YNet מפרסמים כתבה תחת הכותרת “לנפש אין פרוטזה: הלומי קרב נאבקים בסטיגמה“. הם מתארים את קשיי ההסתגלות של נפגעי הלם קרב (Post Traumatic Stress Disorder).
כדי לשים מעט פרופורציה על הסיפור, הנה סיפור של חבר טוב שלי. נקרא לו ג’, מכיוון שהנשיא מעולם לא הטריד אותו מינית (אני חושב).
במשך התקופה הארוכה שהיינו/לא היינו בלבנון, ג’ היה במארב בלבנון. המארב נתקל במחבלים, ובמהלך ההסתערות הוא נפצע ברגל. חבר טוב שלו ניסה לחלץ אותו, ונהרג. הוא נשאר עם אחוזי נכות מסויימים ברגל (לא משהו שרואים בהליכה שלו, אבל לפני זה הוא היה עוסק בספורט), ואובחן עם הלם קרב. אני לא יודע להגיד בדיוק מה הסימפטומים, אבל אחד מהם הוא שהוא כמעט ולא ישן בלילה.
הדבר שהכי מכעיס אותו הוא הגישה של הצבא. אחרי שהוא אובחן עם הלם קרב הוא קיבל פרופיל 21, וכמעט ונבעט מהצבא במסלול מהיר. החייל ששחרר אותו לא התייחס אליו אחרת מכל האחרים ששוחררו על סעיפים דומים. זה אולי נשמע הגיוני, אבל אם תחשבו על זה שעל בדיוק אותו סעיף משחררים גם את כל עושי הצרות שמנסים להתחמק, אפשר להבין את הכעס. זה לא ש”זרקו אותו לכלבים”. משרד הביטחון היה מוכן לממן לו טיפולים וגם תמיכה (הוא סירב לקבל את שניהם, אם אני זוכר נכון). זה פשוט שצה”ל לא רצה שום דבר שקשור אליו.
אני משוכנע שאם הוא יקרא את הכתבה של YNet, הוא יקנא בצביקה שהצליח להמשיך לשרת במילואים. במשך כשש שנים הוא ניסה להתנדב למילואים. הוא בעיקר רצה להרגיש שהוא ממשיך לתרום, גם אם לא כלוחם. אחרי שש שנים הוא הבין שהצבא לא מתכוון.
באותו אופן הוא מסתכל על כל מי שמבקש ממנו פרופיל צבאי היום. התדמית בציבור היא שמי שיש לו פרופיל 21 הוא משתמט. אז, נכון, היום גם אני סוחב את הפרופיל הזה, אבל שחרור על סעיף שאומר “סרטן לימפה” לא מטיל כתם בעיני המתבונן כמו סעיף שאומר “אי התאמה על בסיס נפשי”.
רק כדי לבסס את עמדתי בנידון, אני מכיר יותר מאדם נוסף אחד שהשתחרר מהצבא על אותו הסעיף בדיוק, ולא בגלל הלם קרב. בכל המקרים מדובר על מקרים שבהם קל להאמין שמדובר בבעיה נפשית אמיתית של חוסר התאמה. באחד מהמקרים שאני מכיר יותר מקרוב מדובר במישהו שאפילו היה מאושפז תקופה ב”גהה”, ועד ללפני כשנה עוד לקח תרופות פסיכיאטריות (קצת נותק הקשר ביננו מאז, ייתכן ועד היום).
כששאלתי את ג’ על ההשוואה אליהם, הוא אמר שזה לא מה שמטריד אותו. אין לו בעיה להיות באותה קטגוריה עם אלו שבאמת לא מתאימים לשרת. יש לו בעיה להיות באותה הקטגוריה עם אלו שהצליחו לשכנע את המערכת שהם לא מתאימים, פשוט מתוך פחדנות או כל רצון אחר להשתמט.
אני לא מבין גדול בהלם קרב. על פניו, ג’ מתפקד, יוצא מהבית, יש לו אישה, ילדים ועבודה. מי שלא מספיק קרוב אליו כנראה לא ידע שהוא סובל. אני לא חושב שג’ סובל מבעיית קבלת החברה את הנכות שלו (למרות שייתכן שהוא לא מדבר על זה איתי). את הביקורת שלו על המערכת עצמה, אבל, שמעתי גם שמעתי.
שחר
צודק.
הוא באמת צריך לקבל יחס אחר.
(כמעט ואוף טופיק. אני מתנצל מראש.)
מתוך הפוסט: “אין לו בעיה להיות באותה קטגוריה עם אלו שבאמת לא מתאימים לשרת. יש לו בעיה להיות באותה הקטגוריה עם אלו שהצליחו לשכנע את המערכת שהם לא מתאימים, פשוט מתוך פחדנות או כל רצון אחר להשתמט.”
האם “פחדנות או כל רצון אחר להשתמט” זו לא אי התאמה? מי מחליט אם אדם כלשהו הוא “באמת לא מתאים לשרת” או “משתמט”? מי הסמיך אותו לעשות את ההפרדה בין אלו לבין אלו, ועל פי מה הוא עושה אותה?
אני חושב שמאוד קל להבדיל בין השניים.
בעיה אמיתית – מישהו שמציג את המצב לאשורו, והצבא מחליט שהוא לא רוצה אותו. לדוגמא, אני חולה סרטן. זה לא באמת מצב “מחלה”. אני כבר לא בטיפולים, ומתפקד לחלוטין כרגיל, אבל הצבא הסתכל על התיק הרפואי שלי והחליט שהוא לא מעוניין שאני אשרת שם.
משתמט – מישהו שגורם למערכת להבין שיש לו בעיה שאין לו באמת, במטרה שהצבא יוותר על שירותיו. במילים אחרות, מישהו שבמסגרת הצבא “סובל” מבעיה שלא קיימת במסגרות אחרות.
שחר
תוכלו לקרוא ולהבין יותר את תופעת הלם הקרב באמצעות “מראה סדוקה”…פרטים על מראה סדוקה תוכלו למצוא בגוגל,בסטימצקי ואף בצומת ספרים.