אריאנה מלמד, בכתבה שנעה בין כועסת לבוכה, מלינה על השתלטותה של המליה “לשים” על כל פועל אחר, כמעט.
יש לי חבר בלשן, ואחרי שיחות איתו אני לפעמים יוצא עם כמה תובנות מאוד מעניינות על השפה העברית בפרט, ועל שפה בכלל. הנה כמה טענות של אותו חבר, ואריאנה מוזמנת לשנות או לא לשנות את דעתה בנידון:
– שפה מתפתחת מלמטה, מהרחוב. מילים וביטויים חדשים נוצרים, ואז מתים או הופכים לחלק מהשפה.
האצולה הבריטית של היום מדברת את שפת הרחוב של לפני מאתיים שנה.
– שפה לא סובלת יתירות. כאשר יש יותר מידי מילים עם משמעויות דומות מידי, חלקן ימותו, וחלקן יקבלו משמעות שונה.
בקיצור, בין אם האצולה הלשונית אוהבת את התהליך ובין אם לאו, השפה מתפתחת והכיוון שהיא הולכת הוא לביטול המיניות של מספרים, ביטול פעלי הלבישה הנפרדים, ועוד שינויים שנראים מוזרים למי שמדבר את ה”עברית התקנית”. להזכירכם, האקדמיה ללשון עברית קיבלה את “לַבְּרִיאוּת”, אני חושב שאין ספק שהכיוון הוא לתת לשפה לעקוב אחרי הכיוונים שהעם לוקח אותה, בין אם אריאנה מלמד (או אני) אוהבים את הכיוון ובין אם לאו.
שחר