על הצעת החוק של אמנון כהן

כפי שבוודאי שמעתם, ש”ס מנסה לקדם הצעת חוק לזיהוי ביומטרי של מי שמעוניין לגלוש לאתרים בעלי תוכן שמכיל סקס או אלימות. האינטרנט אולי כמרקחה, אבל לפחות לעניות דעתי, לא מספיק. כל הארץ צריכה להיות כמרקחה. ההצעה חורגת בצורה בוטה מכל העקרונות שעומדים בבסיסה של מדינה דמוקרטית, ובגלל סיבות הרבה יותר רחבות היקף מאשר אלו ששמעתי עד עתה, ומסיבות שכל קשר בינם לבין אינטרנט, או אפילו מחשבים בכלל, לא קיים.
להמשיך לקרוא על הצעת החוק של אמנון כהן

מעבדות לחירות – למי יש זכויות יוצרים על התנ”ך?

NRG מפרסמים מאמר פרי עטי שכותרתו “פינגווין במדבר”. המאמר מנסה להשוות בין הצורך של בני ישראל להסתובב במדבר 40 שנה כדי להפטר מ”דור המדבר”, שלא יודע להתנהג כמו בני חורין, לבין קצב הקבלה של תוכנה חופשית וסגנון ההתנסחות של המתנגדים. הרעיון הועלה לראשונה לפני כמה שנים ע”י עירא אברמוב.
להמשיך לקרוא מעבדות לחירות – למי יש זכויות יוצרים על התנ”ך?

עוד דיון על זכויות יוצרים בכנסת, גם הפעם ללא DRM

היום הייתי בעוד דיון בנושא זכויות יוצרים בכנסת. הדיון הגיע לסעיף 52 להצעת החוק. אנחנו כבר בתחום של החוק שמדבר על “הפרות”. סעיף 52, באופן ספציפי, מדבר על האמצעים לביצוע הפרה:

  1. המייצר או המחזיק חפץ שייעודו עשיית עותקים של יצירה, כדי שהחפץ ישמש לעשיית עותקים שהוא יודע או עליו לדעת שהם עותקים מפירים של אותה היצירה, מפר את זכות היוצרים.

להמשיך לקרוא עוד דיון על זכויות יוצרים בכנסת, גם הפעם ללא DRM

דיון חוק זכויות יוצרים, בלי DRM אבל עם עמיר בניון

הייתי היום בדיון של ועדת הכלכלה של הכנסת לגבי חוק זכויות היוצרים החדש. הסיבה המרכזית שהייתי שם היתה שהיה סיכוי שינסו לדון ב-DRM. הסיכוי לא היה גבוה, אבל העדפתי להגיע על פני להתחרט אחר כך.

כצפוי, לא דנו ב-DRM. כן דנו בסעיף 19 לחוק, הוא, כנראה, הסעיף החשוב ביותר – סעיף השימוש ההוגן.
להמשיך לקרוא דיון חוק זכויות יוצרים, בלי DRM אבל עם עמיר בניון

ועדת הכנסת היוםהשבוע (עודכן)

כן, זה מה שקורה כשאתה חוזר אחרי יום מתיש של לשמוע עורכי דין צועקים, ואחר כך לעבוד, ובסוף מנסה לכתוב סיכום.

הייתי היוםביום שלישי בוועדת הכלכלה בדיונה על חוק זכויות היוצרים המתוקן, סעיפים 24 (שימוש הוגן בתוכנה) ו-26 (שליחה באמצעות רשת האינטרנט).

סיכום קצר – אני מותש לגמרי.

סיכום נוסף – לא משתלם להיות מנומס.
להמשיך לקרוא ועדת הכנסת היוםהשבוע (עודכן)

יום ללא בנקים?

עידו קינן, בבלוגו, מדווח על מניפסט (לא יודע של מי) שקורא לציבור לעשות את מחר (12/12) יום ללא בנקים. חוץ מזה שב-12/12 בשעה 12 יש לי תור לרופא, ועל כן אני לא אהיה זמין לא לעשות פעולות בבנק, אני חושב שלא זו הדרך להלחם בבנקים. לא לעשות פעולות יום אחד זה פשוט לא משהו שהם ירגישו. יש לי רעיון למשהו שכן יגרום לבנקים להתכווץ בפחד, ואני כבר יכול לספר לכם שהעו”ד שלי עומד לא לאהוב אותו.
להמשיך לקרוא יום ללא בנקים?

לראות DVD במושב האחורי בלבד

צר לי שאני לא מוצא, כרגע, את המקור (או על זה שאני מגיב על כך כל כך מאוחר). לפני יותר משבוע התפרסם (YNet?‏ NRG?) שיש הצעת חוק/תקנה שתאסור התקנה או נסיעה ברכב עם מסך המציג סרטים שהנהג יכול לראות. הטוקבק שאני הכי הזדהיתי איתו אמר “מה? עד עכשיו זה היה מותר?”.

רק רציתי להפנות את תשומת ליבכם לחור בתקנה, שסביר להניח שינוצל לרעה במוקדם או במאוחר. הניסוח אמר שאסור להתקין את המסך מקו הראש של הנהג וקדימה. מה שאני חושש זה שיתקינו את המסך בין המושבים הקידמיים, מאחורי קו הראש של הנהג, אבל כך שהמסך יפנה קדימה. כמו כן, ידאגו שהתמונה על המסך תעבור היפוך של ימין-שמאל. לסיום, יתקינו מראה (מותר להתקין מראה. יש אפילו חובה בחוק להתקין מראה, וכל המרבה הרי זה משובח, לא?) מקדימה שתאפשר לנהג לראות את המסך שנמצא מאחוריו. כמובן שהתמונה במראה תהיה הפוכה מאשר התמונה על המסך, אבל זו תהיה הפוכה מהתמונה המקורית, כך שהתוצאה הסופית תהיה ישרה.

וכמובן שעל פי ספר החוקים שלנו זה יהיה חוקי.

במקום לנסות לסגור את הפירצה, למה שלא יתקנו תקנה שאומרת “לא יפעיל נהג ברכב שום מכשיר אשר מסיח את דעתו מהנהיגה”? מצידי שיתקינו מה שהם רוצים, איפה שהם רוצים, כל עוד זה לא פועל בצורה שמסכנת את הנהג, הנוסעים ונהגים אחרים.

שחר

מרד צרכני

NRG פירסמו את הפוסט שכתבתי פה לפני כמה ימים, שבו אני טוען שאם העיתונאים היו מסרבים לפרסם כל הודעה עתידית לעיתונות שמגיעה מגריי מדיה, ממילא אף אחד לא היה מנסה לעבוד עליהם יותר.

הנקודה שאני רוצה להבהיר היא זו. אין פה שום דבר חדש. בסופו של דבר, מדובר פה במרד צרכני מהסוג הסטנדרטי ביותר שקיים. ספק, שמספק מוצר שאנחנו צריכים (במקרה הזה, אייטמי חדשות) מספק סחורה פגומה. אנחנו לא מסוגלים להעניש אותו במובן הרגיל של המילה, אז אנחנו פשוט מסרבים לקבל ממנו את הסחורה בעתיד, בתקווה שכל הספקים האחרים יבינו שאם הם רוצים להמשיך להרוויח מזה שאנחנו צורכים את הסחורה שלהם, אז איכות הסחורה צריכה להשתפר.
להמשיך לקרוא מרד צרכני

בעיות עם חוקי זכויות היוצרים – חלק 2 מתוך 2

הבטחתי חלק שני, והנה הוא. הבעיה החמורה יותר מאחורי יוזמות תיקוני חוקי זכויות היוצרים:

המחוקק איבד קשר עם מטרתו המקורית של החוק

מצבו הטבעי של האדם במדינה דמוקרטית הוא שמותר לו לעשות הכל. זה אמור להיות מצבו בכל מקרה שבו אין אינטרס ציבורי מובהק להגביל את החירות הבסיסית הזו, בגלל סכנה שפעולה שיחיד יכול לעשות תפגע באינטרס הציבורי.

מה שמביא אותנו לחוקי זכויות היוצרים. על פניו, מה שונה דין דיסק שקנינו בחנות מדין כסא? למה הדיסק צריך חוק שמגן על מה שאפשר או אי אפשר לעשות איתו? התיאוריה מאחורי חוקי זכויות היוצרים היא זו:
כאשר אדם קונה דיסק בחנות, חתיכת הפלסטיק המוטבעת הינה הדבר האחרון שמעניין אותו בפועל. מה שבאמת מעניין אותו זה המידע על הדיסק. בניגוד לחתיכת פלסטיק, מידע ניתן להעתיק (ובד”כ, בצורה יחסית פשוטה), מה שפוגם בערך הכלכלי של הדיסק המקורי. זה. בתורו, מקטין את כמות הכסף שיוצר הדיסק מקבל, ומקטין את התמריץ של היוצר ליצור.

מה שמביא אותנו לפגיעה באינטרס הציבורי. התרבות שלנו מבוססת על יצירות אמנות, שאת כולן קל היום (טכנולוגית) להעתיק ללא הגבלה. במצב כזה, שלילת התמריץ מהאומן מסכנת את עצם התרבות שלנו, מה שמצדיק פגיעה בחירות הבסיסית למען האינטרס הציבורי.

חוק זכויות היוצרים

בקצרה, חוק זכויות היוצרים נותן את המשוואה הבאה. היוצר מקבל מונופול על זכות ההעתקה של יצירתו. במילים אחרות, רק ליוצר יש את הזכות ליצור עותקים נוספים של היצירה. הכוונה היא שבתמורה לרשות לייצר עותקים, היוצר יקבל כסף, וכך יהיה לו תמריץ ליצור. בצורתו הטהורה של החוק אין ליוצר שום שליטה על מה עושים עם העותק שנמכר, לבד מהעובדה שמותר לו לאסור על ייצירת עותקים נוספים מאותו העותק.

שימוש הוגן

העובדה שהחוק, בצורתו המקורית, מתייחס אך ורק לזכות ההעתקה, משאירה את כל תחום השימוש מחוץ למגבלות החוק. בפרט, אמן לא יכול להגביל השמעה, מכירה של העותק הלאה או שבירה של הדיסק.

מצד שני, יש פעולות שהן, באופן טכני, פעולות העתקה, על אף שבאופן עקרוני היינו מעוניינים לקרוא להן פעולות שימוש. הדוגמא הבולטת ביותר היא העתקת דיסק שקניתם למחשב, שינוי הקידוד שלו ל-mp3, והעלאה שלו לנגן mp3 לצורך שמיעה בזמן הליכה. באופן טכני מבוצעות פה מספר פעולות העתקה, על אף שבאופן מהותי מבוצעת פה, בסך הכל, פעולת התאמה למכשיר השמעה אחר. על הבעיתיות פה דיברתי בפוסט הקודם.

לאורך השנים נוצרו תקדימים של “שימוש הוגן”. אלו שימושים ביצירה שגם אם כוללים בתוכם פעולה של העתקה, לא נחשבים בעיני החוק (או, לפחות, בתי המשפט) בתור “העתקה”, אלא בתור “שימוש”, ועל כן אין חוק זכויות היוצרים מגביל אותם. דוגמאות לשימוש הוגן כוללות יצירת גיבוי של דיסק, העברה לנגן mp3, וניגון היצירה לאחור.

גבולות היצירה הנגזרת

מה לגבי העתקה שאינה העתקה 1:1? מה קורה כאשר אני לוקח יצירה מוגנת, ומייצר העתק שאינו זהה למקור. ההעתק יכול להיות מדגמי, עיוות של הצליל, המרת פורמט, או סתם הקלטה של עצמי מזמזם את אותה היצירה. האם ההעתקים הנ”ל חייבים באישור בעל הזכויות? האם הם יצירות בפני עצמם?

התשובה ניתנת באמצעות המינוח “יצירה נגזרת”. האם ניתן לאמר על היצירה החדשה שהיא שינוי של היצירה המקורית? לדוגמא, קידוד מחדש של תקליטור בפורמט mp3 לא מוסיף שום אלמנט יצירתי ליצירה המקורית, ועל כן ניתן להגיד עליו שהוא היצירה המקורית עצמה, רק בצורה שונה.

מה עם זימזום של שיר? אין ספר שמהביצוע המקורי, כמו גם מהמילים, לא נותר דבר. מה שכן נותר הוא המנגינה המקורית. מכיוון שכל אחד מהשלושה הוא יצירה מוגנת, אפשר לאמר שנוצרה פה יצירה חדשה, מוגנת בעצמה בזכויות יוצרים, אבל שהיצירה הזו היא יצירה שנגזרת מיצירה אחרת. במצב כזה, יש צורך באישור (או לפחות בתשלום) לבעל הזכויות המקורי כדי לייצר את היצירה הנגזרת (למעט אם היצירה הנגזרת לא מפורסמת, שאז אנחנו בתוך תחום השימוש ההוגן).

מה עם לקיחת מדגמים מתוך היצירה? כאן נוצר נוהג שגורס שלקיחת מדגמים שאינם מהווים תחליף ליצירה עצמה מכוסה בתוך גבולות השימוש ההוגן, אבל לקיחת מדגמים גדולים מידי אינם מכוסה, ודורשת אישור. במקרה של מנגינה, למשל, מקובל לטעון שעד שבעה בתים ממנגינה נחשבים שימוש הוגן.

חשוב להבין שגבולות השימוש ההוגן אינם מעוגנים בחוק, אלא פתוחים לפרשנות. אני חושב שזה מצב חיובי, שכן הרבה פעמים, בתי המשפט מסוגלים להגיב במהירות יותר גבוהה מאשר המחוקק לשינויים.

הגבלת זמן על המונופול

כמו שכבר נכתב, מטרת מתן המונופול על יצירת ההעתקים היא לעודד יוצרים להעשיר את מאגר הידע והתרבות האנושיים ביצירותיהם. וכאן נשאלת השאלה – האם יצירה שמגבילה את היכולת ליצור “יצירות נגזרות” אכן מעשירה את מאגר התרבות האנושית? התשובה היא “לא מספיק”. כדי שלא לפגוע באותו מאגר ידע מחד, ובכל זאת לתמרץ את האומן מאידך, הוגדר שהמונופול שניתן במסגרת זכויות היוצרים יהיה מונופול מוגבל בזמן. לאומן ניתן חלון של מספר שנים שבהן הוא השליט היחיד על זכויות ההעתקה. משפג החלון, הזכויות הנ”ל חוזרות להיות נחלת הכלל, והיצירה הופכת מיצירה “בבעלות” ליצירה שהיא נחלת הכלל, כזו שמעשירה באמת ובתמים את מאגר התרבות האנושי.

התפתחויות ההתייחסות לחוק

במשך השנים חלו שינויים בחוק זכויות היוצרים. כמו כן, נוצרו חוקים לוייניים לחוק זכויות היוצרים. לאורך הזמן, נשחקה המטרה שעמדה בבסיס חוק זכויות היוצרים – העשרת התרבות האנושית. במקום זאת, נשארה המטרה של חוק זכויות היוצרים עצמו, מתן תגמולים ליוצר. במשך הזמן נשתכחה העובדה שמטרה זו הינה, בעצם, רק אמצעי למטרה החשובה יותר.

כתוצאה משחיקה זו חלו תמורות שאכן, אולי, מגדילות את יכולתו של היוצר לקבל תגמולים על יצירתו, אבל פוגעות במטרה האמיתית שבבסיס החוק. ראש וראשונה באותן תמורות היא הארכה, חוזרת ונשנית, של תוקף המונופול. הבעיה המרכזית היא שיצירה אחת ספציפית, הקרויה “מיכאל העכבר”, הכניסה ליוצרה כל כך הרבה כסף, עד שהוא (התאגיד) הצליח לגייס לובי פוליטי משמעותי. אותו לובי פוליטי דואג להכנסות העתידיות שעלולות לא להגיע ממיכאל אם יפוג המונופול על יצירות נגזרות ממנו. תחת טענות של “זכות היוצרים להרוויח מיצירותיהם”, הם דואגים, פעם אחר פעם, להאריך רטרואקטיבית את תוקף המונופול. סדרת שינויי החוק זכתה לכינוי “חוק מיקי מאוס”, על שם הדמות שעליה מנסים להגן.

למרבה הצער, זו אפילו לא הדוגמא היחידה. בשם “זכות היוצרים להרוויח” חוקקו מספר לא קטן של חוקים שפוגעים במטרה האמיתית מאחורי חוק זכויות היוצרים – להעשיר את התרבות האנושית. נחקקו חוקים שמגבירים את כמות השליטה שיש ליוצרים על השימוש ביצירותיהם, שנותנים מונופול אפקטיבי לא מוגבל בזמן, ועוד ועוד עיוותים.

ומוסר ההשכל? לא להפוך אמצעי למטרה, או שהמטרה האמיתית תפגע.

שחר

הבעיות עם חוקי זכויות היוצרים – חלק 1 מתוך 2

הגעתי למסקנה שיש שתי בעיות בסיסיות בצורה שבה המחוקקים ובתי המשפט (בארץ – בעיקר המחוקקים) מתייחסים לחוקי זכויות היוצרים. כדי לאפשר דיון סביר על שתיהן, החלטתי לכתוב אחת מהן, ואת השניה לכתוב בהזדמנות אחרת (כנראה מחר).

נתחיל בבעיה הפחות חמורה, לטעמי:

המחוקק לא מבדיל בין המשתמש לבין המחשב שלו

ישות משפטית

החוק, במדינת ישראל כמו גם בכל מקום אחר בעולם, חל על מה שמכונה “ישות משפטית”. במילים אחרות, החוק חל רק על מי שהמחוקק הגדיר שעליו חל החוק. באופן טריויאלי, כל בן אדם הוא ישות משפטית. כמו כן, ניתן ליצור ישויות משפטיות חדשות (בפחות מתשעה חודשים) ע”י רישום של חברה בע”מ, עמותה, ואני משוכנע שיש עוד גופים שנחשבים ישות משפטית נפרדת ושאני לא מודע לקיומם. לצורך ההבהרה, אחד ההבדלים המרכזיים בין חברה לבין עוסק מורשה הוא שבעוסק מורשה, העוסק עצמו אינו יישות משפטית נפרדת מאשר העסק שלו. אחת ההשלכות הן שחוב של העסק הוא חוב של העוסק. כמו שאמרתי – רק ישויות משפטיות מחוייבות לקיים את החוק.

ומי הוא לא יישות משפטית? דוגמא למישהו שיכול לבצע פעולות, אבל אינו יישות משפטית, הוא המחשב שלי. מכיוון שלא ניתן להעמיד את המחשב שלי לדין על גניבת כסף או העתקת יצירה מוגנת בזכויות יוצרים ללא רשות, כאשר המחשב שלי מבצע עבירה על חוקי המדינה, צריך לחפש את היישות המשפטית שאחראית על ביצוע אותה עבירה, ורק אותה ניתן להעמיד לדין.

כוונה פלילית

כאשר מבקשים להעמיד לדין מישהו (ישות משפטית) בדין פלילי, יש צורך להראות שהיתה לו “כוונה פלילית”. הכוונה אינה שצריך להראות שהוא התכוון לעבור על החוק, אלא להראות שהוא התכוון לבצע את הפעולה שבה מאשימים אותו. אם מישהו מעד ברחוב, נפל על מגרפה שהעיפה כדור סל שפגע במרזב של בית שבו היה תקוע כדור כדורת, שכתוצאה מהפגיעה נפל על חלון של אוטו שהעיף רסיס שפגע בעובר אורח והרג אותו, לא ניתן להאשים את מי שמעד ברצח, מכיוון שהוא לא התכוון להרוג את עובר האורח. לא ניתן להאשים אותו גם בהריגה, מכיוון שהוא לא התכוון גם להזיק לעובר האורח בכל דרך אחרת. לא ניתן להאשים אותו אפילו בגרימת מוות ברשלנות, מכיוון שאפילו את הפעולה שהתחילה את כל השרשרת, המעידה, הוא לא התכוון לבצע. מצד שני, אם אותו בן האדם מעד בגלל ששרוכי נעליו היו פרומים, אזי כן ניתן להאשים אותו בגרימת מוות ברשלנות, מכוון שהוא אכן גרם, באופן ישיר, במעשה או במחדל, לכך שימות בן אדם אחר.

נעיר, כהערת אגב, שלא בכל עבירה פלילית יש צורך להראות כוונה פלילית. יוצא הדופן הבולט ביותר הוא החובה שפנסי הרכב שלכם יהיו תקינים. גם אם אתם עוצרים כל חמש דקות כדי לוודא שהפנסים עדיין תקינים, עדיין ייתכן שהפנס יישרף בין העצירות שלכם, ושיעצור אתכם שוטר.

אשמה בפעילות לא חוקית של המחשב

בחזרה לענייננו, ברור ומובן שעל מחשב לא ניתן להראות כוונה פלילית. זאת חלק מהסיבה שבגינה לא חלים עליו חוקי המדינה. כאשר מחשב עושה פעולה שהיא לא חוקית, יש צורך למצוא מיהי הישות המשפטית שאחראית לפעילותו הלא חוקית של המחשב. במילים אחרות, מחפשים את הישות המשפטית שלה היתה את הכוונה הפלילית מאחורי מה שהמחשב עשה, והיא שצריכה לשאת באחריות לאותן הפעולות.

וכך צריכים, לדעתי, החוקים להתייחס. לא אל הפעולות שהמחשב עושה אלא אל הפעולות שמפעיל המחשב עושה.

דוגמאות לחריגה מהעיקרון הנ”ל

חוק זכויות היוצרים במתקונתו החדשה (אני לא יודע אם הוא כבר נכנס לתוקף או לא) כולל התייחסויות לפעולות של “העתקה לצורך הרצה”, “העתקה לצורך צפיה”, “העתקה לצורך הינדוס לאחור” ועוד. בעוד שייאמר לזכות החוק שרוב הפעולות הנ”ל דווקא מותרות באופן מפורש ע”י החוק, אני מוצא שעצם ההתייחסות של החוק לפעולות הנ”ל היא בעייתית.

כל הפעולות הנ”ל הן פעולות שבהן, אכן, המחשב מבצע פעולה של העתקה. היה רצף של ביטים במקום אחד (דיסק), ועכשיו יש את אותו הרצף בעוד מקום (בזכרון של המחשב). מה שלא קורה זה פעולה של “כוונה” של העתקה. מבחינת המשתמש במחשב, הוא לא מייצר עוד עותק של היצירה, הוא רק “מריץ”, “צופה” או “פותח בתוכנת disassembly” של התוכנה. פעולת ההעתקה מתבצעת לחלוטין ע”י המחשב, ועל דעת עצמו, ללא שהמשתמש מבצע במודע “העתקה”.

עד כמה שאני רואה את פני הדברים, זאת פריצת גבול מסוכנת. כמעט כל פעולה שהמחשב עושה עם מידע במהלך הטיפול שלו יכולה להחשב כ”העתקה” או כ”יצירת יצירה נגזרת”. אם החוק עומד להפיל על המשתמש את האחריות לאיך שהמחשב בוחר לעשות את הפעולות הבסיסיות, בניגוד ל”מה המטרה הסופית”, הרי שזאת הרחבה מאוד משמעותית של רמת השליטה של יוצרים על יצירותיהם. לכל צורך פרקטי, החוק נותן ליוצרים זכויות להכתיב את אופן השימוש הנכון ביצירה, גם באותו עותק שבו הם כבר נתנו רשיון לשימוש.

וזאת, לדעתי, הבעיה הבסיסית הראשונה (והקטנה יותר) בצורה שבה המחוקק מתייחס לחוק זכויות היוצרים.

שחר