אני רוצה להציג לכם שלושה מקרים. בשניים מהם מאוד ברור לי, באופן אישי, מה דעתי על השאלות שאני מציג. בשלישי פחות. בכל מקרים מדובר על מקרה נפשע, שאחריו בא מעשה אלים נוסף מהצד הנפגע. בכל המקרים אני מתייחס לשאלת המעשה הנוסף.
מקרה ראשון: 25 בפברואר 1994. ברוך גולדשטיין נכנס למערכת המכפלה, לאיזור התפילה המוסלמי שבו, עם רובה ויורה לכל עבר. הורג 29 ופוצע 125. בסופו של דבר (אחרי שנגמרה לו התחמושת) מצליחים המתפללים במקום להשתלט עליו והורגים אותו. לא נפתחה חקירה כנגד אף אחד (למיטב ידיעתי).
מקרה שני: 4 באוגוסט 2005. עדן נתן-זדה פותח באש באוטובוס בשפרעם, הורג ארבעה ופוצע תשעה נוספים. נוסעי האוטובוס משתלטים עליו ופורקים אותו מנשקו. לאחר הגעת המשטרה תושבי שפרעם פורצים לאוטובוס ומבצעים בו לינץ’. המשטרה פתחה בחקירה, ובימים אלו מגישה כתבי אישום.
מקרה שלישי: לפני שלושה שבועות. השמות עוד לא ידועים. גבר שהתארח אצל חבר ביצע מעשים מגונים בביתו של החבר וברח. החבר הגיש תלונה במשטרה. למחרת תפס החבר את הגבר ברחוב בנסיון להרביץ לו. במהלך הקטטה נדקר הגבר התוקף. הניסוח בכתבה מעורפל, אבל ניתן להבין שהוא נדקר באיזור אברי המין שלו. שני המעורבים בפרשה נמצאים במעצר. נגד החבר הוגש כתב אישום על חבלה מחמירה.
שוב, בכל המקרים, אנחנו דנים אך ורק בתגובה של הצדדים שנפגעו. המעשים עצמם ראויים לכל גינוי מבלי שיש צורך, לדעתי, לדון בכך. השאלה היא, אם כן, מתי מוצדק לקחת את החוק לידיים.
להמשיך לקרוא על שלטון החוק ולקיחת החוק לידיים