לא ראיתם אותי באוהלי המחאה, וגם לא בהפגנה. זה לא בדיוק שאני נגד המחאה, פשוט לא חושב שמועיל להצטרף אליה (זהירות – פוסט ארוך).
הרבה נכתב בעד המחאה. הרבה גם נכתב נגדה. אני לא מסכים עם הרבה ממה שנכתב בשני הצדדים. גדי טאוב כותב שהמחאה בעצם דורשת להחזיר את הכסף למרכז, ולא להתנחלויות. יכול להיות שזה מאוד נכון, אבל התגובות בבלוג שלו מעלות טיעון שנשמע הרבה יותר נכון, שאלו נפנופי ידיים. מנגד, גלעד בן-יוסף כותב, אם לחטוא לעיקר ע”י זה שאני מסכם, שהכל עניין של בחירה. גם שם התגובות עושות עבודה לא רעה בלסתור את דבריו.
את הבעיה שלי עם המחאה אני נוהג, בימים האחרונים, להסביר כך. היא לא מספיק רחבה. למעשה, נראה כאילו שבכוונה פועלים נגדה. איך אפשר לשבת באוהל לא ממוזג בחום הבלתי נסבל הזה? עכשיו, אני לא מטאורולוג, ולא חוקר מזג אויר. אני לא יודע איך ליצור פה מזג אויר נוח יותר, אבל בדיוק בשביל זה יש את כל המומחים שיושבים בממשלה. שהם ימצאו פתרון. חייב להיות אחד. עובדה – ישראל באוגוסט היא אחת המדינות החמות והלחות ביותר מכל מדינות ה-OECD. אם בנורווגיה יודעים איך לעשות קיץ יותר נסבל, למה אי אפשר פה?
בנימה קצת יותר רצינית, ראיתי את אלו שטוענים שהמצב פה הוא בלתי נסבל. אני מסכים איתם. המצב פה הוא בלתי נסבל. מאז שאני אבא משק הבית שלנו נמצא בפיקוח תקציבי יותר ויותר הדוק. אנחנו היום מתכננים מתי הולכים לסופר, לאיזה סופר הולכים, אלו סוגי מוצרים לקנות ואלו לא. אנחנו בוחרים בפריכיות בשקית (כשמונה שקלים לשקית של 10 פריכיות גדולות) ולא בפריכיות לילדים (17 שקלים לשמונה פריכיות קטנטנות). קיצצנו כמעט לחלוטין את היציאות לבתי קפה. למעשה, עשינו את כל הקיצוצים שרק יכולנו בלי להוריד מהותית את רמת החיים שלנו (כלומר, לוותר על בשר לגמרי, למכור דברים וכו’). עדיין, התקציב שלנו (אחרי החזרי משכנתא) נע בין גרעוני למאוזן. אה, ויש עוד נקודה אחת ששכחתי לציין. בעוד שהמשכורת שלי בהחלט נפגעה מההחלטה שלי להיות עצמאי, היא עדיין בעשירון העליון. הסיבה שאני מספר את זה היא לא כדי לטעון שאני חי ברמת חיים מעל מה שאני יכול להרשות לעצמי, אלא כדי לציין שאם העשירון העליון צריך לשקול לוותר על בשר כדי לא להיות גרעוני, אז יש בעיה אמיתית.
אבל
לשלב ידיים, לרקוע ברגליים ולצעוק “זה בלתי נסבל – תתקנו את זה” זו לא הדרך שלי. זה קל להגיד “הכסף הולך לטייקונים”, “הכסף הולך לישיבות” או “הכסף הולך להתנחלויות”. זה גם קל לדרוש שינוי. מה שאני שואל זה “למה זה קורה?”. קל להגיד שנתניהו לא מתעניין במעמד הביניים ו/או מושחת. אפשר אפילו לטעון שהוא באמת מאמין ב-Trickle down. מה שקשה יותר לשאול זה “ומה עם כל שאר ראשי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים?” הבעיה היא לא חדשה, וממשלת נתניהו לא גרמה לה. אולי היא החריפה אותה, אבל העדפת טייקונים, חרדים והתנחלויות זה משהו שקיים איתנו כבר עשורים, וחוצה את כל ממשלות ישראל, כולל אלו של השמאל (כן, אני מדבר על ההתנחלויות).
אני חושב שאנחנו חייבים לשאול את עצמינו “למה?”
לדעתי, הבעיה האמיתית של מדינת ישראל, יותר מאשר מעמד הביניים הנשחק, יותר מאשר הבעיות הבטחוניות שלה, כמעט יותר מאשר חוסר היכולת של העם היושב בציון להתנהג כאילו הוא עם אחד עם מטרות משותפות (כן, אני מדבר גם על הערבים) היא העובדה שבמדינת ישראל קיימת מערכת פוליטית שממליכה ראש ממשלה, ואז עושה כל שבידה כדי למנוע ממנו לעשות את תפקידו. ראש ממשלה במדינת ישראל צריך לקנות כל פעולה שהוא רוצה להעביר בנפרד. יש לנו בתיאוריה את שלושת מוסדות השלטון הקלאסיים. בפועל, הרשות המבצעת משקיעה את כל מרצה בלשמור את הרשות המחוקקת תחת שליטתה באמצעות שוחדים (כי אחרת הרשות המחוקקת תפטר אותה). הרשות השופטת הרשתה לעצמה להכנס אל תוך הואקום שנוצר, עד למצב שהיא מרשה לעצמה להתערב באופן גורף בהחלטות של שתי הראשונות. במקום שלוש רשויות מתפקדות יש לנו, אם להשתמש בביטוי של חבר טוב, זוועדה. אם ללמוד מנסיון העבר, כל נסיון להקל על הסימפטומים מבלי לטפל בשורש הבעיה סופו ליצור בעיות קשות יותר. המפגינים מתנגדים ל”פתרונות הקסם” של נתניהו, אבל לא מבינים שאין לו, או לכל ראש ממשלה אחר, שום יכולת לתת שום דבר אחר.
כדי לא לחטוא באותו החטא שאני מאשים אחרים, אני אגיד גם מה, לדעתי, צריך לעשות. המפתח לפתרון נמצא, לדעתי, אצל ציפי ליבני. תיאורטית, במצע של קדימה מופיעה שורה שאומרת “שינוי שיטת הממשל”. קדימה היא לא היחידה עם השורה הזו במצע. היא מופיעה גם במצע של ישראל ביתנו. אם תובא הצעת חוק מטעם ישראל ביתנו וקדימה, קשה לי לראות את הליכוד לא מצטרף אליה, מה שמביא אותנו ליותר מ-60 מנדטים. הבעיה היא שציפי ליבני פועלת כאילו קשרים אישיים זה הדבר הכי חשוב בעולם. היא לא אוהבת את נתניהו, ועוד פחות את ליברמן. זכותה. קשה לי לטעון שאני מאשים אותה. השאלה האמיתית היא, “אז מה?” איך זה שהנושא עוד לא טופל? רק בגלל שליברמן מאמין בשיטה נשיאותית (אולי בגלל שהוא חושב שהנשיא יהיה הוא?), בעוד שליבני מאמינה בשיטה שדומה לשיטה שהיתה לנו ונכשלה? קשה לי להאמין. אני חושב שלפחות אצל ליבני זהו מס שפתיים שלא באמת חשוב לה כל עוד העם לא דורש את זה. אני לא יודע למה ליברמן לא דוחף את הנושא. אולי בגלל שאצלו שינוי שיטת הממשל זה רק תירוץ למה הוא יכול להתנהג איך שהוא רוצה מתוך הקואליציה. כך או כך, אם רוצים פתרון אמיתי (ושייקח זמן עד שנקצור את פירותיו), זה מה שצריך לעשות לדעתי.
שחר
אני רוצה לא להסכים
אבל אתה צודק.
בואו נשנה את שיטת הממשל. בוא נקבע שראש ממשלה הוא ל-4 שנים, שבסופן מבשלים אותו ומגישים לתאילנדים.
שחר, אתה צודק אבל אל תבנה על צביעותה לבני.
אם תראה לצביעותה לבני סקר שמראה שיש רוב למשהו אז היא תיהיה בעד. אתה לא צריך לערוך סקר אמיתי, מספיק סקר מזויף באתר אנטרנט שאתה מקים ותופר את התוצאות של הסקר למה שאתה רוצה ואז שולח את התוצאות למשרד הפירסום שמנהל את אחורה.
חייב לציין שאינני מסכים עם כל מה שכתבת לגבי התנחלויות (וכבר סתרו את הטיעון הזה הלוך ושוב באינטרנט), אבל לגבי שינוי שיטת הממשל אני מסכים.
אתה צודק שיש הסכמה רחבה על עצם הנושא, הבעיה היא שהממשל שליברמן רואה בחזונו, שונה לחלוטין מזה של לבני. לא רק החזון שלהם שונה, אלא כל אחד שמדבר על כך מדבר על דברים שונים לחלוטין. לא רק בפרטים, אלא ממש במהויות.
הבעיה העיקרית שמעלים שוב ושוב היא הבעיה של “יוקר המחיה”, מה הכסף שנותר לאחר תשלום המיסים יכול לקנות.
אם אזרחים רבים שמרוויחים שכר יפה, מתנהלים נכון מבחינה כללכלית מגיעים לסוף החודש כאשר יש איזון או מינוס בין יתרת השכר לבין ההוצאות – זה אומר שמשהו פה לא טוב.
יש מדינות רבות בעולם בהן גם אותו עובד ברשת המבורגרים יכול לפרנס משפחה עם השכר שהוא מקבל. פה בארץ תראה בעבודות אלה בעיקר בני נוער שמרוויחים את המינימום, שבמינימום.
המדינה הגיעה למצב רע. זה לא משנה מי כרגע בשלטון. זה מאוד משנה מה יעשה כדי לשפר את המצב? מה יעשה כדי ליצור איזון שאדם כמוך שמרוויח שכר של העשירון העליון יוכל לחיות טוב וגם לחסוך מידי חודש כסף לילדיו.
וד”א – הפונטים בבלוג שלך ממש קטנים, הייתי צריך להגדיל כדי לקרוא ויש לי ראיה טובה.
דיברת על נפנופי ידים. אגיב על שלך בכמה משלי.
הרעיון הפופולרי של שינוי שיטת הממשל הוא סוג של הבעת גועל מהפוליטיקה ומהפולטיקאים. הבשורה שמביא הדוגל ברעיון לקהל שומעיו היא: “אני לא מהם. אני עושה את זה נקי.” הציבור אוהב לשמוע את זה. מאותה סיבה הציבור נוהה אחר מפלגות או אישים שעיקר מעלתם היא שלא עשו דבר. (ד”ש, צומת, שינוי, גמלאים, שחק, לפיד [יאיר]). לא שיטה חדשה לממשל הם רוצים, אלא פשוט משהו אחר, לא מלוכלך. לו רק היינו ממליכים עלינו נשיא כאובמה ושני בתי קונגרס, שבהם כידוע הפוליטיקה צחה כשלג, מיד היו מתגעגעים לשיטה הישנה, כמו גם לשיטה חדשה עוד יותר. כבר היינו שם. כל זה מסך עשן, המאפשר לפוליטיקאי לבוסס בסחי הפוליטי, וגם לשמור על תדמית מנותקת ממנו. “אני לא מהם.” ליברמן, כבר אמרנו?
כל זמן שלא נקבל את השיטה הנוכחית כמו שאנו מקבלים את כח הכובד, לא נוכל להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלנו. חסרונות רבים מספור לשיטה הזאת, אבל זה מה יש, ועם זה עובדים.
ברוך,
לא מסכים. עם כל הביקורת על השיטה האמריקאית (בעיקר מה שחסר שם, לטעמי, הוא חוק מימון המפלגות שלנו, שהוא, לדעתי, החוק החשוב ביותר בספר החוקים הישראלי), גם כשמינו נשיא צולע לגמרי כמו גורג וו. בוש, המדינה עדיין תפקדה. לא טוב. לא בכיוון נכון, אבל לא היתה הרגשה שאין אף אחד ליד ההגה.
הטיעון שלי הוא לא שצריך פוליטיקאים חדשים. בדיוק להיפך. אני מלין שלא נותנים לנוכחיים לעשות כלום.
מה שאני רוצה:
– אחוז חסימה של 10 מנדטים.
– חובת הגעה לקלפי לכל אזרחי מדינת ישראל הזכאים להצביע (עד כדי אישורים רפואיים וכו), עם קנס לא גבוה למי שלא מגיע (נגיד, 100 שקל). החובה היא להגיע לקלפי, לא להצביע. מותר להגיע לקלפי ואז לא להצביע, או לשים פתק לבן. אסור להשאר בבית.
– כל שינוי בשיטת הממשל ייכנס לתוקפו בכנסת שאחרי הכנסת שאישרה אותו.
שני אלו בעצמם יורידו את כמות המפלגות בכנסת לארבע או חמש. מבלי להגביל את הכלליות, ישארו ליכוד, קדימה, עבודה במרצ, רע”מ תע”ל בל”ד חד”ש, דגל הש”ס, והאיחוד הישראלי ביתנו. סליחה, שש (לכל היותר). זה כבר ישים אותנו במצב טוב יותר.
מנגד:
– בקלפי מצביעים בשני פתקים. אחד לכנסת ואחד לראש הממשלה (בחירה אישית).
– ראש הממשלה אינו זקוק לאישור הכנסת, ויכול למנות, ולפטר, שרים כרצונו.
הכנסת זקוקה לרוב מיוחס של 75% כדי להדיח את הממשלה. במקרה זה גם הכנסת מפוזרת, והולכים לבחירות (לא בטוח לגבי הסעיף האחרון).
הרעיון הוא שבוחרים מי מנהיג את הרשות המבצעת בנפרד מבחירה של הרשות המחוקקת. יש בעיה קשה של ישראלי שרוצה בדיוק בדיוק כמו שהוא חושב, אבל תוך קדנציה אחת אפילו הישראלי יבין שבדיוק כמו שהוא רוצה פירושו לא עובר את אחוז החסימה. יש לי ספקות כמה המפלגות הערביות יצליחו לעבוד ביחד כדי לעבור את אחוז החסימה, אבל אם הן לא, זה רק אומר שהציבור הערבי מוצא ייצוג אצל העבודה, קדימה ו(כן, כן) ליכוד, כך שאין הפסד. יש לי ספק כמה המפלגות החרדיות יצליחו לעבוד ביחד, אבל הצורך להגן על עקרונות הליבה שלהם (כסף) יביא אותם לשם. אני לא בטוח שמרצ, עבודה וליברמן יישארו בעלי זכות קיום במערכת כזו, אבל לא מדובר בהפסד שמישהו באמת יזיל עליו דמעה.
החשש המרכזי ששמעתי משיטה נשיאותית הוא שהכנסת תהיה מפוררת מידי עם מפלגות של שלושה מנדטים, והרשות המחוקקת תהיה משותקת. אני חושב שבשיטה שלי זה לא יקרה. דבר ראשון, חובת ההגעה לקלפי תיתן לקדימה ולליכוד בערך 10 מנדטים כל אחד (אם לא יותר, גם “פי שתיים” זה מספר שלא יפליא אותי), על חשבון כל המפלגות האחרות (בעיקר ש”ס). זה אומר שהכנסת תחזור להיות מקום שבעיקר מנוהל ע”י שתי מפלגות, מבלי לפגוע בייצוג של אף סקטור מרכזי באוכלוסיה (אני לא רואה מצב שבו אין מפלגה ערבית, מפלגה חרדית ומפלגת ימין). לדעתי זו תהיה מערכת שפשוט תתפקד טוב יותר, עם אותם הפוליטיקאים שקיימים כיום.
שחר
כמה דברים:
1. כמו שאמר כאן מישהו נוסף – עשה טובה, תגדיל פונט. קשה לקרוא.
2. השיטה שלך של בחירה אישית לא עבדה בסיבוב הקודם שזה היה (מה שגרם אפילו לביילין להצביע בעד החזרת השיטה הישנה, אגב), ובכלל, איזה ראש ממשלה יכול לפעול אם ראש הממשלה הוא ימני (נניח) והמפלגה הגדולה היא שמאל (נניח)?
3. אני לא חושב שצריך לשנות חוקים כדי להכריח להצביע. אם יש משהו שראינו בימים האחרונים זה שעכשיו הרבה יותר אנשים מוכנים לזוז מהבית ולהפגין, בין אם זו ההפגנה הגדולה שנערכה במוצ”ש, הפגנת האמהות והעגלות ועוד, כך שאני משער שבבחירות הבאות, אחוז ההצבעה יהיה גבוה בהרבה ממה שקורה היום.
1. למישהו יש מושג איך עושים את זה בלי להתחיל לערוך את הקבצים של ערכת העיצוב?
2. זו לא היתה בדיוק אותה השיטה. מה שקרה בסבב הקודם זה שניתנה לגיטימציה להצביע הצבעות צולבות (ראש ממשלה אחד, סיעת כנסת אחרת לגמרי), מה שיצר המון סיעות קטנטנות בכנסת. השיטה אכן נכשלה. עדיין יש המון סיעות קטנטנות בכנסת. אם בזמן התרגיל המסריח הליכוד והמערך יכלו, רק שניהם, להקים קואליציה, הרי שהיום דרושות לפחות שלוש, אם לא ארבע סיעות כדי לעבור את 61 המנדטים הדרושים. צריך להגיד את זה – החזרה לשיטה הישנה גם היא נכשלה.
לגבי שאלת ראש הממשלה הימני בכנסת שמאלנית – בגלל זה רציתי שהבחירות לכנסת ולממשלה יקרו תמיד ביחד. אם, למרות זאת, קורה מצב שכזה, הרי שהפילוג הוא מהותי בעם. עדיין, מפלגות גדולות יותר מבינות את הצורך לשמור את המדינה מתפקדת מאשר מפלגות קטנות, והסחטנות תהיה קטנה יותר.
3. המצב כיום הוא שלמפלגות הקטנות יש אחוזי הצבעה גבוהים יותר מאשר למפלגות הגדולות, מה שמעוות את הרעיון שהכנסת משקפת את רצון העם. אני לא חושב שהמחאה הנוכחית תשנה משהו בסטטיסטיקה הזו.
שחר
אינני מאמין ששינוי שיטת הממשל תפתור את בעייתנו. מדינת ישראל חיה עם שיטת הממשל הקיימת ושתיהן השתייפו זו מול זו ועכשיו הן מתאימות זו לזו פחות או יותר.
(הכלכלה שלנו לא התמוטטה במשבר של 2008 והערבים מפחדים מצה”ל אז אי אפשר לטעון שהמשטר בישראל הינו כשלון גמור.)
אחד מהדברים שצריך זה לעשות תעמולה הפוכה לתעמולה הקיימת ש”פוליטיקה זה פויה, פוליטיקה זה קקה מסריח, פוליטיקה – צריך להתרחק ממנה”. צריך לעודד אנשים טובים להכנס לפוליטיקה ואז ממילא החראות שנמצאים בפוליטיקה יאבדו מהשפעתם.
בכלכלה צריך דרך חשיבה שונה משתי דרכי החשיבה המקובלות של קפיטליזם שואף לאוליגרכיה ורווחה ששואפת לסוציאליזם ששואף לקומוניזם.
1. אם מספיק שיעבדו נגיד 20% מהאוכלוסיה בגיל העבודה כדי שלכולם תהיה פרנסה ורמת חיים סבירה (בהנחה שהפריירים שעובדים מסכימים למס הכנסה של 80%), אז איך יועסקו שאר ה-80%? איך יוכיחו שהם ראויים לקבל יותר מפרי עמלם של העובדים ולפי איזה קריטריונים?
2. איך נלחמים באוליגרכיה – בלי לפגוע באנשים שרוצים להתעשר מפרי עמלם ולעשות לביתם בעשר אצבעותיהם, ושכל מה שירוויחו מגיע להם כי עבדו קשה בשביל זה?
ויש עוד שאלות שאינני זוכר כרגע.