יום: 12 בפברואר 2005

ראשית, קישור. מייקל מלור כותב מאמר מערכת שבו הוא טוען שמיקרוסופט בתהליכי גסיסה. לפני הכל, קראו את המאמר שלו – הוא מעניין.

למען האמת, אני אומר דברים דומים כבר שנים. בדיוק בגלל זה אני מאוד נזהר מלהמשיך להגיד את זה. מנסיוני, יש שני סוגים של חוזים. אילו שרואים מצויין את הפינה הקרובה, ואילו שרואים את העולם שבו יחיו הנכדים שלנו. אני, לשמחתי או לצערי, שייך לקבוצה השניה. יש סכנה מאוד ברורה בלהיות שייך לקבוצה הזו. קוראים לסכנה “סמפטום שמעון”, על שם אחד העופות הדורסים של הפוליטיקה הישראלית.

בגלל שאני מודע לסכנה, אני מנסה לא להגיב למה שאני רואה. לא תמיד זה היה כך. בשנת 1996 קראתי מאמר של רואה חשבון שבדק את הדו”חות הכספיים של מיקרוסופט. הוא הגיע למסקנה שמיקרוסופט עושה תרגילים כדי להראות רווח במקום שבו רווח לא קיים. היום יש לזה שם. השם הוא “Enronism”. אז הייתי משוכנע שמיקרוסופט תוך שנה-שנתיים קורסת. נחשו מה? זה לא קרה .

היום אני יותר מודע למגבלות השטות שלי (שהרי הנבואה ניתנה לשוטים, לא?) אני נמנע מלתת נבואות יום הדין, וכשאני כן נותן אותן, אני נותן אותן לתאריך רחוק בעתיד. עדיין, נראה כאילו שהסימנים מתחילים להצטבר שמיקרוסופט עומדת מול בעיה קשה.

הסיבה שאני מפנה למאמר של מייקל היא שזהו עיתונאי שאינו מביא אג’נדות אישיות לנושא (לפחות, לא עד כמה שידוע לי). זה אפילו לא הסימן היחידי.

לפני כמה שבועות מיקרוסופט פרסמה תוצאות שיא פיננסיות. על אף המצב הקשה, התחרות המתחדשת, העדר הכספים אצל הלקוחות וכו’, הם הצליחו להכניס יותר כסף ברבעון מאשר בכל רבעון אחר בתולדותיהם. הייתם מצפים שהמניה של החברה תזנק, לא? מסתבר שלא. ההסבר היחידי שי לי לנושא הוא שהמשקיעים של מיקרוסופט מבינים אף הם שמה שהיה אינו מה שיהיה. המחיר הנמוך (יחסית לעבר) של המניה לא נתפס בעינהם כמחיר הזדמנות, אלא כאינדיקציה לעתיד לבוא. זה נכון אפילו למרות שמיקרוסופט מתכוונת לתת כסף מזומן לאותם מחזיקי מניות.

לסיכום, זה לא שמיקרוסופט מתמוטטת תוך שבועיים. לדעת מייקל זו חברה שתדעך במקום להתפוצץ. אילו חדשות טובות. אני יכול לחשוב לפחות על חברה אחת שהיתה עצומה, חטפה זבנג מהשוק, ועכשיו חזרה עם התנהגויות חדשות וחדשניות. כן, הכוונה היא ל-IBM. אם מיקרוסופט לא תמות, יש סיכוי שעוד עשר שנים נראה אותה בתור חביבת ההמונים.

מישהו אמר “ימות המשיח” ולא קיבל?

שחר

במסגרת נקיון חורף, אני מוציא לאור כמה פוסטים ישנים ששכבו במגירת הטיוטא הרבה זמן. זה פוסט שהייתי קצת נסער מידי אחרי שכתבתי אותו, והעדפתי שלא להוציא אותו ישר החוצה. אני מפרסם אותו עכשיו.

---

היתה לי אתמול שיחה מאוד מעניינת, גם אם קשה. עסקה עם שלושה צדדים התפוצצה בצורה מוזרה, ואתמול ישבתי עם אחד הצדדים כדי קצת לשמוע, וגם קצת להשמיע.

החלק הבאמת מעניין לשים אליו לב במקרים כאילו זה הרגשת הצדק הפנימי. כאשר יש בעיות, ובעיקר כשהבעיות לא מטופלות בזמן, כל אחד מהצדדים מפתח הרגשת “קיפוח”, שבה הוא מרגיש שהצד השני הוא פסגת חוסר היושר. הבעיה מחריפה ככל שהצדדים נוקטים צעדים כדי “להחזיר” לעצמם טיפה מהעוול שנגרם להם. הצעדים האילו, בצורה לא מפתיעה, רק מייצרים תחושה עוד פחות נוחה אצל כל שאר המעורבים.

וכאן מגיע החלק הבאמת עצוב. במחשבה לאחור, אם אני מגלגל את מקורות הקונפליקט ואת הצורה שבה הוא התגלגל, יש מעט מאוד שאני רואה שהייתי יכול לעשות כדי לשנות את המהלך. ייתכן והייתי יכול לזהות יותר מוקדם שיש בעיה, אבל לא בטוח מה אפשר היה לעשות כדי לפתור אותה.

זו עובדה של החיים – לא כל מי שעובד איתך יהיה מרוצה ממך. זה, כשלעצמו, משהו שאי אפשר להמנע ממנו. בד”כ תקשורת טובה מונעת מחוסר הצלחה להפוך לבעיה ממש. הבעיה היא שכאשר מעורבים בתהליך שני אנשים אצל גורם א’, שני אנשים אצל גורם ב’, ומעל ארבעה אנשים אצל גורם ג’, תקשורת טובה זה לא משהו שצפוי לקרות. פשוט לוקח יותר מידי זמן עד שאתה מבין עם מי אתה אמור לדבר על מה.

המסקנה האישית שלי מהנושא – לא להכנס לעסקאות כאילו. על אף הצער מאבדן ההכנסה הקשור בנושא, לא “למכור את הידע” למישהו שסוחר בו הלאה. באותה המידה גם, כמובן, לא לקנות ידע כדי למכור אותו הלאה.

שחר