אונמי מסעדה ללא עישון

אתמול היתה יום ההולדת של מ’. בצעד שהפך כבר למסורת, את יום ההולדת שלה חוגגים באונמי. כבר שלשום דאגתי להזמין מקום במסעדה (במקום ללא עישון כמובן). הגענו, התיישבנו והזמנו. הכל היה בסדר עד שהתחיל לנדוד לכיוונינו ריח עשן מחלק המעשנים של המסעדה. למען האמת, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לנו שם, אבל כל פעם אנחנו מדחיקים את העובדה. העשן לא מגיע כל הזמן, כך שאפשר בערך לחיות עם זה רוב הזמן, אבל זה כן מפריע לחוויה של האכילה.

קראנו למצלרית והתלוננו. היא אמרה את מה שהיה צפוי שתגיד – לא מעשנים באיזור הלא מעשנים, אבל כן מעשנים באיזור המעשנים ויש רק חלל אחד. ביקשתי, ללא כעס, לדבר עם אחראי המשמרת.

אחראית המשמרת הגיעה, ואמרה שהדבר הכי טוב שהיא יכולה להציע לנו הוא להעביר אותנו לשולחן אחר שיותר רחוק, ברגע שיתפנה. כמו כן, היא ציינה בפנינו שלוקח להם זמן להערך לחוק, אבל שהם החל משבוע הבא יהיו ללא עישון כלל, בכל המסעדה. אני ציינתי באוזניה שהחוק הוא לא חדש, מה שחדש זה שאוכפים אותו. פה היתה ההפתעה הראשונה שלי – היא הסכימה איתי. היא גם נשמעה מאוד שמחה שהמסעדה הופכת לנטולת עישון. כשתי דקות אחר כך שמעתי את השולחן שאחרי מתלונן על אותה הבעיה בפני המלצרית, ומקבל את אותה התשובה.

אחרי כרבע שעה, כשהיינו כבר בתוך המנה העיקרית, התפנה שולחן והציעו לנו לעבור. מ’ שאלה אם עדיין יש טעם, אבל אני חשבתי שכן. הבעיה היחידה היתה שכאשר התחלנו ללכת לכיוון השולחן החדש, הרגשנו שבעיית הריח רק מתגברת. אולי זה המבנה של המסעדה, אולי זו סיבה אחרת. כך או כך, ביקשנו להשאר בשולחן המקורי שלנו.

בשלב זה הגיע מי שאני מניח שהוא הבעלים. הסברתי לו, בשני משפטים ובלי כעס, את משנתי בנידון. שהחוק הוא חוק דראקוני, אבל שבעלי המסעדות הביאו אותו על עצמם בכך שלא סיפקו חוויה נטולת עשן לאלו שלא מעשנים. הוא הסביר לי כמה נקודות שהיו לי מעניינות, ועל כן אני משתף אתכם בהן:

  1. החוק דורש מערכת איוורור נפרדת לחלוטין לאיזור העישון. פירוש הדבר הוא הוצאה כספית בלתי נסבלת לעסק קיים. את זה אני ידעתי.
  2. הוא, באופן אישי, גם לא מעשן וגם סובל מהעשן. לא ידעתי, אבל לא באמת מפתיע. הנקודה הבאמת מפתיעה היא הבאה
  3. הוא היה כבר מזמן עומד בדרישות החוק, אלא שהיה צריך משהו שלא יגרום לו לאבד את היתרון התחרותי. במילים אחרות, עד שגל התביעות האחרון לא מכריח את כולם לעמוד בדרישות החוק, הוא הרגיש שהוא לא יכול להרשות לעצמו. זו הסיבה שעל אף שהוא, באופן אישי, היה שמח להפוך את המסעדה לנקיה מעישון כבר מזמן, ועל אף שהחוק קיים כבר כמה וכמה שנים, הוא עושה את הצעד רק עכשיו.

במלוא הכנות, אני לא בטוח עד כמה הטיעון הזה נכון עובדתית. מסעדת דיקסי, לדוגמא, נקיה לחלוטין מעישון כבר כמה שנים, בעקבות החוק, ולא נראה שהיא מאבדת לקוחות בעקבות כך (יותר נכון – כמעט מכבדת את החוק, אבל בהחלט חווית הישיבה בה נקיה מעשן, שזה כל מה שאכפת לי באופן אישי). אני לא חושב שהשוק באמת מעניש מסעדות שהופכות לנקיות מעשן, בעיקר לא אם הן מסעדות מובילות כמו אונמי.

מה שחשוב, אבל, הוא לא מה המציאות מכתיבה, אלא מה ההערכה של בעלי המסעדות מכתיבה. כמו בחידה עם הנשים הנואפות או הדיסקים הקשיחים, גורם חיצוני חייב להגדיר “מנקודה זו החוק מקויים”, כדי שבעלי העסקים ירגישו שהם לא יוצאים פריירים מזה שהם עושים מה שהחוק דורש מהם. במובן זה, אני אולי מושך את ההסתייגות שהיתה לי מתביעות גורפות ורחבות היקף שהאגודה למחלמה בסרטן (הם היו הם? אני כבר לא זוכר) עודדו אנשים להגיש. אם זה גורם לבעלי העסקים להפיק להרגיש פריירים מזה שהם נותנים לי את החוויה שהם מבטיחים לי, אז הן השיגו את מטרתן.

ולסיום, בעודינו מבקשים חשבון ניגש אלי הבעלים עוד פעם ואמר שלאור התלונות שהוא קיבל באותו היום (כלומר אתמול), הוא החליט שכבר החל ממחר (כלומר – היום) המסעדה תהיה ללא עישון.

גדי, אתה יכול להאשים אותי אם אתה רוצה. אני ממילא מוצא שבמקרה הספציפי הזה, לא ההגיון מנחה את דעותיך ומסקנותיך.

שחר

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

20 תגובות בנושא “אונמי מסעדה ללא עישון”

  1. אם אתה חושב שדיקסי נקיה מעישון כבר שנים, כנראה שלא ישבת על הבר. המארחות בדיקסי תמיד ישאלו סועד או זוג “בר או שולחן”, הן יזכירו שישיבה ליד שולחן היא לארוחות מלאות בלבד, אבל הן אף פעם לא שאלו אותי “מעשן?”, או הזכירו שישיבה ליד הבר כרוכה לעיתים מזומנות בישיבה כתף-לצד-כתף עם מעשנים.

  2. אני חייב לאמר שהחוק הזה מעצבן אותי בצורה יוצאת מגדר הרגיל.

    אני לא מעשן וחושב שזה מנהג די מגעיל. אבל אני לא רואה סיבה לדפוק את כל מי שמעשן.
    עוד דבר הוא שמסעדה אינה מקום ציבורי: מסעדה היא מקום פרטי ששיך לאדם פרטי והעובדה שהוא מזמין כל אחד לבוא ולקבל שירות מסויים לא הופכת את המקום לציבורי. מבחינתי בעל מסעדה יכול בתוך המסעדה שלו לקבוע שאסור לדרוך על בלטה מסויימת ברצפה ושכל אחד חייב לשיר את התקווה לפני שהוא מקבל שירות, זה השטח שלו והוא צריך לקבוע את החוקים, ואיסור והתרת עישון בהחלט נכנס לתחום השיפוט של בעל המקום. אני רואה בחוק הזה חדירה פושעת של המדינה לקניינם הפרטי של בעלי מקומות הבילוי. באיזו זכות המדינה אומרת לבעל העסק מה עליו להרשות ולא להרשות ללקוחות שלו? אדם שלא רוצה לאכול במסעדה שמעשנים בה יכול להדיר רגליו מהמקומות האלה.

    אני גם לא קונה את ההייפ הבריאותי שמאחורי כל העסק: אני לא מאמין שעשן האגזוזים והמפעלים שאנחנו נושמים כל היום (במיוחד במקומות עם הרבה מפעלים כמו חיפה) פחות גרוע מעשן סיגריות.

    בקיצור, גם לי לא נעים לשבת ליד מעשנים, אבל אני נגד חוקים שמקשים עליהם את החיים נגד רצונם של בעלי המסעדות ואחוז גדול של הלקוחות.

  3. MrM,

    מסעדה היא מקום ציבורי. בעל המסעדה לא יכול לקבוע איזה חוקים שהוא רוצה. אם הוא רוצה לקבוע שבמסעדה שלו מותר למלצרים להשתין על האוכל, הוא לא יכול לעשות את זה.

    הטענה שעשן הסיגריות לא מזיק יותר מהעשן של האגזוזים לא רלוונטית לנושא בשום אופן. אני לא רוצה להריח עשן סיגריות. גם אם יגלו שהעשן הזה הוא סגולה לאריכות ימים וכרטיס כניסה לגן עדן, אני עדיין דורש בתוקף שלא להריח אותו. זאת זכותי, וזה מה שהחוק הזה מנסה להבטיח.

    הקיטור על כך שהחוק מקשה את החיים על המעשנים לא רלוונטי בכלל. חוקים מקשים את החיים בהרבה דרכים. מבאס אותי שאני לא יכול לנהוג נגד כיוון התנועה ובאור אדום, אפילו שהכביש ריק ואין שום סכנה.

    ולגבי הטענה שהחוק הוא נגד רצונם של בעלי המסעדות – תתכבד לקרוא “שוב” את מה ששחר כתב בפוסט.

  4. ידידי, אתה מאוד טועה.

    מסעדה אינה מקום ציבורי:

    העובדה שהוא מזמין כל אחד לבוא ולקבל שירות מסויים לא הופכת את המקום לציבורי.

    זוהי, כמובן, זכותך לחשוב כך, אבל המדד הרגיל הוא שאתה טועה. העובדה שהוא מזמין את הציבור הרחב אל השטח הפרטי שלו עושה את השטח הפרטי שלו למקום ציבורי, על כל הנובע מכך. מקום ציבורי בבעלות פרטית, אבל עדיין מקום ציבורי. זה הגיוני לחלוטין לממשלה לפקח על הנעשה במקומות ציבוריים, גם (ובעיקר) אם הם לא בבעלות ממשלתית.

    העובדה שהוא מזמין כל אחד לבוא ולקבל שירות מסויים לא הופכת את המקום לציבורי.

    דווקא כאן אני כן מסכים איתך, אלא ש:

    אדם שלא רוצה לאכול במסעדה שמעשנים בה יכול להדיר רגליו מהמקומות האלה.

    ומה עם אדם שלא רוצה לאכול במעדה שמעשנים בה, אבל בעל העסק מרמה אותו? בפועל, זה המצב היום. אתה מזמין מקום ישיבה בחלק הלא מעשנים של מסעדה, ומקבל מקום שבו אסור לך לעשן, אבל האויר שאתה מקבל מלא עשן מאלו שיושבים על ידך. האם אתה לא קורא למצב הזה “הוצאת דבר במרמה”? האם אתה לא חושב שעל המדינה להתערב?

    אני מציע שתקרא את הפוסט שלי שאני מפנה אליו.

    שחר

  5. שחר: בעל המסעדה לא מתחייב שאל המקום שבו אתה יושב לא יגיע עשן, הוא מתחייב שהאנשים שיושבים בשולחנות שנמצאים באיזור ללא עישון אף אחד לא יעשן. מכאן אדם שזה באמת מפריע לו, צריך להסתכל ולראות אם ההפרדה מספיק טובה בשבילו (לדוג’, אם המעשנים בחוץ מבחינתי זה בסדר. במצב אחר אני בד”כ הולך למסעדה אחרת).

    ואני ידוע שהחוק רואה במסעדה מקום ציבורי, אני במקרה הזה לא מסכים עם החוק.

    חזי: נסיעה נגד כיוון התנועה וברמזור אדום מסכנת את חייהם של אנשים אחרים. לעומת זאת נשימת עשן במסעדה לא מסכנת את האנשים יותר מנשימת אוויר רגיל מלא בעשן אגזוזים ומפעלים, ולכן הטענה על האגזוזים רלוונטית והטענות שלך בדבר נסיעה נגד כיוון התנועה ובאור אדום אינן רלוונטיות.

    ותתפלא, הוא יכול להגיד שלמצרים שלו מותר להשתין על האוכל, כל עוד הוא אומר את זה ללקוחות והם מוכנים לאכול אוכל עם שתן עליו הוא מוזמן לעשות את זה. פשוט אנשים לא יבואו למסעדה שלו. אותו הדין תקף עם עישון: מי שלא אוהב מסעדות שמעשנים בהם שלא יבוא לאכול בהן.

    בינתיים מתעללים בציבור שלם שבסך הכל רוצה לחיות את חייו על פי דרכו שלא מתאימה לחלק אחר של הציבור.

  6. MrM,

    זה לא רק סיכון חיים.

    האם היית מסכים לשבת במסעדה שבה יש איזור לאנשים שרוצים לחיות את חייהם ע”פ דרכם, ושדרכם היא לשחרר נפיחות באופן מתמיד, כך שריחם ניכר בכל המסעדה?

    — אריק

  7. MrM,

    Do you expect the state to watch over how clean are the kitchens and revoke the license of the restaurant if they don’t comply to minimal standard? What about the source of the food you buy in the market – wouldn’t you want to have some assurance that the state will stop store owners from selling you out of date milk? Same here about the state’s authority to dictate minimal requirements – it’s a matter of public health and safety (the public will have to foot the bill for all the cancer cases this develops, though their taxes or private health insurance) so it’s the public’s interest (though the power they vest to the state) to govern such behaviour.

    What do you feel about items in the news about places which forbid people from coming in just because they are Ethiopians, for instance (even though the law forbids doing so)? Do you feel good about such things and will go to such places just because it’s the owner’s right to dictate any rule he wants, especially when it’s against the law?

    A

  8. בקשר לעישון פאסיבי: אני מצטער לאמר, אבל אני פשוט לא קונה את זה. כל מי שמסתובב בגוש דן נושם עשן של אגזוזים שנפלט ממליוני כלי רכב, עשן שנפלט ממפעלים (המצב אפילו יותר גרוע במפרץ חיפה). אני לא רואה איך ישיבה ליד מישהו שמעשן תפגע לך בבריאות באורח שתוכל לשים לב אליו.
    אכילת אוכל מקולקל, וכזה שבושל במקום לא נקי, הוא דווקא כן מסוכן לבריאות. לכן אם בעל המקום מבטיח ללקוחות אוכל בסטנדרט מסויים ומספק אוכל בסטנדרט אחר שיכול לפגוע בהם, למדינה יש זכות להתערב. אם בעל המקום אומר מראש ללקוחות מה הסטנדרטים שלו, לדוגמא “אני משתמש בחלב שפג תוקפו בשביל להכין את זה וזה” יש לו זכות מלאה למכור את האוכל.

    לגבי אנשים שלא מכניסים אתיופים: לבעל המקום יש זכות להחליט מי נכנס ומי לא נכנס לשטח הפרטי שלו. אם אני נתקל בדבר כזה, אני לא אכנס למקום ואגיד לכל חברי לא ללכת אליו, וכמו שאני מכיר את עצמי אני גם אעשה שם מהומה קטנה בתקווה שאנשים יעזבו את המקום במחאה. אבל זכותו של בעל המקום על השטח שלו נשארת.

  9. MrM – what if the owner published his “rules” only using ancient Greek?

    My point is that it could be very well that people will not be aware that the rules that the owner dictates in his area are (or could be) harmful to their health or safety, that’s where the law comes in – “don’t put a hurdle in front of the blind” – “the public” is not educated enough to know about everything that’s harmful to him and so it’s the state’s responsibility to minimize the risks of living in the country.

    Also your suggestion (“as long as they tell you, it’s OK”) means that people will have to stand up in front of any store front and read (and possibly sign) the “bill of rights and rules” before entering public place EVERY TIME (because the rules could be changed at will, even while you are there) – when was the last time you read the license of software that you installed on your computer line by line and stopped to reflect what each point means to you?

    Here is another example:
    You buy a house and the seller doesn’t tell you that it is not “earthed” because he doesn’t believe in all this bullshit about needing the home to be earthed. Would you feel cheated when you get electrocuted in your home (or you loose an expensive piece of equipment)? (It’s not that hypothetical – it happened to me in the first apartment I rented in Tel-Aviv and after that I discovered that most apartments are not earthed)

    A

  10. אני חושב שעיקר חוסר ההסכמה בינכם נובע מהעובדה ש-MrM חושב שמקום יכול להיות מקום שמזמין את כולם, פתוח לכולם, מאפשר לכולם להכנס אליו ועדיין לא להיות מקום פומבי. אני לא חושב שתצליח לשכנע אותו אחרת, ואני באמת לא חושב שאתה צריך לנסות.

    העובדה הפשוטה היא שאף אחד אחר לא נראה שמסכים עם הקביעה הזו.

    שחר

  11. הלינק שהבאת מכיל מסמך שאומר מה הם הנזקים של עישון פאסיבי והנתונים היחידים שמופיעים בו הם שיעורי מוות כתוצאה מעישון פאסיבי ושיעורי התמיכה בהצעות חוק כגון אלה באוסטרליה. שלושת הלינקים בתחתית שמקשרים למסמכים אחרים (בלי השלושה שמכילים מידע על המנעות מעישון פאסיבי) הם פשוט המקורות של המידע במאמר, אבל אין שם אפילו הפניה למחקר אחד שמבסס את הטענה שעישון פאסיבי מזיק ולא ביסוס למספרים האלה של מוות של אנשים. לפי מה שאני יודע הם יכולים להיות נוגעים לאנשים שאינם מעשנים ולקו בסרטן ריאות או התקף לב, הם יכולים להיות מבוססים על מחקר של עשרות שנים אם הם יכולים להיות מומצאים באותה מידה. ככה כשלא יודעים מאיפה המספרים הגיעו.

    ואני לא תומך במגילת זכויות שתהיה תלויה בכל עסק ביונית עתיקה, אני תומך בשיקול דעת אנושי נורמאלי. אם אתה מנהיג איזהשהו כלל במקום שאתה חושב שעשוי להפריע לאנשים מסויימים אתה צריך לשים שלט בשפה המקובלת במקום שאתה נמצא בו ולא ביונית עתיקה, ובשביל מקרים של שימוש לא הוגן בחופש שניתן לך יש בתי משפט. אין צורך לכתוב רשיון שימוש במסעדה כמו שאין צורך לכפות על בעלי מסעדות לעשות דברים בניגוד לרצונם.

    ואני לא מתכוון להמשיך לענות לטיעונים סטייל “ואם בעל המקום מחליט שהוא רוצה לזרוק סכינים על הלקוחות ולצלות אותם עם להביור בכניסה?”.

    שחר- אם אני מזמין אנשים למסיבה אצלי בבית החוק הזה גם יחול עלי? אם אני עושה מסיבה עם קיטרינג (שזה עסק) זה גם חל עלי? אם אני עושה מסיבה בקפיטריה של בניין משרדים ששיך לי זה גם תופס? אם אני עושה מסיבה באולם חתונות זה גם תופס? כמו שאתה יכול לראות ברגע שהפכת שטח פרטי לשטח ציבורי הגבול לא כל כך ברור.
    לכן שטח ציבורי צריך להיות שטח שהוא באמת בבעלות ציבורית, היינו שטח ששיך למדינה. שהמדינה תאכוף איזה חוקים שהיא רוצה בשטח ששיך לה (זה גם התפקיד שלה. חוקי התנועה למשל נאכפים בשטחים השייכים למדינה).

  12. אם אני מזמין אנשים למסיבה אצלי בבית החוק הזה גם יחול עלי?

    לא, בגלל שהזמנת אנשים מרשימה שאתה הכנת. ההזמנה לא היתה פתוחה לציבור הרחב, ועל כן לא הפכת את הבית שלך למקום ציבורי.

    אם אני עושה מסיבה עם קיטרינג (שזה עסק) זה גם חל עלי?

    לא, ראה תשובתי לעיל.

    אם אני עושה מסיבה בקפיטריה של בניין משרדים ששיך לי זה גם תופס?

    לא. ראה תשובתי לעיל.

    אם אני עושה מסיבה באולם חתונות זה גם תופס?

    זה לא חל עליך (מזמין האולם), אבל זה בפירוש חל על בעלי האולם. כמובן שמכיוון שלך יש שליטה מלאה על מי שמוזמן, אתה ובעל האולם יכולים להחליט שאתם משנים את הכללים לצורך אותו הערב.

    כמו שאתה יכול לראות ברגע שהפכת שטח פרטי לשטח ציבורי הגבול לא כל כך ברור.

    אני לא הצלחתי לראות את זה.

    שחר

  13. נניח שאני עושה את המסיבות האלה בהזמנה שכל מי שרוצה יבוא? (למעשה רוב המסיבות הן כאלה, מלבד אולי חתונות. אתה אומר לחברים שלך שיבואו, אבל רוב המגיעים הם חברים של חברים וחברים של חברים של חברים.

    אז הכלל שלך לא תקף.

  14. תראה, הכלל הוא כל כך פשוט, שאתה חייב להתעקש כדי לעקם אותו.

    אם אתה פותח מקום לציבור הרחב, המקום הוא ציבורי, וזה לא משנה מי הבעלים שלו.

    שחר

  15. תרשה לי לחדש לך: גוש דן הוא לא תכלית הקיום. אני לא יודעת איפה אתה מתגורר, אבל התמזל מזלי לגור מחוץ לגוש דן, בשרון. אחת הסיבות שאני גרה פה, היא שכל פעם שאני מגיעה לת”א אני מריחה את העשן ונגעלת. פה, אני מריחה פרחים, עצים, או חרא של כלבים, אבל לא עשן. ותאמין או לא, אפילו פה יש מסעדות, בארים ופאבים. ואני מוצאת את עצמי נמנעת מהם לא משנאת אדם, אלכוהול, או מוזיקה, אלא משנאת התחושה שכשאני נכנסת לבר אני נכנסת לת”א. אני מקריבה לא מעט בשביל איכות החיים והאוויר של הפרברים. למה בשביל לצאת למסעדה עם חברים אני צריכה לנשום זפת?

  16. לא יודע- ברוב המסיבות שאני מארגן לחברים שלי רשימת המוזמנים ידועה מראש, ואם מישהו רוצה להביא חברים שלו הוא שואל.ואפילו אם “חברים של חברים” נכנסים חופשי, היית מכניס כל בנאדם מהרחוב למסיבה שלך?כולל אנשים שבפירוש סתם עברו ברחוב ושמעו את המוזיקה ונשמע להם מעניין?האם אתה מפרסם את המסיבה מתוך עניין ותקווה שכמה שיותר אנשים מהציבור הרחב יגיעו?

    בהנחה שהתשובה שלך היא “לא” לאחת, ובטח ליותר מאחת, מהשאלות האלו אז זו לא מסיבה שפתוחה “לציבור הרחב” כי בסופו של יום מספר האנשים הפוטנציאליים שיכולים להיכנס למסיבה שלך מוגבל על ידי חוג המכרים- אם ישירות(חברים בלבד), ואם בעקיפין(חברים של חברים) מסעדה, פאב ושאר מקומות ציבוריים לא מוגבלים בצורה הזו. הם מוגבלים ע”י כסף, אבל ברגע שהפרוטה מצויה בכיסך אתה יכול להיכנס- למעשה תיאורטית אתה יכול להזמין ארוחה בת שלוש מנות לאכול שתיים ואז להיעלם ולהתחמק מהחשבון.

  17. BTW – about the smoker’s argument that “most pub patrons are smokers” – it’ occurred to me that it’s a bit like IE-compatible web sites – the smokers made it impossible for non-smokers to enjoy the pubs and restaurants and now they claim that non-smokers don’t go out so these businesses will fail if smoking will be banned.

    A

סגור לתגובות.