קרינת מחשבים והודג'קינס

נתחיל מהפרטים היבשים: שמרית קליין חלתה בלימפומה מסוג הודג'קינס במהלך שירותה הצבאי. הרופא הצבאי עשה את מה שהוא עושה הכי טוב, כלומר התעלם. וועדה רפואית קבעה לה נכות בגלל הרשלנות הרפואית, אבל לא הסכימה להכיר בקרינה (מחשבים) כגורם.

לפני כל דבר אחר, בואו נאחל לשמרית רפואה מהירה ושלמה. שמרית, אם את קוראת את זה, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הרעות הן שאת חלק מהנזקים שהטיפולים עושים לך את תסחבי כל החיים. החדשות הטובות הן שככל הנראה, "כל החיים" זה עוד הרבה הרבה זמן. הודג'קינס זה סרטן שמבריאים ממנו, ואני מקווה שגם את.

בתור מי שהעביר את שירותו הצבאי ליד מכשירים שפלטו הרבה יותר קרינה לא מייננת מאשר מחשבים (ציוד קשר מטוסים ומכ"מים), ובתור מי שגם חלה בהודג'קינס, אני יכול להגיד לך שלעניות דעתי, הוועדה הרפואית של הצבא קלעה לחלוטין. אין שום סיבה להניח שמה שעשית בשירות הצבאי שלך גרם לסרטן שלך. מצד שני, אם היית הולכת לרופא אזרחי, אני רוצה להאמין שהוא לא היה מעז לדחות אותך כל כך הרבה זמן.

כבר כתבתי על זה בעבר: הציבור לא מבין קרינה, ולא מבין את הקשר לסרטן. דיברתי על זה כבר בעבר סביב מחאות התאים הסלולריים.

אל תבינו אותי לא נכון. סרטן הוא המגפה של המאה העשרים ואחת (לפחות במדינות המתועשות). הוא פשוט לא נגרם מקרינה. כלומר, כמובן שקרינה גורמת לסרטן, אבל לא הקרינה הזו. לא קרינה של טלפונים סלולריים. לא קרינה של מחשבים.

ואנשים לא מבינים את זה. אריאלה איילון, שכתבה את הכתבה על שמרית, מביאה בסופה את הסיפור של עובדי הקמ"ג (קרינה למחקר גרעיני). אלא שהקמ"ג הוא כור גרעיני. בכור מתעסקים בחומרים רדיו אקטיביים, שפולטים קרינה מייננת. זה שקרינה מייננת גורמת לסרטן זה משהו שלא חדש לאף אחד כבר מעל מאה שנה. עירוב של השניים הוא פשוט לא רלוונטי.

הדיון הציבורי סביב נושא הקרינה לוקה בבורות עמוקה, ומביא לתוצאות לא בונות. חבל. קצת ידע לא הרג אף אחדהציל יותר אנשים מאשר הרג.

שחר

מדוע ה–GPL אינו „ויראלי”

זו קביעה כל כך מקובלת, עד שאני שומע אותה כמעט מכולם. הן תומכי קוד פתוח והן מתנגדיו. הן אנשים שמבינים בטכנולוגיה והן אנשי משפט. כולם יודעים – ה–GPL הוא רשיון תוכנה ויראלי.

אלא שלדעתי הוא לא.
להמשיך לקרוא מדוע ה–GPL אינו „ויראלי”

הקרינה האלקטרו מגנטית, הסרטן ואתה

מתוך העובדה שהנושא לא יורד מסדר היום, ובגלל שכמות הבילבול פה ענקית, חשבתי לנסות לתת תמונה של מצב הדברים. יש בציבור הרחב פאניקה בלתי רציונלית, ובחלק מהמקרים בפאניקה הזו מסכנת את בריאותינו.
להמשיך לקרוא הקרינה האלקטרו מגנטית, הסרטן ואתה

מאמר על המייבא מישראבלוג ב-The Marker

רפאל פוגל פרסם היום מאמר על הפלאגין שכתבתי.

אהבתי:

  • התייחסות לעקרון שמאחורי – לתוכנה קניינית, בגלל הקצאת המשאבים המרכזית שלה, קשה להתחרות בתוכנה חופשית מבחינת מהירות תגובה.

פחות אהבתי:

  • "…מערכת ההפעלה לינוקס, שלא מציעה יתרונות משמעותיים למשתמש הביתי…". אני יודע שזו דעתו, ואין טעם להתווכח על זה.
  • את תדירות הופעת השם שלי. אני לא יודע למה, אבל עד כמה שזה מחמיא, אני רוצה לחשוב שאני לא הנציג היחידי של פיתוח בקוד פתוח, אפילו לא בארץ.
  • הקידוד הזוועתי של "הארץ". בררר.

אמנם אני לא יכול להתחמק מהתואר "אוונגליסט", מגיב מספר שתיים (One of the Crowd) צדק בשתי הנקודות הראשונות שהוא העלה:

  1. שם הפלטפורמה הוא WordPress, לא "שחר שמש"
  2. כתבתי את הפלאגאין בעיקר כדי להמיר את הבלוג שלי. מרגע שהיה כתוב, לא היתה שום סיבה שלא לפרסם אותו.

שחר

חוקי הגבלים עסקיים ומונופולים

בעקבות הדיון שהתפתח עם שחר (ממערכת הבלוגים של מיקרוסופט, אבל לא להתבלבל – מיקרוסופט עדיין לא מעסיקים בני 13.5), רציתי לנסות להבהיר קצת מהם חוקי ההגבלים העסקיים, ולֵמַה הם טובים.

בואו נתחיל מהתיאוריה מאחורי עקרונות השוק החופשי. התיאוריה הולכת כך:
אנחנו נותנים לארגונים המסחריים השונים לעשות מה שהם רוצים בנסיון להרוויח כסף. הרעיון הוא שזה נהייה אינטרס של החברות לדאוג לתועלת הציבור. אם חברה גובה מחירים יותר מידי גבוהים, הציבור יתחיל לקנות מהמתחרים שלה. אם החברה לא דואגת למוצרים איכותיים, הציבור יקנה מהמתחרים שלה. אם חברה לא דואגת לספק מוצר מהסוג שהציבור רוצה, תקום כבר חברה אחרת שכן תספק, והציבור יעבור לקנות ממנה. במילים אחרות, זהו אינטרס של החברה שציבור הלקוחות שלה יהיה מרוצה, כאשר היא כל הזמן פועלת תחת חרב של תחרות מחברות אחרות.

עם כל הכבוד והערכה לשיטה הזו, ישנן שתי תופעות (לפחות) שבהן השיטה נכשלת.

הראשונה, והיא לא באמת קשורה לנושא הבלוג, היא תופעה שאומרת שבשוק משוכלל (שוק שבו כל אחד יכול להפוך לספק בעלות יחסית קטנה) עלות המוצר תשאף לעלות הייצור של המקרה האחרון שלו. במילים אחרות, עלות של מקרר לצרכן תהיה עלות ייצור החלקים וההרכבה, ללא החזר על עלויות הפיתוח. במצב כזה, בעצם, אין לחברה רווחים, ואיכויות הייצור יורדות בהתמדה. זו הסיבה לירידה מתמדת באיכות הייצור של מכונות הכביסה, מכשירי ה-DVD, וכמעט כל מוצר צריכה שתרצו להעלות בדעתכם.

השניה היא שלפעמים נוצא מצב שבו שחקן יחיד מצליח "להשתלט" על השוק. לפעמים זה קורה באמצעות מוצר טוב יותר, לפעמים באמצעות שיווק אגרסיבי, לפעמים בגלל ניצול של מצב שוק ייחודי, ולפעמים בגלל התערבות של גורם חיצוני. כך או כך, נוצר מצב שבו, לכל צורך ועניין, אם אתם רוצים לקנות מוצר X, ברור לכם שאתם חייבים לפנות לחברה Y. גם אם יש חברות אחרות שמייצרות X (או דומה לו), עקב סיבות מסיבות שונות אי אפשר אפילו לשקול לקנות מהם. במצב כזה, אנחנו נקרא ל-Y "מונופול".

דוגמאות למונופולים ידועים בישראל:
אם אתם רוצים לקנות חשמל, אתם חייבים לקנות אותו מחברת חשמל
אם אתם רוצים לקנות שירותי דיוור, אתם חייבים לקנות אותם מרשות הדואר
אם אתם רוצים לקנות קו טלפון אתם חייבים לקנות אותו מבזק

במצב של מונופול, ההגנות על הצרכנים עקב תחרות נעלמות. אם חברת חשמל תחליט מחר להעלות את התעריפים שלה ב-20%, אנחנו עדיין נצטרך לקנות ממנה את החשמל. פשוט אין שחקנים אחרים.

כדי להלחם בתופעה הזו הוגדרו חוקי ההגבלים העסקיים. החוקים האלו מגדירים שמחברה שהוגדרה כמונופול נשללות זכויות החלטה מסויימות לגבי אותם מוצרים שהחברה מוכרת. למה? כי יש החלטות שחברה שהיא מונופול יכולה להחליט שחברה במצבה שאינה מונופול לעולם לא היתה יכולה לקבל.

איך מגדירים מונופול?
בישראל ההגדרה מאוד פשוטה, ולדעתי מאוד שגויה. בישראל ההגדרה היא "מי שיש לו יותר מ-50% נתח שוק". כדי לראות עד כמה ההגדרה שגויה, בואו נחשוב על המצב התיאורתי הבא:
נניח שיש לנו שני ייצרנים גדולים של נורות ליבון. נורות ליבון הן דוגמא למוצר שהוא מוצר צריכה סטנדרטי (commodity). אין כל הבדל עקרוני בין נורה אחת לחברתה, ומוצרים כאלו הם, כמעט תמיד, נמכרים תחת כשל השוק הראשון, כלומר ללא רווח למוכרים. לצורך הדוגמא, אבל, לנו יש שתי חברות שמייצרות ומספקות נורות כנ"ל.

ברור לנו שלאחת החברות יהיה נתח שוק גדול יותר. זה, כשלעצמו, לא עושה את החברה מונופול. גם אם לחברה א' יש 90% נתח שוק, זה לא עושה אותה מונופול. בהחלט ייתכן שיש להם נורות ליבון טובות יותר. המדד האמיתי, לדעתי, צריך להיות על פי חוקי ההגבלים העסקיים בארצות הברית – מדד השליטה.

אם חברה א' יכולה להעלות את מחיר הנורות, בהנתן הנורות הזולות יותר של חברה ב', פי שניים תוך פגיעה מינימלית במכירות שלה, כנראה שהיא מונופול. אם היא יכולה להוריד את איכות הנורות, לספק אותן רק בצבעים שהלקוחות לא רוצים (למשל – כל צבע ובלבד שהוא שחור), וכל זאת ללא שמכירותיהם ייפגעו בצורה משמעותית, אזי הם זכאים לתואר המפוקפק "מונופול".

הנה דוגמאות לחברות שיש להן נתחי שוק גדולים משמעותית מ-50% (והרבה יותר קרובים ל-100%), ועדיין אינן זכאיות, כנראה, לתואר "מונופול"
– לג'ילט יש כ-97% משוק סכיני הגילוח. האם הם מונופול? שישאל את עצמו כל מי שמתגלח מבין קוראי למה הוא לא קונה מוצר אחר?
כל מי שענה "כי אין בחנויות" מחזק את הטענה שמדובר במונופול.
כל מי שענה (כמוני) כי הוא ניסה, והגילוח היה פחות טוב/לא היה יותר זול, מחזק את הטענה שלא מדובר במונופול.

מכיוון שקשה לי למצוא סופר שאין בו, בכלל, סכינים אחרים, אני נוטה לטעון שג'ילט הם לא מונופול בתחום סכיני הגילוח, על אף שהם אכן עם נתח שוק שמגדיר אותם, בקלות, כמונופול על פי החוק הישראלי.

עוד דוגמא:
– סיסקו מספקת מעל 90% מהנתבים שמניעים את התקשורות עתירות המידע שבתשתיות האינטרנט. אם שאלתם את עצמכם איזו חומרה מחברת את ישראל לארצות הברית, התשובה היא, ככל הנראה, סיסקו. האם הם מונופול?

בשני המקרים, למתחרה שרוצה להדיח את המוביל מכסאו יש מחסומים לעבור. המתחרה צריך לייצר חומרה (סכיני גילוח או נתבים), ולתכנן את המערכת. מצד שני, הוא צריך לעבור את מכשול הייצור, אבל הבעיה האמיתית שלו תהיה לייצר מוצר טוב יותר וזול יותר. במילים אחרות, המכשול הראשון שהוא צריך לעבור הוא "איך לייצר מוצר טוב יותר", ואחרי שיהיה לו אחד ביד, הוא כנראה באמת יתחיל לכרסם במתחרה הגדול.

ולטעמי, הסיבה המרכזית שבגללה שני הנ"ל הם לא מונופולים היא אחת – ממשקים פתוחים. סכיני גילוח צריכים להתאים לעור הפנים. אין לג'ילט שום ייתרון על פני מתחרים אחרים לגבי ההגדרה של "מהוא עור הפנים" או "איך נכון להוריד ממנו את השיער", חוץ משנים של נסיון (וזה, אחרי הכל, "קניין רוחני" לגיטימי של החברה). באותו האופן, לסיסקו אין ייתרון מיוחד לגבי איך לדבר TCP/IP או BGP-4 על פני מתחרים אחרים. ההגדרות של הפרוטוקולים פומביים וידועים, וכל אחד אחר יכול להתממשק אליהם. יותר מזה, לסיסקו אין שליטה מיוחדת לגבי ההגדרה, ואין לה יכולת מיוחדת לשנות אותה לצרכיה, ובעיקר, לצרכיה המסחריים (בניגוד לצרכיה הטכנולוגיים).

מה שמביא אותנו אל מיקרוסופט. אף אחד לא מופתע, נכון?

למיקרוסופט יש כמה וכמה מונופולים, וכל אחד ואחד מהם נשמר, לא באמצעות מוצר איכותי או זול יותר מאשר של המתחרים, אלא באמצעות ממשק "סודי", ואחד שנשלט ע"י החברה.
חלונות – מה שמגן על המונופול של חלונות הוא, ללא ספק, בסיס האפליקציות העצום. לינוקס יכול להיות זול, ידידותי, מהיר, בטוח, יציב ואיכותי יותר מחלונות, אבל אם אתה לא יכול להריץ עליו "חשבשבת", אף רואה חשבון לא ישתמש בו. באותו אופן, אם אתה לא יכול להריץ עליו את Grand Theft Auto (ותסלחו לי אם אני יותר מידי לא מעודכן אלו משחקים "נחשבים" היום), אתה לא תתקין אותו בבית.

להריץ את התוכנות של חלונות על מערכות אחרות זה לא בלתי אפשרי. "כל" מה שצריך לעשות הוא לממש מחדש את הממשק של התוכנות עם המערכת. ההמשק הזה נקרא "Win32". בעוד שאני יודע שיהיו כאלו שיצביעו לי על MSDN כעל תיעוד שלו, התיעוד שם מספיק לצורך ייצירה של תוכנות מולו, וגם זה בקושי רב. התיעוד שם מאוד חסר ולא מדוייק. מה שיותר גרוע, מיקרוסופט שולטת על הממשק, כך שכל פעם שהם רוצים לזעזע את המערכת, הם יכולים להמציא משהו חדש ולגרום למתחרים לרדוף אחריהם.

אינטרנט אקספלורר – בתיאוריה, דפדפן הוא דפדפן הוא דפדפן. הוא אמור לדבר HTML, שהיא שפה שלא מוגדרת על ידי מיקרוסופט ולא נשלטת על ידה. בהתאם, מיקרוסופט העריכה ש-HTML צריכה למות. זה התחיל מלהרוג את נטסקייפ. זה המשיך בלהציג לעולם את "ActiveX", מערכת שממומשת באמצעות Win32, ועל כן מחייבת את חלונות, כמו גם "Jscript", שזה כמעט, אבל לא, Javascript ואת הגרסה המסורסת שלהם של Java. לסיום, ברגע שאינטרנט אקספלורר נשאר לבד, הם הפסיקו את הפתוח שלו, מה שמבטיח שתקנים חדשים של HTML נשארים על הנייר, בגלל שהדפדפן שאחראי למעל 90% (בעבר) מהמשתמשים לא יתמוך בהם.

אופיס – כאן מוקד המונופול הוא פשוט. המבנה של Doc, הקבצים של Word, לא מתועד. מעבד תמלילים אחר יכול להיות פשוט, זול וכו' מ-Word, אבל אם הוא לא יכול לפתוח 90% מהמסמכים שמסתובבים בעולם, מה הוא שווה? בזמן האחרון מיקרוסופט, חלקית בגלל שהאדמה התחילה לרעוד לה מתחת לרגליים וחלקית בגלל שחוסר התיעוד של Doc הוא גם פנימי, התחילה לדחוף לכיוון של פורמט חדש, שנקרא DocX. הפורמט הזה הוא XML, ומה שיותר חשוב, הוא גם מתועד פומבית. במקביל הם מנסים להלחם, כולל באמצעים לא כשרים, נגד מי שמנסה לאמץ את ODF בתור התקן.

למי שלא יודע, ODF הוא ראשי תיבות של Open Document Format, והוא מגדיר, כמו Doc, איך שומרים מסמכים ב-XML מכווץ ב-Zip. אם התקנים כל כך דומים, למה מיקרוסופט כל כך מתנגדת? בגלל שאם התקן יהיה Odf, מיקרוסופט תאבד את הדבר המרכזי שמגן על המונופול שלה – השליטה על התקן. אם אי אפשר להגדיר "הרחבות לא מתועדות" בתקן, אי אפשר למנוע מהמתחרים לעשות עבודה טובה כמוכם.

עכשיו לחדשות הטובות. האיחוד האירופאי, כמו גם אחרים (למשל, מסצ'וסצץ) הבין בדיוק מה הבעיה. אם מסתכלים על הצרות הנוכחיות של מיקרוסופט באירופה, הן לא סביב התנהגויות כלפי המתחרים. הצרות של מיקרוסופט הן סביב הפרוטוקולים שבהם התוכנות שלהם מדברות עם העולם. האיחוד דורש שמיקרוסופט תתעד את כל הממשקים שלה עם העולם. זה כולל את מערכת הקבצים שלה ("שיתוף הקבצים", שמכונה גם "Cifs"), את Win32, ועוד. מיקרוסופט, כמובן, מתנגדת.

בתקווה שהתחרות תהיה הוגנת יותר בעתיד

שחר