כמו שהתפרסם כבר בלא מעט מקומות, הרשימה של “המקור” נכנסה ל(עוד) flame war. הראשון מאז שאני חבר ועד.
כשהפכתי לחבר ועד אמרתי לעצמי שאני אמנע את זה. בכל מצב שבו אנשים מתחילים להטיח עלבונות אחד בשני אני פשוט אכניס את הרשימה למצב moderated, ואהרוג threads של דיונים (כלומר – אוטומטית אחסום כל מייל שנשלח לאותו ה-thread). היתה רק בעיה אחת במימוש של התוכנית (לדעתי המצויינת) הזו – נושא המלחמה הפעם היה אני. לא היתה שום דבר שהייתי יכול לחסום את הדיון ללא האשמות (צודקות) שאני משתיק ביקורת.
מה שהיה יותר גרוע, בעיני, הוא העובדה שמעבר לזה שלא תרמתי להפסקת הויכוח המטופש, הייתי צד פעיל בהסלמת הויכוח. אחרי יותר משנה שאני כבר לא צריך לשמוע אנשים טוענים דברים רעים על העבודה שעשיתי על שרת “המקור” (לדעתי, שלא בצדק, אבל אני מאוד לא מעוניין לפתוח את הנושא לדיון כאן אחרי שהוא סוף סוף נסגר ברשימה השניה), זה שהנושא עלה שוב, ובעיקר מי שהעלה אותו, גרם לי לאבד את שלוותי.
וזאת טעות.
זאת טעות לא בגלל עקרונות נעלים כמו “אחדות” או “עתיד העמותה”. הם חשובים, ואלו טיעונים נכונים, אבל האמת הפשוטה היא שהם לא רלוונטים. מרגיזים ומקוממים ככל שמצאתי את הטיעונים של אורי, אלון ונדב, להגרר לויכוח איתם פוגע בי ובתדמית שלי בדיוק כמו שהוא פוגע בשלהם. היה הרבה יותר טוב בשבילי לשתוק מאשר להתחיל לענות.
ומה שהכי מרגיז בכל הסיפור זה שהבנתי את זה. כשנדב פתח את המייל שלו ב”אני לא בד”כ מצטרף לטרולים התוקפים”, עניתי במשפט קצר שאומר “אם הטרולים קוראים לעצמם טרולים, הגיע הזמן להפסיק לענות”. אילו רק הייתי באמת דואג לשתוק אחר כך.
להשתתף במלחמות באימייל זה טיפשי, מיותר ואף פעם לא מועיל. אף פעם. לשתוק זה מה שהיה צריך לעשות הפעם, ואני מקווה שיהיה לי את הכוח לעשות את זה בפעם הבאה.
שחר
הכי קל זה לרשום “לא להאכיל את הטרול”.
כשהטרולים פוגעים בך, זה לא קל לשתוק.
מכיר את זה, הייתי שם.
ברור שלא יכולת להפסיק את העניין שם.
ההצעה שלך בנושא השרתים היתה אמורה להעלות ריח רע רק אם היתה מוגשת בלי שקיפות.
אני לא רואה את העניין כמשהו רע כשבעל חברה נותן המלצה על החברה שלו (ואולי גם הנחה בדרך).
כן הייתי רואה את זה בצורה פחות טובה אם זה היה מתגלה בעוד כמה שבועות בלי שידעו על זה קודם.
בקיצור – הבעיה היא לא אתה אלא המתלהמים שעקצו אותך. תשתדל לא להאכיל את הטרולים..
הבעייה היא ההתנהלות של העמותה בנושאי קבלת ההחלטות, וכתבתי על זה פוסט.
אני יודע, קראתי את הפוסט שלך (ושל אחרים). הפוסט שלי נכתב מעט מהר, ועל כן לא הכיל את הקישורים. התנצלותי.
כך או כך, אני לא מסכים איתך. הבעיה של העמותה היא לא של אי קבלת החלטות. דותן הכריז במקור שהמכרז פתוח עד 27 (או 29?) לחודש, ושאחר כך הוא ונדב ויניק יקבלו את ההחלטה, יפרסמו אותה, והיא תהיה סופית ולא מנומקת. למעט העובדה שאני חושב שההצעות היו צריכות להתפרסם ביחד, אני לא חושב שיש עם זה בעיה.
הבעיה היא עם הרושם של אי קבלת החלטות. חברי העמותה מאוד אוהבים לקטר ולהעביר ביקורת. כדי להיות חבר ועד צריך להיות עם עור מאוד מאוד מאוד עבה. נכנסתי לועד בידיעה שזה המצב, זה הופיע ב”נאום הבחירות” שלי, ואני לא חושב שאני באמת מופתע ממשהו פה.
וזה קשה. האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד “טוב, אני מושך את ההצעה”. לקח לי שניה לנשום די להבין ש:
1. נדב הראל, אלון ואורי הם לא חברי הועד שמולם אני צריך לעבוד. נדב ויניק, דותן ואני הם חברי הועד שאני צריך לעבוד מולם. למשוך את ההצעה זה להעניש אנשים על טיפשותם של אנשים אחרים, וזה חסר הגיון.
2. הסיבה היחידה האמיתית למשוך את ההצעה היא “כדי” לקבל את התגובת האוהדות שאומרות “אל תיתן לכמה חברה להטריד אותך, הם לא מייצגים את כל השאר”. אני אמור להיות מספיק בוגר ומכיר את הנפשות הפועלות כדי להגיד את זה לעצמי.
הקהילה פה שמה רגליים. ידוע, הופיע כבר בפוסטים קודמים שלי, ואני רצתי לועד בדיוק כדי לוודא שהתופעה הידועה הזו לא תפריע לתפקוד של העמותה. לשפוט את העמותה על פי כמה טרולים זה הגיוני בדיוק כמו למשוך את ההצעה בגלל אותם הטרולים. זה ביצוע עוול. אלון, נדב ואורי לא מדברים בשם העמותה. הם מדברים רק בשם עצמם.
שחר
שחר, בתור מישהו שלא חבר בעמותת המקור, וגם לא ידיד העמותה, אין לי ממש זכות להביע דעה על התנהלותה של העמותה.
אבל לדעתי, התייעצות ברשימת הדיוור היא דבר מיותר לחלוטין, לפחות, בהתחשב באופי (של חלק) הנפשות הפועלות.
כל הדיון המקדמי של “אבטחה זה טוב”, “יותר מדי אבטחה” וכל הסאגה הייתה מיותרת. צריך לקבל החלטה שעושים איזשהו “מכרז”, מאפשרים הצעת הגשות לאותו מכרז בדוא”ל פרטי לחברי הוועד, מפרסמים בסוף את התוצאות (נימוק – לא חובה) + ההצעות האחרות. ובזה, סוגרים את העניין בצורה סופית.
אתה בעצמך אומר שהחבורה הזאת מדברת בשם עצמה, אז למה לתת לה לדבר בשם עצמה? בעניינים שקשורים לדרכי פעולה ודברים שעל סדר היום, לעיתים, דיון זה דבר נחוץ כשיודעים לשים לו גבולות. בכאלה דברים של התנהלות סופר-פנימית של העמותה, למה צריך לעשות דיון, ולמה מי שאינו חבר וועד צריך להיות בעל זכות החלטה כלשהי? אם רוצים, אפשר לעשות שכל מי שהוא חבר העמותה יוכל להצביע און-ליין ומי שיהיה לו רוב מבין החברים (שאינם בוועד) יתווסף לו קול. אבל צריך לחסוך את כל הקרקס הזה, שפשוט מוציא את כולם ללא יוצא מהכלל רע. את העמותה, את המעורבים בוויכוחים שיורדים לפסים אישיים (בלי קשר למי צודק ומי לא) ההתדיינות על פרטים שאמורים להיסגר בצורה פנימית ע”י הוועד והתחושה והרושם הרע שיוצרים הוויכוחים האלה.
חוץ מלהוריד את ערך העמותה בעיני שאר הציבור שסתם רשום לרשימה (כמוני), לעורר מחלוקת פנימית, ליצור תחושת אי-נעימות לכל המשתתפים ולפגוע בהתנהלות העמותה ובכושר הפעולה שלה (שהרבה יותר מדברת והרבה פחות עושה. את כל הזמן שביזבזו אנשים בלכתוב דוא”לים הם היו יכולים להכשיר עוד מעבדת משחבים).
שחר.
SHAHAR אתה פשוט לא מבין את תפקידה של רשימת התפוצה במקור.
מדובר בעצם ביכר שוק וירטואלית/שיחות סלון כאשר המשתתפים מביעים את דעתם הלגיטימית (אשר בלי קשר יכולה להיות טיפשית). בסוף התהליך ישנם חברי ועד שיש להם זכות מלאה ובלעדית להחליט (בדיוק כמו בממשלה). העובדה שאנשים מעלים דעות הסותרות את דעותיהם של חברי הועד, ואף מתנגחים איתם לא צריכה לשנות כהוא זה בקבלת החחלטות של הועד.
בכל מקרה רוב המכותבים ברישמה הזאת אינן מגיבים ואינם בהכרך מסכימים עם הצד הצעקן (או הגרפומן).
ככה זה, אנשים שונאים את אנשי הועד…
ואת זה אני כותבת מבלי להכיר שום צד, או להבין על מה בכלל הייתה המהומה.
חג שמח לך.
שנה טובה וחתימה טובה.
הבעיה היא אינה מי אוהב ומי שונא, אלא שהעמותה לא מייצגת עוד שום דבר מלבד את הקומץ התמהוני, הגרעין הקשה, שמעולם לא עניין אף אחד מלבד עצמם. בתור שכאלה, הם עסוקים בעיקר בלהקיא אחד על השני בפומבי ולחנוק כל יוזמה או רעיון מקורי. בדרך כלל מתוך קינאה או צרות עין. רוב האנשים שמסוגלים לעזור, כבר לא פעילים בתוך העמותה. נשארו אלו שיש להם מה להרוויח מקשירת שמם בעמותה “לקידום הקודם הפתוח בישראל” – אחת הסלוגאנים הציניים ביותר שעמותה בישראל הצליחה לרשום לעצמה.
ושחר, כזכור לי, בתור חבר שפרש מהר מאוד מכל פעילות או מעורבות בקהילת הקוד הפתוח (ביחד עם לא מעט אחרים), אתה עצמך אחת הדוגמאות הרעות יותר של איך מתנהלת העמותה (ואני לא מדבר רק על האופרטוניזם העסקי הגס וגיוסה של קהילת הקוד הפתוח, שלא מרצונה כמובן, לקידום העסק הפרטי שלך).
כל הסיגנון המיתמם של הפוסט שלך מעיד עליך יותר ממה שאתה בעצם רוצה שנחשוב על פי התוכן עצמו. אז אלא אם כן הפוסט הזה נועד לעורר ביקורת אישית, חסוך לקוראיך האקרעיים (גוגל) את ההתממות המביכה הזו.
שלום לך d,
נתייחס לנקודות שהעלית בסדר הפוך, ברשותך:
– הפוסט הזה הוא ביקורת עצמית. כך או כך, אתה מוזמן לא לקרוא, לקרוא ולא להגיב, או (כמו שעשית), לקרוא ולהגיב (ואפילו, הפלא ופלא, אישרתי את התגובה שלך). מה שלא כל כך מקובל עלי זה שתחשוב שיש לך זכות להגיד לי מה כן ומה לא לפרסם בבלוג שלי. בוא אני אסביר לך איך זה עובד. אני מפרסם בבלוג שלי מה שאני רוצה. כל מי שמעניין אותו, עוקב אחרי מה שמתפרסם. אנשים מסתכלים על מה שאני כותב, ומגיעים למסקנות שלהם לגבי איזה מין טיפוס אני. יוצא מזה – זה ענייני, וענייני בלבד, מה מתפרסם פה.
– אם אתה לא מדבר על האופוטורניזם העסקי הגס (והייתי עונה על האשמה הזו אם הייתי חושב שמישהו לוקח אותה ברצינות), אז על מה אתה כן מדבר?
– לגבי מי שהעמותה מייצגת או לא, הרי שזו היתה הבעיה שלה מהרגע הראשון. העמותה מייצגת את מי שחבריה מחליטים שתייצג. לא יותר ולא פחות. אם אתה החלטת לפרוש במקום לנסות להשפיע, הרי שאתה חלק מהבעיה. אני לא מבין על מה אתה מלין.
– תגובות כמו שלך גורמות לי להבין למה סלאשדוט נוהגים לתת את הכותרת “anonymous coward” למי שמגיב אנונימית. ממה אתה, בדיוק, חושש? שתצטרך לנמק את הביקורת? שהיא תקשר לשמך? אם אתה מפחד מהתגובה שלי, הרשה לי להבטיח לך שאני לא אגש לבית שלך בלילה עם לום.
בברכת גמר חתימה טובה,
שחר
שחר, הבעיה הכי עיקרית במלחמות האלו היא התדמית שהעמותה יוצרת לעצמה, לא נראה לי הגיוני שכל החלטה מגיעה ל”קרב דמים”.
הייתי מציע לנהל את הדיונים הפנימיים האלו בינכם ולבסוף להציג לציבור את ההחלטות, כך תשמרו על תדמית מאוחרת ורצינית יותר.
לא כל כך פשוט, במקרה הזה.
בוא ננסח את זה כך. אם החברה שהיתה מציעה לתחזק היתה חברה חיצונית כלשהי, ולא החברה של אחד מחברי הועד, זה, כנראה, מה היינו עושים. כפי שהמצב היה, היה צריך להבטיח שלא מדובר פה ב”מכירה” של “נכס” של העמותה, וזה דורש טיפה יותר שקיפות.
שחר