פוסט כבד על החיים

עם קוראי הבלוג הקבועים שלי הסליחה. לרגל החופשה שבה אני נמצא, אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט שלחלוטין לא מתאים לבלוג הזה. הפוסט הזה הוא:
1. אישי
2. פילוסופי, על גבול הכבד
ואולי החטא החמור מכולם
3. לא קשור למחשבים!

עידו קינן קישר לחדשות בן עזר שקרא לציבור לשלוח חבצלות (הספדים גנוזים) של עצמו.

כמובן שאת חדשות בן עזר לא יעניין הספד שלי, מכיון שאני לא מספיק מעניין (לפחות אותו :-). מצד שני, יש עוד סיבה שאני לא שולח הספד כזה (וזה שאני יושב בבית בן 150 שנה בכפר זעיר כ-40 קילומטר מפאריז בכלל לא קשור לעניין :-). הסיבה היא שאני לא חושב שהגיעה שעתי לסכם את חיי. יש עוד יותר מידי שאני רוצה להספיק, ואני משוכנע שלפחות חלק מזה אני אפילו אצליח.

אבל, וזאת הנקודה המעניינת מבחינתי, זה כן אומר לי דבר אחד. אני צריך לשנות את אחת התשובות הסטנדרטיות שלי לאחת השאלות הנדושות שאני נשאל. בשלב זה, כל מי שלא יודע שהייתי חולה מוזמן לקרוא קצת אחורה (נתחיל מהפוסט שאומר שאני קצת חולה, ונותן גבולות גזרה, ואז נמשיך עם הפוסט שאומר מה באמת הבעיה, ומסתבר שגבולות הגזרה שנתתי היו הרבה יותר מידי אופטימיים).

מאז קיבלתי כמה פעמים את השאלה “אתה מרגיש שהמחלה שינתה אותך?”. על פניו התשובה שאני (וגם מ’) נותנים היא “לא”. במידה מסויימת התשובה הזאת היא נכונה. לא ראיתי את האור. לא מצאתי משמעות חדשה בחיי. אורח חיי וסדר יומי לא השתנה באופן משמעותי מלפני גילוי המחלה. בכמעט כל מובן אפשרי נשארתי אותו בן האדם (אם לא מחשיבים עליה במשקל, שתי צלקות, שני קעקועים קטנים וחסרי צורה ושיער דליל יותר כשינוי מהותי, כמובן).

אבל כן יש משהו שהשתנה. אני ממליץ בחום לקרוא את הנאום שנשא סטיב ג’ובס בטקס חלוקת תארים ב-2005. החלק הרלוונטי מתחיל במשפט “My third story is about death” (אני באמת ממליץ לקרוא את הכל). לסטיב היה יום אחד של חרדת מוות קרוב. לי היה שבוע מרגע שהמילה “סרטן” עלתה בפעם הראשונה, ועד שהגעתי לרופא שאמר “85% לרפואה שלמה”. שבוע של לראות את המוות כאופציה מוחשית וקרובה.

ויש שני דברים שלקחתי מהחוויה. הראשון הוא שעברתי, פעמיים, את אחד המעמדות שבד”כ הכי קשים, לעמוד מול רופא שאומר לך, בפעם הראשונה “יש סבירות גבוהה שאתה חולה במחלה קשה”, ובפעם השניה “עשינו את הבדיקות – אתה באמת חולה”. בשתי הפעמים יצאתי מהמפגש עם חיוך על הפנים. המפגש הראשון הפך את מה שהיה אצלי בראש כ”יש לך סרטן – אתה הולך למות” ל-“יש לך סרטן, אבל יטפלו בך ויהיה בסדר”. השני היה “כבר ידעת שיש לך סרטן, עכשיו אתה יודע שזה רק הודג’קינס”. בשני המקרים, מבחינתי, וללא שום ציניות או יפוי, היה מדובר בחדשות טובות.

הדבר השני הוא ההבנה שיש מוות, שבסופו של דבר הוא יגיע, ושלא תמיד אפשר לדעת מתי. קשה לי להגיד שאני מנהל את כל חיי כאילו אני עומד למות מחר, אבל בהחלט אני מודע לנושא בתדירות שלא היתה קיימת לפני המחלה.

לסיכום – שינוי מהותי ועקרוני בחיי או בהשקפת עולמי – לא. שינוי קטן בהסתכלות – כנראה שכן.

שווה לעבור כימו בשביל זה, לא?

שחר

מאת

שחר שמש

מייסד–שותף וחבר ועד בתנועה לזכויות דיגיטליות מייסד שותף בעמותת „המקור”. פעיל קוד פתוח. מפתח שפת התכנות Practical

5 תגובות בנושא “פוסט כבד על החיים”

  1. Wish you all the best, that’s all I can think off right now.

    Actually – at the Landmark Forum (highly recommended to anyone, even with the marketing that goes on there), one of the things they talk about as to be able to imagine NOW where would you want to be in the future (10, 20 years from now), and trying to imagine looking back on those 10-20 years from the FUTURE point of view, will you look at those years as “ahh, I’m glad I did these things” or will you look at them as “ouch, I missed to many opportunities”.
    I’m simplifying things here for various technical reasons but sometimes I manage to get my head above the daily grind and try to look at this situation and see where am I on the path to that future that I hope to have.

    Maybe it’s not too different from one of the best advises I learned in my early computing days – to learn a new technology define yourself a project that will give you something to focus on while you wonder about playing with the new tools.

    Amos

  2. לא, לא שווה לעבור כימו בשביל זה :-(.

    בכל אופן, אני חושבת שהשאלה היא האם בחיי יום יום אתה זוכר שהמוות יגיע, האם אתה לא דוחה דברים חשובים (התיחסות לאנשים שאתה אוהב, לא דברים “חשובים” של עבודה), למשל.

  3. כל אחד צריך להשלים עם זה שיומו יגיע
    הפחד מהמוות הוא בסופו של דבר פחד שאינו הגיוני, כיוון שהסטיסטיקה מראה על שיעור תמותה של 100%.
    מי שמסיר מעצמו את הפחד יותר משוחרר לחיות את החיים

  4. המממ… הייתי אומר שלא. אבל לא יודע, לא יצא לי עדיין ואני מקווה שגם לא יצא.

    נראה שאתה בן אדם מאוד אופטימי, אני אוהב את זה 🙂

  5. למעשה, אני מכיר סטטיסטיקה אחרת. נכון להיום יש יחס של 1:4 בערך בין כמות האנשים החיים לבין כמות האנשים המתים (מאז שחר ההיסטוריה האנושית). היחס הזה קבוע כבר הרבה מאוד מאוד שנים.

    במילים אחרות, יש לך סיכוי של 20% להמנע מהמוות 🙂

    שחר

סגור לתגובות.