יפן 1 – שפעת החזירים ורשויות ההגירה

לגל מי שתוהה לאן נעלמתי בזמן האחרון, התשובה היא עומס עבודה לא רגיל. כמובן שבתקופה כזו אסור להתלונן על עומס עבודה גבוה, אבל גם אם לא מתלוננים,עדיין אין זמן לכתוב בבלוג.

חלק מאותו עומס עבודה היה כרוך בנסיעה (למעשה – שתיים) ליפן. מאוד מזמן לא הייתי ביפן, וקצת חבל שגם הפעם כמעט ולא יצא לי לראות את המקום, אלא בעיקר לעבוד.

הטיסה ליפן היתה דרך הונג-קונג. בחזרה נסעתי דרך בייז’ין. בכל שלוש הערים (כולל טוקיו), מאוד בלטה החרדה מפני שפעת החזירים. בכל המדינות דרשו מכל מי שהגיע למלא טפסי בריאות, ובבייז’ין אפילו מדדו חום לכל מי שירד מהמטוס (באמצעות מצלמות תרמיות) באזור שפעם היה פשוט טרמינל, אבל הפך להיות אזור קבלת נוסעים נכנסים ע”י זה שפרסו דוכני מעבר לרוחב הטרמינל.

הנחיתה שלנו ביפן היתה בשעה יחסית מאוחרת, ועד שעמיתי לנסיעה סיימו למלא את שאלוני שפעת החזירים כבר כמעט כל שאר נוסעי המטוס כבר עברו. כתוצאה מכך, עד שהגענו לרשויות ההגירה, כבר היינו שלושתינו ועוד נוסע. כל אחד מאיתנו קיבל דוכן עם פקיד הגירה.

וכאן היתה ההפתעה הראשונה שלי. תמיד ידוע שהפקידים בשדות התעופה הם אנשים שאסור להתבדח איתם. מסתבר שהסיבה המתבקשת, שכל פיפס לא נכון עלול לגרום לזה שלא תוכל להכנס למדינה, זה רק חלק מהסיפור. בפעם הראשונה בחיים שלי, ביצעתי small talk עם פקיד הגירה (בכל מדינה שהיא).

הפקיד העביר את הדרכון שלי, ואמר לי שהוא רואה שאני כבר הייתי ביפן בעבר. אמרתי, “כן, לפני עשר שנים”. בשלב זה הוא אמר “מזמן לא ראינו אותך”.

בשלב זה הגיעו השאלות הרגילות. עסקים או הנאה (עסקים). ובפעם הקודמת (גם עסקים). האם עבור אותה חברה (לא, אבל בשביל אותו לקוח יפני).

ראוי לציין שברוב המדינות האחרות, לא היו מניחים שאחרי עשר שנים אתה עדיין עובד באותו מקום עבודה. ביפן זה לא נדיר בכלל.

הוא שאל אם יש לי איזשהו מסמך שמראה שזו נסיעת עסקים. בהעדר כל דבר טוב יותר, הראיתי לו כרטיס ביקור.

בשלב זה הוא ביקש ממני להצביע על מי שנוסע איתי, והוא לקח את כולנו לאולם צדדי וביקש מאיתנו להמתין שם. המתנו שם בערך חמש דקות. אחרי חמש דקות פקידה שעבדה שם ביקשה ממני לגשת, ושאלה אותי על השם האמצעי שלי (האם יכול להיות שלא כתבתי אותו בפעם שעברה? כן – אני לא משתמש בו בד”כ) וכל תאריך הלידה (לא, יש לי רק תאריך לידה אחד).

אחרי עוד שתי דקות היא הוציאה אותנו והעבירה אותנו לאיזור של המזוודות. עד היום אני לא משוכנע מה היתה הבעיה. האם זה שמישהו טס כמה פעמים ליפן ואז הפסיק ואז התחיל עוד פעם, חוסר ההתאמה של השם, או משהו אחר. אולי הם פחדו שבתקופה שבה לכאורה לא נכנסתי ליפן בעצם נכנסתי בשם אחר, או אולי מישהו אחר נכנס ליפן בשם דומה והם חשבו שהוא אני. כך או כך, מעבר לעיכוב הקל, לא קרה כלום.

כשהגענו למסוע, לא היו עליו מזוודות. קפיצה קלה לדלפק הראתה שהמזוודות שלנו מחכות על עגלה בצד. שוב, עיכוב מינורי ותו לו. כן בדקו שאנחנו באמת הבעלים של המזוודות, ע”י השוואת הספחים. יפה להם.

בעודנו אוספים את המזוודות ובודקים איפה עוברים את המכס ויוצאים החוצה, אני רואה את הפקידה של ההגירה רצה לעברי בפניקה לא קטנה. מסתבר ששכחתי אצלה…. את כרטיס הביקור שלי. אני לא מצליח להעלות בדעתי איך הייתי מסתדר בלעדיו.

שחר