עיתונות חוקרת? הצחקתם אותי!

רמת העיתונות היא ירודה. זה כבר מעבר לעיתונאי כזה או אחר. זו תופעה גורפת.

יש “אתיקה” בלתי כתובה, שאומרת שאתה לא שואל שאלות קשות מידי בראיון עיתונאי. יש יוצאים מין הכלל. פוליטיקאים, למשל, עלולים להחשף לשאלות יותר קשות מאשר רוב האנשים שמגיעים לשבת מול עיתונאי. אבל ככלל, גם אם אתה ראש הפיתוח של החברה שמייצרת את המוצר עם היסטורית האבטחה הגרועה ביותר שקיימת, שהיחס שהיא נותנת לאילו שמנסים לגרום לה לתקן את מוצריה נע בין זילזול, דרך התעלמות, וכלה בתביעות משפטיות, עדיין יתנו לך לדבר על אבטחת מידע בלי להתקל בשאלה קשה.

לא ישאלו אותך איך מסתדרת טענתך שהבעיות שמדווחות מתוקנות מייד עם זה שחברות מסויימות מראות בעיות שכבר מעל שנה לא מתוקנות. לא ישאלו אותך למה הכרזת בקול גדול שאתם מתכוונים להביא את המוצרים לכיוון של פחות סוכריות ויותר אבטחה, אבל כל מוצריכם עדיין מחלקים סוכריות ולא מאובטחים. לא מתעמתים עם המרואיין.

אם זה היה בגלל איזשהו פחד ממיקרוסופט, הייתי אומר “ניחא”. אני חושש שהבעיה פה היא עמוקה יותר. הבעיה היא שהעיתונאים פשוט לא מבינים בחומר שאותו הם אמורים לסקר. עיתונאים לא יכול לשאול שאלות קשות, כי הוא בד”כ לא יודע אילו שאלות לשאול, וכשהוא שומע על שאלה טובה לשאול, הוא בד”כ לא יודע איך להעריך את התשובה.

וכאשר סופסוף יש מראיין שמכיר את החומר עליו הוא שואל, התוצאה היא בד”כ תשובות נבוכות, מגומגמות, והרבה “אני לא יודע”, כפי שקרה בראיון עם ואלנטי בפוסט הקודם שלי.