אני רוצה להציג לכם שלושה מקרים. בשניים מהם מאוד ברור לי, באופן אישי, מה דעתי על השאלות שאני מציג. בשלישי פחות. בכל מקרים מדובר על מקרה נפשע, שאחריו בא מעשה אלים נוסף מהצד הנפגע. בכל המקרים אני מתייחס לשאלת המעשה הנוסף.
מקרה ראשון: 25 בפברואר 1994. ברוך גולדשטיין נכנס למערכת המכפלה, לאיזור התפילה המוסלמי שבו, עם רובה ויורה לכל עבר. הורג 29 ופוצע 125. בסופו של דבר (אחרי שנגמרה לו התחמושת) מצליחים המתפללים במקום להשתלט עליו והורגים אותו. לא נפתחה חקירה כנגד אף אחד (למיטב ידיעתי).
מקרה שני: 4 באוגוסט 2005. עדן נתן-זדה פותח באש באוטובוס בשפרעם, הורג ארבעה ופוצע תשעה נוספים. נוסעי האוטובוס משתלטים עליו ופורקים אותו מנשקו. לאחר הגעת המשטרה תושבי שפרעם פורצים לאוטובוס ומבצעים בו לינץ’. המשטרה פתחה בחקירה, ובימים אלו מגישה כתבי אישום.
מקרה שלישי: לפני שלושה שבועות. השמות עוד לא ידועים. גבר שהתארח אצל חבר ביצע מעשים מגונים בביתו של החבר וברח. החבר הגיש תלונה במשטרה. למחרת תפס החבר את הגבר ברחוב בנסיון להרביץ לו. במהלך הקטטה נדקר הגבר התוקף. הניסוח בכתבה מעורפל, אבל ניתן להבין שהוא נדקר באיזור אברי המין שלו. שני המעורבים בפרשה נמצאים במעצר. נגד החבר הוגש כתב אישום על חבלה מחמירה.
שוב, בכל המקרים, אנחנו דנים אך ורק בתגובה של הצדדים שנפגעו. המעשים עצמם ראויים לכל גינוי מבלי שיש צורך, לדעתי, לדון בכך. השאלה היא, אם כן, מתי מוצדק לקחת את החוק לידיים.
עם הגשת כתבי האישום כנגד מבצעי הלינץ’ בנתן זדה, נשמעו תגובות במגזר הערבי שאומרות “עכשיו תנסו להגיש כתבי אישום גם כנגד מי שהרג את ברוך גולדשטיין”. אני רוצה להתעכב בשתי מילים על מדוע המשטרה, לדעתי, פעלה באופן מובהק נכון בשני המקרים (כלומר – אי חקירת מקרה הורגי ברוך גולדשטיין, לעומת הגשת כתבי אישום במקרה של נתן זדה), לפני שנדבר על המקרה השלישי, המסובך יותר. בניגוד לרמזים שמנסים גורמים מסויימים באוכלוסיה הערבית לפזר, לא מדובר פה במקרה של איפה ואיפה, אלא מקרה של הגנת שלטון החוק על עצמו.
המקרה של ברוך גולדשטיין הוא מקרה קלאסי של הגנה עצמית. הגדרת החוק את הגנה עצמית היא שהנזק שנגרם לתוקף אינו חמור מהנזק שהתכוון התוקף לגרום בעצמו. במקרה של ברוך גולדשטיין ברור שכוונת התוקף היתה לרצוח, ועל כן תגובת נגד שמביאה למותו הינה תגובה מידתית. אין טעם, במקרה זה, להגיש כתבי אישום נגד מי שהרג אותו, בדיוק כפי שלא מוגשים כתבי אישום נגד אזרחים שהורגים מחבלים בזמן פיגוע בישראל.
המקרה של נתן זדה שונה במובן אחד משמעותי. לכאורה, גם שם מדובר בפיגוע ירי, שמטרתו הריגה. ההבדל המשמעותי בין השניים נובע מכך שבמקרה של זדה, ההריגה בוצעה אחרי שהתוקף כבר נעצר והאיום נוטרל. הנשק כבר ניטל ממנו, ונתן זדה כבר היה ברשות המשטרה, כאשר ההמון לקח אותו בכוח מהמשטרה והרג אותו (שזו ההגדרה המילונית של לינץ’). מכיוון שהוא כבר לא היווה איום, לא מדובר פה בהגנה עצמית.
אני משוכנע שיהיו שיטענו שגם ברוך גולדשטיין לא היה איום כאשר הומת, שכן נגמרה לו התחמושת. ההבדל, לטעמי, הוא שלאדם שנוכח בעת הפיגוע אין את הכלים להעריך את שלמות הטענה הזו. בדיעבד קל לראות שהתחמושת אזלה לו, אבל בזמן אמת הרבה יותר קשה להעריך אם זה המצב, או שהוא מתכוון לשלוף עוד מחסנית ולהמשיך לירות. לאור זאת, שוב, אני חושב שנכון פעלה המשטרה בשני המקרים.
אבל גם משהבנו את ההצדקה החוקית להגשת כתבי אישום כנגד מבצעי הלינץ’ בשפרעם, הרי שעדיין יש שאלה עקרונית למה היה כל כך חשוב למשטרה להעמיד אותם לדין? התשובה היא “שלטון החוק”. שלטון החוק נועד להגן עלינו מפני מצב שבו כל מי שבעיניו צדק לא נעשה, ילך וידאג לצדק שלו. הבעיה עם המצב הזה היא שכל מיני “צדקנים” יכולים, בצורה כזו, לכפות על הציבור חוקים שאינם מקובלים עליו, בלי שום בקרה. המשמעות היחידה של הגוף המחוקק, ועל מערכת הבקרה על הגוף המחוקק, היא אם הוא הגוף היחידי שיכול לקבוע את החוקים. אם נוותר לאנשים שעוברים על החוק “בגלל סיבות טובות”, הרי שאנחנו בעצם מרוקנים את החוק מתוכן.
מה שמביא אותנו לסיפור האב שתקף. דבר לא מעורר אצלינו אהדה כמו לחשוב שמישהו תקף את הבת שלנו, ועל כן מאוד מאוד קשה לבוא בטענות אל האב שתקף את תוקף ביתו. כמובן שהעיקרון שהבאנו קודם בעינו עומד. לתת לו לא להענש, או לפחות לעמוד למשפט, זה וויתור על שלטון החוק, ויש לזה השלכות מאוד מרחיקות לכת.
הסיבה שבכל זאת אני רואה פה “צד שני” היא העובדה הבאה. התקיפה התרחשה יום אחרי שהוגשה תלונה במשטרה כנגד הנתקף (כלומר – החבר שהטריד מינית). התקיפה התרחשה ברחוב. מסקנה: המשטרה לא פעלה לגבי התלונה. יש משהו מאוד מקומם בזה שהמטריד המשיך להסתובב חופשי, כאשר ברור לחלוטין שאם רוצים, יודעים איך למצוא אותו. במילים אחרות, יש פה מחדל של משטרת ישראל. האם היו עוצרים אותו בסופו של דבר? אי אפשר לדעת. ניתן באמת לטעון שהאב לא השאיר מקום למשטרת ישראל לטפל בתופעה. אין ספק, אבל, שהמשטרה לא עשתה את כל מה שניתן היה לעשות (אם כי בהחלט יכול להיות שהיא עשתה את כל מה שהיא יכלה לעשות).
חוסר האמון במערכת הוא הגורם ללקיחת החוק לידיים במצבים כאלו. הבעיה היא שחוסר האמון הוא עם ביסוס. אני לא מצליח למצוא את הקישור, אבל לא מזמן הורשע עוד אחד מראשי משפחות הפשע בארץ. בד בבד עם ההרשעה שלו הורשעו גם מספר אנשים שכל עוונם היה מתן צ’קים שלא מכובדים לאותו עבריין לגביה. באותה הכתבה ראיינו את ראש ההוצאה לפועל (הגוף שאמור לטפל בצ’קים ללא כיסוי), שאמר שזו עבירה על החוק, אבל הוא מבין את האנשים שעשו את זה. מערכת ההוצאה לפועל בארץ כל כך לא מתפקדת שלאנשים אין באמת ברירה אלא לפנות לעבריינים שיגבו בשבילם את הצ’קים.
ועל כן, השאלה עד כמה אנחנו מצדיקים את פעולת האב תלויה בשאלה עד כמה אנחנו מאמינים שהמשטרה ובתי המשפט היו דואגים להעניש את המטריד מינית. אם אנחנו מאמינים שהם לא, אזי אנחנו מוצאים הרבה חמלה כלפי האב. אם אנחנו מאמינים שהמטריד היה יושב בכלא בכל מקרה, אז מעשה האב נראה כמו אלימות מיותרת. בהחלט ייתכן שעמדת הציבור הערבי לגבי מבצעי הלינץ’ בנתן זדה נובעת מאותו המקום, למרות שאני אציין בפירוש שלדעתי גם בנסיבות אלו היא לא מוצדקת (ועמדת המשטרה כן).
לסיום, אני אציין שמכר שלי הועמד למשפט בעבר על תקיפה. הוא בעל הכשרה באומנויות לחימה, והוא שבר רגל (בשתי מקומות) למישהו אחר. להגנתו הוא טען לחוסר שפיות זמני. מעשי המותקף העבירו אותו על דעתו וגרמו לו לפעול בצורה שהוא לא היה פועל בנסיבות אחרות. המותקף במקרה זה ניסה להצית באש כלב (חי). בית המשפט קיבל את טענתו והוא יצא זכאי. אני מנסה לומר שגם אם המשטרה מעמידה לדין, כי זה הוא תפקידה, הרי שבתי המשפט כן לוקחים לתשומת ליבם את נסיבות המקרה.
ובאותו נושא, למישהו יש מושג איך נגמר משפט שי דרומי?
שחר
עריכה: בעקבות דיון בוואטסאפ הוספתי את התגית “לא קשור למחשבים”.
לא נכון מה שאתה טוען בנוגע לעדן זאדה. הנוסעים באוטובוס השתלטו על הרוצח בכוח, ואז נכנסה המשטרה באלימות, ונוצרה קטטה בין המוני האנשים הכואבים והכועסים לבין המשטרה, שבמהלכה נהרג הרוצח. יש לששים לב לעובדה שרוצחי ערבים בישראל מקבלים חנינות, לא מעומעדים לדין, מזוכים מחמת “מצב נפשי” או משתחררים על שלישים אחרי לא הרבבה זמן, במצב העניינים הזה לא היתה לציבור בשפעאמר שום סיבה להניח לזרועות החוק “לעשות את שלהן”, כי הן לא היו עעושות זאת, מהם גם שהרוצח לבש מדים והשתמש בנשק צבאי, כך שמבחינת הציבור היה מדובר בחייל.
בתגובה ליורם, מה לגבי רוצחי יהודים? הם לא מקבלים חנינות?
אני חושבת שתגובתך אינה ראויה כלל.
שחר – תודה רבה על הפוסט המעניין, בהחלט נקודה לדיון.
עד כמה אנחנו הולכים רחוק עם שלטון החוק. סוקרטס לדוגמה יכל לברוח מגזר דין מוות שניתן לו אבל החליט שאם זה מה שחוק קבע אז אסור לו לברוח מזה.
זה דיון הרבה יותר עמוק בזכות של הרוב לקבוע ליחיד (החוק, לרוב, הוא החלטת הרוב, למשל בישראל הרוב קבע שאין גזר דין מוות)
אני מסכים איתך לגבי עדן נתן זאדה (אם הפרטים שפורסמו בתקשורת לגבי תחילת האירוע וסיומו הם אכן נכונים) ולגבי גולדשטיין ולא מסכים עם יורם.
איזה רוצחי ערבים מקבלים חנינות?! ולא עומדים לדין?! (אולי אחד משהו סופר קראו לו) שליש?! אסירי מחתרת בת־עין לא מקבלים אפילו ביקורי משפחה שלא לדבר על טיול בחצר!
אולי התגובה שלו הייתה בציניות.
אסור לאף אחד לעשות משפט והוצאה לפועל באותו הזמן.
יורם,
על פי מיטב זכרוני מהדיווח על האירוע בזמן אמת, כמו גם מהתמצית בוויקיפידיה, ההשתלטות של ההמון על זדה היתה אחרי שהיה בחזקת המשטרה (אמנם עדיין בתוך האוטובוס, אבל בחזקת כוחות הביטחון).
הנושא של מדים הוא חסר רלוונטיות. לפושע מגיע משפט, בין אם הוא חייל ובין אם הוא אזרח.
לגבי העונשים, אין לי נתונים מדוייקים, אבל אני חושד שגם אתה מדבר מתוך מה שאתה רוצה להאמין בו, ולא מתוך נתונים יבשים. אני יכול להגיד לך שמספרית (אני יודע, מדד לא רלוונטי, בגלל זה אני פתחתי ואמרתי שאין לי מספרים), כמות הטרוריסטים שמשתחררים לפני שמיצו את תקופת מאסרם בגלל עסקאות מעיסקאות שונות גדולה מכמות בך כל הטרוריסטים היהודים.
זכרוני המעומעם אומר שבאחוזים, כמעט כל הטרוריסטים היהודים קיבלו חנינה בשלב זה או אחר, אבל אותה מידה זכרוני אומר לי שהם ישבו בפועל יותר שנים בכלא מאשר הטרוריסט הערבי הממוצע יושב (עם או בלי חנינה). במילים אחרות, בהנחה שזכרוני אינו מטעה אותי, מדובר בנתון שכל צד יכול לקחת ומסיבותיו הפוליטיות להציג כנצחון או כהפסד, תלוי מה הוא מעדיף לעשות באותו הרגע. במילים אחרות, מדובר בנתון שקל להטות למען טיעונים פוליטיים.
אני חייב להסכים עם לאה שבהחלט נשמע כאילו זה משהוא שאתה עשית בתגובה שלך פה, למרות שלא הייתי הולך עד כדי לקרוא לה “לא ראויה”.
שחר
אני חושש שאתה טועה ולכן גם מטעה באומרך כי “המקרה של ברוך גולדשטיין הוא מקרה קלאסי של הגנה עצמית.”
ב-wikipedia מצויין כי: “לאחר שאזלה התחמושת שהייתה ברשותו, הצליחו המתפללים להשתלט עליו ולהרגו.”. כלומר, קודם כל השתלטו עליו ורק לאחר כן הרגו אותו.
ב-ynet מצויין כי: “לאחר מכן השליך עליו אחד המתפללים מטף לכיבוי אש והפילו. המתפללים התנפלו עליו והיכו אותו למוות.”. שוב, אחרי שהוא נוטרל, היכו אותו למוות. זה נקרא לינץ’.
מקורות:
http://he.wikipedia.org/wiki/טבח_מערת_המכפלה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2882345,00.html
http://he.wikipedia.org/wiki/לינץ‘
פיקולו,
מתוך הקישור שנתת:
בכל מקרה, המעבר מ”מהווה איום” ל”אינו מהווה איום” לא יכול להיות בדיוק של חלקיקי שניה. יש הבדל בין הטענה, שבהחלט ייתכן שהיא נכונה, שהמתפללים במערת המכפלה יכלו שלא להרוג את גולדשטיין בלי לסכן מתפללים נוספים, לבין המקרה המאוד ברור של נתן זדה, שכבר היה אזוק כאשר ההמון התנפל עליו (על פי אותו הערך שכנראה התכוונת להפנות אליו – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A5%27).
שחר
אגב, “חוסר שפיות זמנית” הוא האח המנופס והמכובס של “לקיחת החוק לידיים”.
ואם כבר כתבתי: המאמר הזה מעניין וחשוב, אך לא ממש קשור ללינוקס ולא ממש חייב להופיע בפלנטה ההיא.
הבלוג הוא, בעיקר ובין השאר, אבל לא רק, בנושאי לינוקס. בגלל זה הוא בפלנט. מכיוון שזה בלוג שלי, אני כותב בו על מה שמעניין אותי. אני לא חושב שאני היחידי, דרך אגב, שמופיע בפלנט ולא כותב רק על לינוקס.
אם אתה רוצה לבקש מהמערכת שם לעקוב רק אחרי תגיות מסויימות, אני חושב שוורדפרס תומך בזה מצויין.
שחר
שמש,
יוצא שאתה קצת סותר את עצמך בנוגע להריגה של ברוך גולדשטיין. מצד אחד אתה כותב “המקרה של ברוך גולדשטיין הוא מקרה קלאסי של הגנה עצמית.” ומצד שני, בתגובה הראשונה שלך אליי: “ש הבדל בין הטענה, שבהחלט ייתכן שהיא נכונה, שהמתפללים במערת המכפלה יכלו שלא להרוג את גולדשטיין בלי לסכן מתפללים נוספים, … ”
אחרי שנגמרה לו התחמושת (או שהיה לו מעצור) השליכו עליו מטף כיבוי אש שהפילו ואז ההמון היכה אותו למוות, בשלב מסויים הוא היה בהחלט מנוטרל אם זה כאשר המטף הפיל אותו או בשלב ההכאה למוות, וזהו לא חלקיק זמן שקשה היה להבחין בו שהיה צריך להמשיך ולהכות בו עד שימות. באופן דיי ברור, הם לקחו את החוק לידיים.
כן, הקישור לא יצא מוצלח כל כך למרות שהוספתי את התג בסוף המילה לינץ’. זהו אולי באג?
פרשת דרומי הביאה ל”חוק דרומי” המגן על אנשים הפועלים כמוהו:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_
%D7%A9%D7%99_%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%99
למרות שלא מדובר פה, לדעתי, בלקיחת חוק לידיים.
דרומי לא לקח אוטובוס לעיר בדואית והתחיל לירות. הצד התוקפן פה הוא הצד הפורץ. לפני חוק דרומי היו נפוצים סיפורים של כל מני גנבים שתבעו את הקורבנות שלהם (וזכו) על כך שננשכו מכלב או חטפו מכות רצח וזה היה פשוט משגע אותי. לאחרונה לא שמעתי סיפורים כאלו.
מדובר פה על סוג של הגנה עצמית – הגנה על הרכוש וגם פה מדובר בפשיטת רגל של המשטרה כי האזרחים צריכים להתחיל להגן על עצמם.
אני חושב שבטקסס אתה יכול לירות במישהו על השגת גבול בלבד.
מבלי להתייחס לנושא גולדשטיין, נראה לי שהלינץ’ בנתן עדן-זאדה דומה יותר דווקא לסיפור אחר: יורם שקולניק, שהורשע ברצח המחבל מוסא אבו־סבחה במרץ 1993, ונידון למאסר עולם. לתשומת לבו של אריאל מלמעלה: ע”פ הערך עליו בויקיפדיה, הוא ריצה בסופו של דבר שמונה שנות מאסר (ועוד כשלוש תחת מניעה מלהתגורר ביו”ש).
הדמיון כולל לא רק את הריגתו של מחבל כפות לאחר שהאירוע החבלני הסתיים (שקולניק, למעשה, הגיע למקום רק לאחר הסיום), אלא גם את התביעה הציבורית לעבור בשתיקה על ההריגה. אותו ערך בויקיפדיה מביא ציטוטים של מנהיגים בימין, על־פיהם שקולניק לא עשה כל רע.
לא חיפשתי מישהו ספציפי שקרא בפומבי לשחרור שקולניק ועכשיו קורא להעמיד אשמים לדין, או להיפך; אבל יש לי הרגשה שרבים, בשני הצדדים, יתחילו להתפתל אם מישהו יגרום להם לחשוב על שני המקרים האלה ביחד.
באשר לאב שבתו הותקפה: ע”פ התיאור שקישרת אליו, האב ישב במכוניתו וזיהה את החבר בחוץ. מה שהוא היה צריך לעשות — ועד כמה שאני מבין, לא עשה — זה להתקשר למשטרה ולהגיד “האיש כאן עכשיו”. אחרי שהם היו אומרים לו שאין להם ניידות לזה באותו רגע, שאר הטיעונים שלך על יעילות האכיפה היו תקפים. מאחר וזה לא קרה, הטיעונים האלה יכולים לשחק רק במשבצות של “מניע” או “טיעונים להקלה בעונש”.
כדאי להפריד, אגב, בין “לקיחת החוק לידיים”, שבד”כ עניינה בענישה ותגובות לאחר מעשה פשע, לבין מקרה שי דרומי, שעניינו הרחבה של מושג ההגנה העצמית. בעניין הזה אני נוטה להסכים עם שלומיל (אם כי לא עם טקסס…)
יורם, מזל ששמך יורם, כי זה מזכיר לי מקרה אחר.
אך ראשית, כמה נתונים:
בניגוד למקרים הספורים של טרור יהודי, היו מאות מקרים של טרור מהכיוון ההפוך. חלקם הקטן היה פיגוע התאבדות שבסופו שמירה על חיי המחבל היא כמובן לא רלבנטית.
בחלקם הגדול יותר, אין מחבל, מהסיבה הפשוטה שהוא לא נתפס (למשל מטען חבלה שהוטמן במקום). על אלפי המקרים של ירי רקטות, אני כמובן לא מדבר…
בשאר המקרים, שמספרם להערכתי כמאה, נותר מחבל חי במקום.
והנה, למרבה ההפתעה, כמעט בכל המקרים לא בוצע שום לינץ’ במחבל. בחלק מהמקרים היו אפילו אנשים ששמו לעצמם למטרה לשמור עליו, כמו למשל בלה פרוינד (אישה דתיה). זה לא רק מוסרי יותר, זה גם חכם יותר, כי המשטרה והשב”כ עשויים להפיק תועלת מרובה מחקירת המחבל.
בניגוד לטרור היהודי, שנגמר תמיד בלינץ’ מצד ההמון הערבי, מכל המקרים הרבים של הטרור הערבי, אולי כמה אחוזים ספורים הסתיימו בלינץ’.
ופה אני מגיע לפואנטה: בכל המקרים הנ”ל, למעט אחד, המשטרה לא שקטה ולא ויתרה עד שהעמידה את כל האחראים (היהודים על פגיעה במחבל) לדין והכניסה אותם לשנים רבות אל מאחורי סורג ובריח.
ומה הטריגר שהביא אותי לכתוב את כל התגובה הארוכה הזאת שמעידה על יחס של איפה ואיפה ואפליה לטובת הערבים?
השם שלך, כמובן.
שהזכיר לי את יורם שקולניק, שהרג מחבל בפיגוע, לאחר שהשתלטו עליו. לטענתו, למרות שהפגיעה במחבל היתה לאחר ההשתלטות עליו, הוא חשב שהמחבל מנסה לפוצץ את עצמו. למרות ההגיון שבדבר (מעולם יהודי לא פוצץ עצמו, ואילו בקרב ערבים זה קרה המון פעמים), בית המשפט לא השתכנע, ושלח אותו למאסר עולם. רשויות החוק לא ויתרו, ודחו עירעור שלו לחר שלוש שנים.
לבסוף נקצב עונשו ע”י הנשיא.
יורם שקולניק הוא רק דוגמא אחת, אך מה שחשוב לזכור, שכשיהודי הורג מחבל, למרות שזה לא שכיח, הוא נכנס לכלא. אצל הערבים, שהתופעה (באחוזים) שכיחה יותר (מאה אחוז מהמקרים במקום 3%-7%), חשוב פי כמה לדאוג שכל האחראים יכנסו לכלא.
שי דרומי זוכה מחמת הספק:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3746751,00.html