דבר ראשון, הרשו לי להסביר למה, לדעתי, בכלל יש צורך בשיפור של חוק זכויות היוצרים.
אוקיי, להסביר הכל יקח יותר מידי זמן. אני אתמקד בנושא שאותו אני מציע לשנות הפעם 
חוק זכויות היוצרים, כמו כל שאר חוקי ה”קניין הרוחני”, נועד לעודד יוצרים להעשיר את הידע האנושי הכללי. הנחת היסוד שעומדת בבסיס החוק היא שיוצרים יהססו לשחרר לעולם את יצירותיהם אם הם לא יקבלו תמורה בעבור מאמצם. באופן ספציפי לגבי זכויות יוצרים יש עדויות מסויימות שהדבר לא בהכרח נכון, אבל לא נכניס את הדיון הזה לכאן כרגע.
אפשרות אחת לטפל בבעיה היא על ידי זה שניתן ליוצרים בלעדיות על ההחלטה מה ומי ישתמש ביצירותיהם. כמובן שאלא אם כן נכליל גם את היצירות הנגזרות מהם, לא עשינו כלום. יש שתי בעיות עם החלטה שכזו, אבל אני אתייחס פה רק לאחת מהן: זה נותן תמריץ, אבל זה לא מעשיר את הידע האנושי. יצירה שנשארת בבעלות בלעדית של יוצרהּ מעשירה את היוצר, אבל לא את הידע האנושי.
כדי להתמודד עם הדילמה קבעו כותבי חוק זכויות היוצרים המקורי את האיזון הבא: היוצר מקבל שליטה כמעט מוחלטת על היצירה שלו, אבל השליטה הזו מוגבלת בזמן. לאחר תום תקופת השליטה, עוברת היצירה להיות נחלת הכלל (באנגלית – public domain). הרעיון הוא שליוצר יש תקופה מוגבלת להנות מפירות יצירתו, ובסיומה היצירה ניתנת לכלל הציבור כדי שהידע האנושי אכן יועשר.
בעוד שאם הרעיון הטהור אני מסכים למדי, יש לי בעיות עם המימוש. תקופת ההגנה הוארכה כמות לא סבירה של פעמים במהלך המאה האחרונה (בעיקר בגלל שדיסני לא מעוניינים לתת את מיקי מאוס ואת דונלד דאק לכלל), הסייגים צומצמו, ושאר פגיעות שמפירות את האיזון אליו התכוונו מחוקקי החוק במקור. לא זה נושא פוסט זה.
לצורך העניין, אם יש יצירה שכל כך הרבה זמן אחרי שנוצרה עדיין יש לה ערך כלכלי כל כך חשוב, אני מוכן לקבל, בשלב זה, את הרצון של היוצרים להמשיך ולהנות ממנו. הבעיה היא שבד בבד עם רצונה של דיסני למנוע שימוש חופשי במיקי מאוס נכנסו תחת חוקי זכויות היוצרים רשימה ארוכה מאוד של יצירות שספק עם יוצריהם עדיין מעוניינים לשמור על בלעדיות עליהם, אם בכלל התכוונו שיהיו מוגנים בזכויות יוצרים מלכתכילה. יצירות אלו נשללות מהציבור, בניגוד גמור לכוונת מחוקק החוק המקורי. גם אם תהיו מוכנים לשלם בעבורם, לא סביר שתצליחו לאתר את בעל הזכויות כדי לקנות, או שהוא יהיה מוכן למכור.
תופעה זו אינה היחידה שמטרידה אותי. תופעה נוספת שמטרידה אותי היא של יצירות מוגנות בזכויות יוצרים שהיו זמינות לציבור, אבל עקב שיקולים שונים הפסיקו להיות כאלו. זה כולל ספרים שאינם מודפסים יותר, משחקי מחשב ישנים וכו’. כל הנ”ל היו זמינים לציבור הרחב, ואינם זמינים יותר. בפועל, הידע האנושי שהיה יכול להנות מהם בתשלום, כבר אינו יכול לעשות כן.
עכשיו תשאלו אותי האם אני באמת מתכוון שחברה אשר מוכרת משחק מחשב חדש אינה יכולה למשוך את הישן מהשוק, כדי לא להתחרות בעצמה. התשובה החד משמעית שלי היא “כן, לזה אני מתכוון”. אני אסביר למה אני לא חושב שזו פגיעה חמורה בזכותה של החברה להתפרנס.
עצם המכירה של התוכנה בשוק מנצלת את אותו מונופול מוגבל בזמן שניתן לה, והוא שמאפשר לה לבקש כסף על התוכנה בכלל. ללא אותו מונופול היינו יכולים להעתיק את התוכנה בעצמינו ללא צורך לשלם לה. זה, כשלעצמו, אינו דבר שלילי. אחרי הכל, כל מטרת החוק היא לאפשר לחברה להרוויח על היצירה שהיא יצרה. אלא שאותו רווח בא במטרה אחת – שהתוכנה תעשה, בסופו של דבר, לנחלת הכלל. הרווח לחברה אינו המטרה, אלא האמצעי שבאמצעותו באה התוכנה לעולם. המטרה היא זמינות התוכנה לכלל הציבור.
כל יוצר אשר לוקח יצירה שהיתה זמינה לציבור הרחב לקניה, והופך אותה לאחת שאינה זמינה, בעצם שולל מהציבור את אותו הדבר שהחוק שאפשר לו להרוויח כסף על היצירה בא לספק לציבור – את הזמינות ליצירה.
הצעת השינוי שלי היא זו. יצירה המוגנת בזכויות יוצרים, ושהיתה בעבר זמינה לציבור הרחב להשגה (בין אם בתשלום ובין אם לאו), חייבת להשאר כזו. חוק כזה, דרך אגב, כבר קיים לגבי שירים (לא הביצוע שלהם). יוצר אשר אינו מעוניין להתעסק יותר עם הבירוקרטיה הכרוכה עם מכירה של יצירות ישנות מוזמן לשחרר את יצירתו לנחלת הכלל לפני המועד שנקבע ע”י חוק זכויות היוצרים. מה שהוא לא יוכל לעשות זה למנוע את הפצת היצירה בכלל.
כמה שאלות ותשובות שסביר שיהיו לחלק מהקוראים (או, לפחות אני חושב שיהיו):
– מיקרוסופט לא מוכרת יותר את “חלונות 2000”. האם אתה באמת מתכוון שאפשר יהיה להעתיק חופשי את התוכנה?
או שמיקרוסופט תאפשר לקנות את הגרסאות הישנות של חלונות, או שתשחרר אותן. אני חושב שזה לא הגיוני ולא סביר שלא ניתן יהיה יותר לקנות את התוכנה, לא משנה מה. אחרי הכל, אם מישהו לא יקנה Windows XP בגלל שהוא יכול להעתיק Windows 95 בחינם, על מה מיקרוסופט הוציאו את כספי הפיתוח שלהם כל השנים האלו? ומצד שני, אם מישהו צריך דווקא Windows 95, איזה הגיון יש בלא לתת לו להשתמש בו?
– ומה אם מיקרוסופט תגיד “בסדר, אנחנו מאפשרים לקנות MSDos 1, זה עולה 150,000$”?
אני חושב שהבעיה האמיתית עם מוצרים ישנים היא לא מוצרים מהסוג הזה, אלא מוצרים שכבר פשוט לא ניתן להשיג את בעלי זכויות היוצרים שלהם. סיפורים שנכתבו בתחילת המאה ה-20 ופוסמו בקובץ אקראי, למשל, הם משהו שפרוייקט גוטנברג היה שמח להכליל בשורותיו, אבל לא יכול בגלל שלא ניתן לקבל רשות מבעל זכויות לא ידוע, ולא ניתן להשתמש ללא רשות.
מצד שני, אני מסכים שאין הבדל גדול בין לדרוש תשלום של 150,000$ על תוכנה מסוג זה לבין להגיד שלא ניתן לקנות אותה בכלל. אני יכול להגיד שבמקרה של שירים, אותו סעיף שאומר שלא ניתן למשוך יצירה מהציבור גם כולל כמה אמור לקבל היוצר על כל שימוש. כמובן שעם תוכנה הרבה יותר קשה להגיד דבר כזה.
אני חושב שכאן חוקי השוק הם שיקבעו. מונופולים, כמו מיקרוסופט, אמורים להיות בפיקוח, בעוד שלחברה שאינה מונופול קניית גרסה ישנה של התוכנה היא הכנסה בדיוק כמו קניית גרסה חדשה של התוכנה. בקיצור, אני חושב שזו פשרה סבירה.
– איך יודעים עם בעל הזכויות קיים, ואם הוא מוכן למכור היום עותק?
האמת היא שזו אכן בעיה, אבל אני חושב שאפשר למצוא לה פתרון. אפשר, למשל, להכריז שלא תינתן הגנת “מפר תמים” למי שמעתיק יצירה שרשומה במאגר מרוכז שמנוהל ע”י המדינה. זה נותן תמריץ לבעלי הזכויות לרשום את כל התוכנות שלהם שעליהם הם רוצים זכויות, והרישום כולל גם הוראות איך לקנות עותק.
כמובן שכל הנ”ל הוא חלומות בהקיץ. האינטרסים שמניעים את חוקי הקניין הרוחני כל כך חזקים שאין שום סיכוי שדבר כזה יעבור. עדיין, מותר לבן האדם לחלום, לא?
שחר