על המחאה. חלק א׳: מה הבעיה?

מחאת הדגלים השחורים, מחאת השולמנים (עד שהתגלו כ–false flag), מחאת העוסקים הקטנים, ובכלל. קשה שלא לשים לב שהארץ מלאה באנשים שיוצאים לרחוב ומפגינים. לדעתי, ואין לי נתונים רשמיים, היקף ההפגנות הוא חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל.
אבל מפגינים על מה? הרבה מפגינים לא באמת יודעים לענות על השאלה. חלק מפגינים נגד ראש ממשלה שמתנהל, לכאורה, בצורה מושחתת. חלק מפגינים נגד העדר הניהול של המשבר החמור בתולדות המדינה. חלק יוצאים לרחוב לצעוק על עסק שהרימו בעשר אצבעותיהם שעכשיו מתפורר להם מול העיניים. לכאורה, יש המון סיבות שונות שהמפגינים נמצאים ברחוב.
אני טוען שזה לא המצב. אני טוען שאפשר לקשור קו אחד בין כולם.
זהו חלק א׳, שמתמקד בגורמי היסוד, לדעתי, לבעיה שהתגלגלה לפתחינו. בחלק ב׳ אני אפרוס את איך, לדעתי, צריכה להראות המערכת השלטונית בישראל כדי לפתור את הבעיה.

איך הגענו הנה?

הבעיה שהובילה לשוקת השבורה מולה אנו ניצבים לא התחילה עם הקורונה. היא גם לא התחילה עם ביבי. למעשה, היא איתנו מאז ראשית ימי המדינה. והבעיה היא זו: לממשלה אין את הכח לנהל את המדינה בלי הכנסת, ולכנסת אין את הכח לפקח על פעילות הממשלה. כן, קראתם נכון: גם הממשלה חלשה מידי וגם הכנסת.

הממשלה חלשה מידי

בסיס הבעיה הוא שבניגוד למה שתומכי ביבי מנסים היום להציג, את המנדט הממשלה לא מקבלת מהעם. הממשלה מקבלת את המנדט שלה מהכנסת. לא זו בלבד, אלא שהכנסת יכולה למשוך את המנדט הזה בכל רגע, בהנתן רוב הכי קטן.
כתוצאה מכך, הדרך היחידה של הממשלה להמשיך למשול הוא להחזיק רוב תמידי בכנסת. פשוט אין ברירה אחרת. וכדי שזה לא יגרור לולאה אינסופית של סחיטות, הומצא מנגנון ה„משמעת הסיעתית” וה„משמעת הקואליציונית”. לממשלה אין ברירה אלא להחזיק שליטה בכנסת. זה מובנה בשיטת השילטון.
באותו אופן, למפלגת השלטון יש שליטה יחסית רחבה בממשלה, ולראש הממשלה יש שליטה יחסית רחבה במפלגת השלטון. וכך הגענו למצב שבו אפשר להאשים את נתניהו בהצעה להעביר את חוק „ישראל היום” תמורת סיקור אוהד. בלי קשר להאם אתם מאמינים באשמתו, עצם העובדה שלראש הממשלה יש את היכולת לעשות את זה צריכה להדליק אצל כולנו נורת אזהרה מהבהבת. במדינה מתוקנת, העברת או הפלת חוקים חדשים לא אמורה להיות תלויה בבן אדם אחד, וללא פיקוח.

הכנסת חלשה מידי

אם הכנסת בוחרת את הממשלה, איך זה שהיא חלשה מידי? כבר ציינתי את מוסד המשמעת הסיעתית והקואליציונית, אבל אי אפשר לסיים את הדיון בהם. אחרי הכל, מדוע שחבר כנסת יקשיב לסיעה?
כדי להבין את זה, בואו נשאל שאלה לכאורה פשוטה: מאיפה מגיע המנדט של חברי הכנסת. מי בוחר אותם? אם עניתם „הבוחרים”, עניתם לא נכון. ככלל, שם חברי הכנסת לא מופיע על הפתק שאותו שמים בקלפי. בבחירות האחרונות היו 37,568 בוחרים לערך (אני מתעלם כרגע מהמורכבות של חישוב המנדטים) ששלשלו לקלפי פתק שכתוב עליו „מחל – הליכוד בראשות בנימין נתניהו”, אבל שהקול שלהם הכניס לכנסת דווקא את ח״כ עמית הלוי (מקום 39 ברשימת הליכוד לכנסת):
ח״כ עמית הלוי
מתוך אותם 37 אלף מצביעים, כמה, לדעתכם, אפילו יודעים מי הוא? כאשר ח״כ הלוי מוצא את עצמו נאלץ להכריע בסוגיות עקרוניות, מי מחזיק את המפתח להמשך כהונתו בכנסת במקרה של בחירות חדשות? מי שמינה אותו לכנסת אינם אותם 37 אלף מצביעים. מי שמינה אותו לכנסת הם מתפקדי המפלגה, במקרה של הליכוד, וראש המפלגה במקרה של רוב שאר המפלגות.

פריימריז או מינוי?

בקצרה, שתי השיטות די זוועתיות. אפילו בלי הדה–לגיטימציה בליכוד לעצם הריצה נגד נתניהו, לשיטת הפריימריז יש בעיה מאוד קשה. בשיטה הזו, לראש המפלגה לא מובטח שחברי הכנסת של המפלגה שלו יעבדו איתו בצורה טובה. בליכוד זה מאוד בולט בפער העצום בין חברי הכנסת שנבחרו במקומות גבוהים ברשימה לבין מי שבפועל מכהן כשרים בממשלה. ברור לחלוטין שיש פה פער בין מי שחברי מרכז הליכוד חושבים שראויים לבין מי שנתניהו חושב.
מצד שני, שיטת המינויים לא הרבה יותר טובה. כמו שכתבתי כבר, חברי הכנסת יודעים מי נתן להם את הכסא, וזה לא ציבור הבוחרים. אם חבר כנסת מטעם הליכוד חייב את הכסא שלו ל(לא הצלחתי למצוא כמה) מתפקדי ליכוד, הרי שבמקרה של מפלגה ממונה, הוא חייב את הכסא שלו לראש המפלגה באופן ישיר. ברור שזה מצב אפילו יותר גרוע.
וזה לפני שאנחנו מדברים על הפגיעות של מפלגה מופעלת פריימריז להשתלטות עויינת, כפי שאפשר לטעון שאכן קרה בליכוד.
שתי השיטות לא טובות לדמוקרטיה של המדינה.

אחריות אישית והשלכות

במדינה מתוקנת, לכל נושא תפקיד רשמי אמור להיות מישהו שאחראי לבקר, ובמידת הצורך לפטר, אותו.
תומכי ביבי אוהבים להצביע על השופטים, ולציין את העובדה שאין גוף רשמי שאחראי לפקח עליהם, או שיכול לפטר אותם. אני אגיד פה בצורה הכי ברורה בעולם: הביקורת הזו 100% נכונה. אם אתם לא מסכימים עם הקביעה, אני אשמח לשמוע בתגובות מיהו אותו גוף, או מה התהליך שבו אפשר להוריד מכס השיפוט שופט שקביעותיו אינן סבירות.
בעוד שהביקורת הזו נכונה, היא לא ניתנת בתום לב. האמת הפשוטה היא שהעדר גוף מבקר זה דבר שנכון לכל אחד ואחד מגופי השלטון שלנו.
בתיאוריה, הגוף שאמור לבקר את ראש הממשלה היא הכנסת. בפועל, כפי שציינתי קודם, מעצם העובדה שראש הממשלה מחזיק בפירמידת שליטה על הכנסת, הביקורת הזו מאוד מאוד מוגבלת. בעבר, לפחות מאז עליית בגין לשלטון, היו נורמות התנהגות שבכל זאת אפשרו למערכת הזו לצלוע למקומות לא יותר מידי אפלים. מהנורמות האלו נתניהו מתעלם בעקביות. בעוד שזה בפירוש לא מעיד טובות על נתניהו, לא בו שורש האשם. אי אפשר לחיות עם מערכת שבה גוף ביקורת תלוי ברצון הטוב של המבוקר. זו רק שאלה של זמן עד שיבוא מישהו, כפי שאכן קרה, שמסרב לשתף פעולה.

אז מה הפתרון?

תתפלאו לשמוע שדווקא יש לי אחד. אני לא אציג אותו עכשיו. בשביל זה יש חלק ב׳.

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

3 תגובות בנושא “על המחאה. חלק א׳: מה הבעיה?”

  1. מסכים חלקית לניתוח.
    א. קשה היום לפטר ממשלה. אבל התפקוד שלה נעשה מסובך כי הוא תלוי בחלקי סיעות ואג׳נדות.
    ב. איני מאמין בחוזקה של הכנסת, כי גם היא תלויה בסיעות ואג׳נדות.
    איני בטוח כי בחירות ישירות לא יעוות את התהליך כי בארץ יש מפלגות ולהם תת מפלגות.
    בבחירות ישירות יהיה כאוס שלטוני.
    הפתרון לדעתי צריך להתחיל בשני דברים:
    א. תיקון החוק הנורבגי כך שחבר כנסת שהתמנה לשר, אינו יכול לחזור להיות חבר כנסת.
    כמו כן צריכה להיות הגבלה למספר כהונות חברי כנסת שרים וראשי ממשלה.
    חבור של שני מנגנונים אלו ייצור נאמנות לתפקיד, ולא שכל שר פוזל למינוי הבא והוא יודע שיש לו פוליסת ביטוח בכל מצב.
    חבר כנסת ירגיש מחוייבות להשלים קדנציה.
    אם הוא מפיל ממשלה והולך לבחירות, הוא חותר תחת כהונתו שמחושבת לפי קדנציות.
    כדי לא להמריץ חברי כנסת להפסיק עבודתם, צריך להפסיק את ההטבות המופקרות לשרים וחברי כנסת והם צוברים פנסיה ככל האדם ולפי זה משולם להם מענק פריד ושאר דברים.
    אז יתחילו אנשים לדבר לענין.
    ביקורת על המנגנונים לקויה משתי סיבות.
    א. יש כבר מנגנוני כח בידי פקידים שאין להם כל מעצור.
    מנגנון זה יוצר שליטה נוסח ״פולישוק״
    וכל הביקורות עוברות מסביב לבעלי הכח.
    לאנשי הביקורת חייבת להיות הגדרה חדה יותר. כיום אין הגדרה כזאת וחלק מהם היזמה את התפקיד ורמס את דימויו.
    יש עוד פתרונות אבל צריך להתחיל באלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *