יום: 3 באוקטובר 2004

יש לי זוג חברים שגרים באוסטרליה. אתמול, אחרי תקופה ארוכה שבה לא שמעתי מהם, ראיתי אותם אונליין. התחלנו לדבר, בהתחלה בהודעות במסנג’ר, ואחר כך ב-Skype. איכות הקול היתה סבירה ביותר, אבל ההשהיה היתה של בערך 5 שניות. לא ניתן לנהל כך שיחה.

מתוך זה שלא רציתי לדבר כך, הרמתי אליהם טלפון. הם מאוד שמחו, אבל אמרו שהם ייתקשרו אלי חזרה כי יש להם כרטיס חיוג שעובד ב-Voip, ולכן הוא הרבה יותר זול.

Voip, למי שלא יודע, זה “Voice over IP” – העברת קול דרך תשתית אינטרנטית. אין הבדל עקרוני בין מה ש-Skype עושה לבין כרטיס החיוג, למעט זה שבמקרה השני שנינו מדברים אל תוך מכשיר טלפון.

זוכרים את התקופה שבה להתקשר לחו”ל פירושו של דבר לצעוק, לשמוע הדים, ובכלל לקבל איכות שיחה דיי זוועתית? זה לא היה כל כך גרוע, אבל זה היה רע. העיוותים של הקול וההשהיה לא היו כאילו שניתן לשים עליהם את האצבע, אבל הם היו שם והיו חמורים. בהחלט היה קשה לנהל שיחה בצורה כזו.

באופן אישי, אני מעדיף לשלם את דמי החיבור הרגילים ולחכות קצת עם השימוש ב-Voip עד שהטכנולוגיה קצת יותר תבגיר. אני מעדיף לנהל שיחות יותר קצרות, אבל שממש ישמעו אותי במהלכן, מאשר שיחות בלי חשבון, אבל גם בלי תקשורת.

אולי זה רק אני

שחר

יש לי וידוי קטן. אני תומך בפסיקה ענישתית. בשלב זה אתם אמורים להגיב ב”אוהבים אותך, שחר”.

זוכרים את מקרה מקדונלדס? אישה שקנתה קפה במקדונלדס to go שמה את הכוס בין רגליה בזמן שנהגה. בגלל סיבה לא ברורה, הכוס נפתחה והאשה נכוותה. היא תבעה את מקדונלדס וזכתה במליון דולר. אה, כן, זה קרה בארצות הברית. זו פסיקה ענישתית.

הרעיון הוא פשוט. אם מוכח בבית משפט שחברה פעלה בזדון, בית המשפט לא מסתפק בלהורות לה בתשלום הנזקים שקרו בפועל, אלא מוסיף לנזקים גם “punitive damages”, נזקים ענישתיים. בד”כ מדובר בפי שתיים או פי שלוש הנזקים בפועל. עכשיו, אני אהיה הראשון להודות שכמות התביעות שמוגשות בארצות הברית, כמו גם העדר התוכן והעילה שמאחוריהן, אינן משהו שאנחנו מעוניינים שייקרה גם בארץ. ארצות הברית היא מדינת עורכי הדין, ולא במובן הטוב של המילה.

אז אם כל כך רע, למה אני תומך בזה?

דבר ראשון, הרשו לי להבהיר – אני לא תומך בזה במתכונת שזה נהוג בארצות הברית. השיטה שם מעודדת תביעות סרק. לא טוב. מצד שני אני כן חושב שיש בעיה במערכת משפטית שמנסה רק להחזיר את המצב לקדמותו לפני העוול. זה לא מספיק כדי לדכא מעשי עוולה.

מה שהביא אותי לכתוב על הנושא היום היתה כתבה ב-ynet על עוד נסיון התחכמות של חברת ביטוח. מקרי הסיפור הספציפי הזה לא באמת מעניינים. בקצרה – חברת “הראל” ביטחה משפחה (אמא, אבא ושני בנים בני 4 ו- 7) ביטוח נסיעות, כולל ביטוח הוצאות ביטול נסיעה עקב מחלת קרוב משפחה. בהגדרת “קרוב משפחה” נכללו הורה, חתן או חותנת, ואפילו שותף לעסק. מי שלא נכלל היה סב. אבי אב המשפחה לקה בליבו, והראל טענה שרק חצי מהנוסעים מבוטחים (דהיינו – הילדים לא), ועל כן היא מחזירה רק חלק מהוצאות הביטול. בית המשפט לא קיבל את עמדתה וחייב אותה להחזיר את מלוא הסכום, כולל הוצאות משפט.

על פניו, נראה כאילו שיש פה נצחון של המערכת המשפטית. לפחות מבחינת חוקי מדינת ישראל, כמו גם מבנה מערכת השילטון, לא יכולים בני משפחת פז לקוות לשום דבר מעבר למה שהם קיבלו. אני טוען שמשפחת פז אולי קיבלה סעד מלא להוצאותיה (ואני בספק אם הפיצויים שנקבעו כללו את עוגמת הנפש, והזמן שלוקח להכין תביעה, או אפילו סתם לנסות להבין איך מכינים תביעה). מה שבטוח, אני, בתור לקוח של חברות ביטוח, לא קיבלתי את ההגנה שאני מצפה לקבל.

כדי להבין למה אני מתכוון, נסו להפוך את נקודת המבט שלכם שניה. במקום להסתכל על התביעה מנקודת המבט של התובעים, בואו נסתכל על התביעה מנקודת המבט של חברת הראל. בואו נשאל את עצמינו את השאלה הבאה. האם בפעם הבאה שעולה מקרה דומה, כדאי להראל לעשות את אותו התרגיל?

מסתבר שלבדוק את הנקודה הזו זה דבר פשוט מאוד. כל מה שצריך לעשות זה לכפול את הנזק/תועלת בהסתברות שהיא תִקְרֵה. אם אתם חושבים שזה מתוחכם מידי בשביל הראל, אנא זיכרו שהראל היא חברת ביטוח, וכך בדיוק היא מתמחרת את הפוליסות שלה. בואו ננסה לעשות את החישוב:
אופציה א’ – לשלם כמו שברור שמגיע. סביר להניח שבמקרה של משפחת פז אנחנו מדברים על כמה אלפי שקלים. בטח מדובר על בערך 15 אלף שקל.
אופציה ב’ – להתנער מהתשלום.
מקרה א’ – הלקוח מקלל אותך בטלפון ונכנע.
מקרה ב’ – הלקוח תובע אותך בבית משפט לתביעות קטנות ומפסיד
מקרה ג’ – הלקוח תובע אותך בבית משפט לתביעות קטנות, וזוכה בחלק מהסכום
מקרה ד’ – הלקוח תובע אותך בבית משפט לתביעות קטנות וזוכה במלוא הסכום
מקרה ה’ – ” ” ” ” ” ” ” וזוכה במלוא הסכום פלוס הוצאות משפט
מקרה ו’ – הלקוח תובע אותך בבית משפט שלום ומפסיד
וכן הלאה וכן הלאה.
אני חושב שנקל לראות שהמקרים הנ”ל מסודרים בסדר יורד של הסתברות.

בואו נודה על האמת. מקרה א’ מכסה 80% מהמקרים. מיקרים א’ עד ג’ מכסים מעל 98% מהמקרים האפשריים. מקרים א’ עד ה’ מכסים מעל 99% מהמקרים. עכשיו בואו נבין משהו חשוב. כל עוד לא הגענו למקרה ה’, חברת הביטוח לא באמת הוציאה יותר כסף מכמה שהיתה מוציאה אילו היתה בוחרת באופציה א’! שמעתם נכון. גם אם היא מפסידה במשפט והשופט מורה לה לשלם את רוב מה שהיתה חייבת, עדיין היא הרוויחה ביחס לאפשרות שבה היא משלמת את מלוא מה שברור לכל בר דעת שהיא חייבת מראש. במצב כזה, בכלל לא מפתיע שחברות הביטוח עושות תרגילים כאילו.

השאלה, לכן, היא לא “האם משפחת פז קיבלה את שהיה מגיע לה”, אלא “האם אני עומד לקבל את מה שמגיע לי”. התשובה, במבנה המשפטי הנוכחי, היא באופן ברור “לא”.

איך משנים את המאזן? למרבה הצער, אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות לגבי ההסתברויות. למשל, אנחנו לא רוצים להגדיל את הסיכוי לזכות במשפט. מי שתובע בבית משפט, צריך שנטל ההוכחה יהיה עליו. אם לא נעשה את זה נתדרדר למצב שגרוע ממה שארצות הברית נמצאת בו היום. אז מה כן אפשר לעשות? אפשר להגדיל את הנזק למי שמפסיד במשפט.

במילים אחרות, אם היינו מוסיפים:
מקרה ה’ – הלקוח זוכה במשפט, ומקבל כפיצוי 10% ממניות חברת הראל.
והיינו אומרים שזה ייקרה בהסתברות של 0.1% (אחד פרומיל), כמות הפעמים שחברת ביטוח מבצעת הונאה כזו בלקוחותיה היתה יורדת פלאים. העונש, על אף שלא סביר, הוא מאוד מאוד חמור, והיה עושה את ההונאה הראשונית ללא כדאית.

עכשיו, חלילה לי מלטעון שלתת לשופט אופציה כזו זה דבר חכם. אני רק מנסה להראות שהשמת נטל גבוה מהנזק שנגרם בפועל היא דבר חשוב אם אנחנו רוצים לדכא עבירות דומות עתידיות. למעשה, זו הדרך היחידה למנוע את שיטת מצליח.

ועל כן אני תומך, גם אם מסויג, של איזושהי מערכת של ענישה באמצעות פיצוי.

שחר