנים. חברות אחרות שמודדות דפדפנים מראות דווקא על עליה של 2%. אבל בין אם הירידה המדווחת היא משמעותית יותר מהטעות הסטטיסטית או לא, בין אם היא אמיתית או לא, יש למי שמשתמש בשירותים של החברות האלו בעיה מסויימת.

בואו נבין איך החברות האלו עובדות. כשאתם גולשים לאתרים כלשהם, האתרים מייצרים הפניות בלתי נראות לאתרי הסטטיסטיקה. לא מאמינים? בבקשה. יש לכם, באחת האופציות של הדפדפן, אפשרות לבקש את קוד ה-HTML שמייצר הדף. אם תפתחו את קוד ה-HTML של הדף הזה, שבו מתפרסמת הכתבה הזו, תגלו לקראת התחתית שלו הפניה ל-counter.credo.ru. כאשר אתם מבקשים לקרוא את הכתבה שלי ב-NRG, אתם גם מקבלים חלק קטנטן, כל כך קטן שהעדרו לא ניתן לתפיסה בעין, מאתר ברוסיה. כך אתם משאירים חותם של דפדפן, כתובת וכו’ על מישהו שהוא שותף של NRG. בצורה זו, חברות הסטטיסטיקות מבצעות ליקוט של נתונים לגבי כמה גולשים גולשים באלו אמצעים.

אז מה עניין שיטת העבודה למלחמת הדפדפנים? התשובה היא תוסף קטן וחמוד לשועל בשם “AdBlock“. התוסף הזה מאפשר להגיד לדפדפן שלכם שלא לגשת ולא לטעון אתרים מסויימים, גם אם הדף שאליו נכנסתם ביקש אותם. התוסף הזה הוא שיפור מאוד משמעותי לאיכות החיים של תושב האינטרנט הממוצע. מאז שאני עובד איתו, אין לי חלונות קופצים, אין לי פרסומות מעצבנות, ומה שיותר חשוב, אני יודע שלא עוקבים אחרי. איך אני יודע? אני עוקב אחרי העוקבים.

מכיוון שזה יהיה הן טיפשי והן גוזל תשומת לב להתחיל לחסום את כל הפירסומות בכל האתרים שאני גולש אליהם, אני נוקט בגישה העצלנית. אני לא חוסם שום דבר, אלא אם הוא מפריע לי לחווית הגלישה. פרסומת Flash מהבהבת מעצבנת במיוחד? אני חוסם. חלון קופץ שמפריע לי לראות את האתר שאליו רציתי להגיע? אני חוסם. סתם באנר – אני משאיר. כלקח משנה למפרסמים אני יכול להציע את ההצעה הבאה – ככל שאתם יותר מתחשבים בצרכים שלי בתור גולש, הסיכויים שלי לראות את הפרסומות שלכם עולה. על פרסומות טקסטואליות בלבד שמענינות אותי אני ממש לוחץ כדי להתעניין.

אבל מי שמעצבן אותי הכי הרבה הם אתרים שמנסים לעקוב אחרי הרגלי הגלישה שלי באמצעות cookies. המטרה של cookies היא לייצר חווית גלישה עקבית כאשר אני גולש לאתר מסויים. כל שימוש ב-cookie של אתר ב’ כאשר אני בכלל ניגשתי לאתר א’ הינו לא לגיטימי בעיני. בגלל זה, אני מבקש ממוזילה להגיד לי בכל פעם שמישהו מבקש לשמור עוגיה על המחשב שלי. אם זה האתר שגלשתי אליו, אני בד”כ אגיד “כן, אבל רק עד שאני יוצא”. אם זה אתר שממילא יודע מי אני (למשל, לקרוא דוא”ל ב-gmail), אני בד”כ אאשר את העוגיה לגמרי. אם זה אתר שלא קשור בכלל לאתר שאליו גלשתי, אבל, אני אחסום אותו. אני לא אחסום את העוגיה שלו. אני אחסום את האתר עצמו, באמצעות AdBlock.

מה שאומר שככל שאתרי הסטטיסטיקה מנסים לדעת יותר טוב מי אני, כך אני מופיע פחות בסטטיסטיקות שלהם בכלל. אם הם מנסים לשמור עלי נתונים בצורת מידע שנשאר על המחשב שמזהה אותי, הם לא יראו אותי בכלל.

ואולי, אולי, זאת הסיבה שחברה שמודדת נוכחות אינטרנט של דפדפנים מזהה ירידה בנוכחות של פיירפוקס. אולי משתמשי פיירפוקס לא אוהבים, ומה שיותר רלוונטי, יש להם את הכלים להמנע ממי שעוקב אחריהם.

שחר

הפוסט המלא מתפרסם ב-NRG.

אין טעם שאני אעיר על הדברים שאני כתבתי – הרי פשוט תקראו אותם שם. אני כן אעיר על הדברים שהעורכים עשו. השימוש במגילת העצמאות כדוגמא ל”פורמט לא קנייני” הוא, לדעתי, גאוני.

שחר

את הקטע הבא שלחתי ל-NRG כאשר עוד היה רלוונטי. הוחלט לא לפרסם אותו שם, אז אתם נהנים מהשיירים פה. קבלו את התנצלותי שהוא קצת ישן (25 ביולי).

לפני כמה ימים עברתי ליד ההפגנה נגד האנטנה הסלולרית שעוד לא הורידו בגבעתיים/רמת גן. לא, אני לא עובד בחברת סלולר. את האינטרסים הכלכליים שלי כל אחד יכול לקרוא בתיבה למעלה מימין לכתבה. כמו כן, אני לא מומחה לקרינה סלולרית. מה שכן, אני מבין קצת פיסיקה. לדעתי, ההיסטריה נגד נושא הקרינה עושה יותר נזק מאשר תועלת. לפני שאני מסביר למה, אבל, בואו ניתן כמה מושגי יסוד.

דבר ראשון, מדובר פה בקרינה אלקטרו מגנטית. אותה אחת שאינשטיין הגדיר כ”גם גל וגם חלקיקים”. קרינה כזו נמדדת בשני מדדים מעניינים. בגלל האופי הדו-ערכי של הקרינה, לכל אחד משני המדדים הנ”ל יש כמה שמות.

המאפיין הראשון, ובד”כ החשוב יותר, נקרא תדר הקרינה, אורך הגל שלה, או האנרגיה של כל פוטון (תלוי באיזה ייצוג משתמשים). העלאה של תדר הקרינה = קיצור אורך הגל = העלאת האנרגיה של כל פוטון. כדי למנוע בילבול, נתייחס אל המדד כאורך הגל. שוב, אורך גל קצר יותר = אנרגיה לפוטון גבוהה יותר. המאפיין השני הוא עוצמת הקרינה. זו נמדדת במספר הפוטונים היוצאים (ייצוג חלקיקי) או במשרעת הגל. אנחנו נקרא לזה פשוט “עוצמת הקרינה”. כדי שיהיה ברור, לא ניתן להשוות עוצמות קרינה של קרינות באורכי גל מאוד שונים. ההשפעה של תחומי אורכי גל על הגוף כל כך שונה, שאין שום משמעות להשוות עוצמות.

כדי להבין עד כמה שונה ההשפעה, כמו גם לנסות להמחיש את המושג “קרינה אלקטרו מגנטית”, בואו ניתן כמה טווחים. הטווח הראשון נקרא “אור נראה”. הוא מכיל את כל צבעי הקשת, החל מאדום באורכי הגל הארוכים יותר, ועד לסגול באורכי הגל הקצרים יותר. מכיוון ששאלת האנרגיה היא השאלה החשובה בד”כ, מכונה האדום תחתית הטווח (אורכי גל ארוכים = אנרגיה נמוכה) והסגול ראש הטווח. כל האור הנראה נמצא באיזור כמה מאות מיליארדית (אחת חלקי מיליארד) המטר. כרגיל, וויקיפידיה נותנת פירוט רב יותר.

מעל האור הנראה (אורכי גל נמוכים יותר), או מעל הסגול שנמצא בראש האור הנראה, נמצא את האור העל סגול. זה מתחלק לשני תחומים – על סגול קרוב ועל סגול רחוק. לפחות עד לאחרונה, מדענים היו תמימי דעים שרק החל מעל סגול רחוק יש לכל פוטון מספיק אנרגיה כדי לגרום לשינויים גנטיים. קרינה בטווח הזה נקראת “קרינה מיננת”, והיא הגורמת לסרטן. מעל האור העל סגול נמצא גם את קרני הרנטגן וקרני הגמא. אילו קרינות שמסוכנות לבני אדם כמעט ללא התחשבות בעוצמת הקרינה.

כאשר פונים מהאור הנראה כלפי מטה, אל אורכי הגל הארוכים יותר, אנחנו פוגשים ראשית את הקרינה התת אדומה. בהמשך אנו רואים את גלי המיקרו (אורכי גל של מילימטרים) ואת גלי הרדיו (אורכי גל של עשרות סנטימטר ובעיקרון עד אורכי גל של קילומטרים, אבל אלו תדרים פחות שימושיים).

האם הקרינה מסוכנת? קרינה באורכי הגל הקצרים מאוד, בתחום העל סגול והקצרים יותר, בוודאות מסוכנת. כל פוטון מגיע עם כמות מאוד גדולה של אנרגיה, ויכול לייצר שינויים במולקולות בהן הוא פוגע. שינויים אלו יכולים לגרום לשריפה של העור, ואף לשינוי של מבנה ה-DNA של תא, מה שעלול לגרום לסרטן. מה עם אורכי הגל האחרים, אבל? התשובה אינה חד משמעית. קרני מיקרו, למשל, בעוד שאינן יכולות לגרום לסרטן, בהחלט יכולות לגרום לבישול ולהתחממות של חלקים בגוף, בדיוק באופן שהן פועלות על האוכל. מחקרים לגבי הנזקים של קרני UHF (אורכי גל של חצי מטר עד מטר), היא הקרינה שמפיקים הטלפונים הסלולרים, אינם חד משמעיים. בעוד שדי ברור שאין סכנה לסרטן מהקרינה הזו, לא ברור מה עם נזקים אחרים. רוב המחקרים מראים שהקרינה לא מזיקה, אבל רוב המחקרים ממומנים ע”י חברות הסלולר. רוב המחקרים הבלתי תלויים מראים שהקרינה כן מזיקה, אבל אין תקציב למחקרים מקיפים (נחשו מאיפה מגיעים התקציבים בד”כ). התנהגות שפוייה, לכן, היא להניח שגם אם לא ידוע על נזק, אנחנו רוצים להקטין למינימום את כמות הקרינה שאנחנו נחשפים אליה.

עוצמת קרינה אלקטרו מגנטית פוחתת ביחס של ריבוע המרחק. בעברית, אם התרחקתם פי שתיים מאנטנה, הורדתם את כמות הקרינה פי ארבע. אם במקום אורכי גל של חצי מטר ניקח אורכי גל של מיליארדית המטר (מיליונית המילימטר), ל”אנטנה” שלנו נוכל לקרוא “פנס”. עכשיו שאלה בהנדסה – אם אתם רוצים להאיר כביש, כך שכל הכביש יהיה מואר מצד אחד (תהיה קליטה), אבל אף איזור בכביש לא יהיה מואר כל כך שהנהג יסונוור מצד שני (אף אחד לא יספוג יותר מידי קרינה), איך הייתם ממקמים את הפנסים? סביר להניח שלא הייתם דורשים להרחיק מכם פנסים. סביר להניח שהייתם מבינים שאם אתם מבקשים להציב פנס שיהיה מאוד רחוק מכם, אבל שעדיין יאיר לכם את הרחוב, הוא היה צריך להאיר כל כך חזק שמי שעומד קרוב אליו יכול, כמעט, להשתזף. סביר להניח שהייתם מעדיפים פנס קרוב אליכם, אבל שמאיר יחסית חלש. הייתם מעדיפים אפילו עוד יותר הרבה פנסים לאורך אותו הרחוב, שכל אחד מאיר ממש חלש. למעשה, ככל שתשימו יותר פנסים לאורך הרחוב, כך תקטן העוצמה של כל אחד מהפנסים, וכמות האור המקסימלית תהיה יותר נמוכה.

הבעיה עם המפגינים נגד האנטנה בגבעתיים זה שהם לא מבינים שהרחקת האנטנה רק מגדילה את עוצמת הקרינה שהאנטנה פולטת. אילו יכלו חברות הסלולר לשים אנטנה על כל קבוצת בתים, הרי שעוצמת הקרינה שכל אנטנה היתה פולטת היתה יורדת פלאים, וממילא עוצמת הקרינה שכל אחד סופג היתה יורדת. במקום להלחם באנטנות הבודדות, אני מציע להעביר חוק שמגדיר עוצמות שידור מקסימליות לכל אנטנה, על פי מרחקה מאיזור יישוב. במקביל, להסיר, כמעט לחלוטין, את ההגבלות מחברות הסלולר על מיקום האנטנות עצמן. הגישה הזו תקטין את כמות הקרינה שכל אחד מאיתנו נחשף לה, ובכך תביא לשירות אמיתי של המטרה.

שחר

נ.ב. מאוחר
היום, חודש וחצי לאחר שכתבתי דברים אלו, (ואחרי שיצא לי לעבור באותו המקום ולראות מנוף מוריד גם את האנטנה השניה), אני לא בטוח שחברות הסלולר באמת יקטינו את עוצמת הקרינה אם יהיו להן יותר אנטנות בשטח. אני כן, עדיין, חושב שאם נגביל לא את מיקום האנטנות אלא את עוצמתן, לכולנו יהיה טוב יותר.

ש.

בצפת נולדו במהלך ארבעים ושמונה השעות האחרונות שמונה (8) זוגות תאומים.

וואו.

אני מקווה שהם לא כולם לאותה אמא.

שחר

כאשר טנק במשקל כמה עשרות טונות נופל עליך, התוצאה היא לא אסטתית, בלשון המעטה.

שחר

טוב, זה כבר הגיע לידי אבסורד.

אחרי הרבה זמן שלא שמעתי רדיו באוטו עקב בעיות טכניות, התחלתי שוב פעם להקשיב. הפעם הפירסומת היתה לתרופת מרשם לגמילה מעישון.

אלא מה? לא אמרו את שם התרופה! הרי אין פירסומות בגלי צה”ל, נכון?

התוצאה נעה בין מגוחך להזוי. “באמצעות תרופת המרשם…” – הרי יש רק אחת כזו.

אני בד”כ מקשיב לגל”צ בגלל שהפרסומות בתחנות האחרות מעצבנות אותי. אני
חייב להודות, אבל, שרמת העצבים שלי על גל”צ מתחילה אף היא לעלות.

שחר