על המחאה. חלק ב׳: איך אפשר יותר טוב

בחלק א׳ דיברתי על הבעיות המבניות במערכת השלטונית במדינה. אני טוען שהבעיות שאנחנו רואים היום הן הסימפטום, ולא בעיית השורש. הבטחתי פוסט המשך עם איך אפשר לעשות יותר טוב.
הפוסט הזה הוא ניסיון לענות על השאלה הזו בדיוק.

מדדי איכות לפתרון

בפתרון הזה אני רוצה להשיג כמה דברים:

  • קבלת אחריות: עד כמה שרק אפשר, כל זרוע שלטונית וכל בן אדם בתוך אותה זרוע צריך לדעת שיש מישהו שהתפקיד שלו הוא לבקר את העבודה שהוא עושה.
  • התאמת אינטרסים: צריך לבנות את המערכת כך שהאינטרסים הצרים של נושאי התפקיד מתיישרים עם האינטרסים של הקהל שאותו הם אמורים לשרת.
  • הריבון הסופי של כל המערכת צריך להיות הציבור. אפשר לקרוא בחלק א׳ מדוע זה אינו המצב היום.
  • ייצוג אינטרסים לקבוצות מיעוט: ציבור הבוחרים בישראל הוא לא אחיד (בלשון המעטה). המצב כיום הוא שמי שנכנס לקואליציה זוכה לייצוג של האינטרסים שלו (או לפחות של מנהיגיו), ומי שבאופוזיציה לא מצליח להשפיע על הממשל במדינה בכלל. באופן אידאלי, המערכת צריכה להיות יותר מאוזנת.

בגדול, אם שיטת הבחירות לא מאפשרת לפחות לארבע מפלגות להכנס לכנסת (ימין, שמאל, ערבים, חרדים), הרי שאי אפשר לטעון שהיא מייצגת את העם.
להמשיך לקרוא על המחאה. חלק ב׳: איך אפשר יותר טוב

על המחאה. חלק א׳: מה הבעיה?

מחאת הדגלים השחורים, מחאת השולמנים (עד שהתגלו כ–false flag), מחאת העוסקים הקטנים, ובכלל. קשה שלא לשים לב שהארץ מלאה באנשים שיוצאים לרחוב ומפגינים. לדעתי, ואין לי נתונים רשמיים, היקף ההפגנות הוא חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל.
אבל מפגינים על מה? הרבה מפגינים לא באמת יודעים לענות על השאלה. חלק מפגינים נגד ראש ממשלה שמתנהל, לכאורה, בצורה מושחתת. חלק מפגינים נגד העדר הניהול של המשבר החמור בתולדות המדינה. חלק יוצאים לרחוב לצעוק על עסק שהרימו בעשר אצבעותיהם שעכשיו מתפורר להם מול העיניים. לכאורה, יש המון סיבות שונות שהמפגינים נמצאים ברחוב.
אני טוען שזה לא המצב. אני טוען שאפשר לקשור קו אחד בין כולם.
זהו חלק א׳, שמתמקד בגורמי היסוד, לדעתי, לבעיה שהתגלגלה לפתחינו. בחלק ב׳ אני אפרוס את איך, לדעתי, צריכה להראות המערכת השלטונית בישראל כדי לפתור את הבעיה.
להמשיך לקרוא על המחאה. חלק א׳: מה הבעיה?

הפרדת רשויות וציפיות שקיפות

ערן הילדסהיים כותב בחורים ברשת על וועדת השרים לעניני חקיקה. בפרט, על פסילתה את החוק שהיה אמור לאפשר החזר מוקדם של משכנתא ללא קנסות. בתור משלם משכנתא שמקווה לבצע החזרים מוקדמים, קשה לי להגיד שאני שמח שהחוק נפסל. עדיין, אני חושב שהביקורת שערן מעביר היא קצת מוגזמת.

אם אין לכם חשק לקרוא את כל מה שהוא כתב, הרי עיקרי הדברים:

  1. ועדת השרים מחליטה אלו חוקים יגיעו לכנסת ואלו לא
  2. הועדה מתנהלת בחוסר שקיפות מוחלט
  3. כל הנסיונות להכניס לוועדה שקיפות נחסמו… על ידי הועדה

עיקר הביקורת שלי על הביקורת של ערן היא לגבי נקודה מספר אחת. במשפט אחד – היא פשוט לא נכונה.

מטרת הוועדה היא לגבש את עמדת הממשלה לגבי הצעות חוק. אפשר לטעון טענות רבות בעד ונגד העובדה שלרשות המבצעת במדינת ישראל (הממשלה) יש מילה די חזקה לגבי אלו חוקים יעברו ברשות המחוקקת (הכנסת). אני חושב שלא נכון לפתוח את הדיון בפורום הזה. ההשפעה הזו מתבטאת בשני אופנים מרכזיים. הצעות חוק ממשלתיות צריכות לעבור בכנסת שלוש הצבעות בעוד הצעות חוק פרטיות צריכות לעבור ארבע. אחרי שהצעת חוק עברה בכנסת, השר הממונה עוד צריך לאשר אותה לפני שהיא הופכת לחוק.

מכיוון שכך, ברור שיש הבדל בדיונים בכנסת בין הצעות חוק שהממשלה מסכימה להן, לבין הצעות חוק שנוגדות את עמדת הממשלה.

שאלה: מי מחליט מהיא עמדת הממשלה?
תשובה: ועדת השרים לעניני חקיקה.

למעשה, עד כמה שהדברים אמורים בביקורת של ערן, פה מתחילה ונגמרת הבעיה. אין שום תפקיד אחר של הוועדה שעליו ערן דיבר במאמר שלו. ערן מרמז שהעובדה שיש וועדה שמחליטה מהיא עמדת הממשלה (בניסוח שלו: לאשר או לקבור חוקים) נוגדת את הדמוקרטיה.

אלא שהניסוח של ערן הוא מטעה. אם ניקח את הדוגמא הרלוונטית, הצעת החוק לביטול קנסות הפרעון המוקדם של משכנתאות, הרי שערן טוען שלהצעה יש תמיכה רחבה מצד חברי כנסת מכל סיעות הבית. אם זה אכן המצב, הרי שברור שיימצא חבר הכנסת שיגיש את הצעת החוק בתור הצעת חוק פרטית. הצעה כזו אמנם עולה לדיון אצל הוועדה, אבל רק כדי שזו תוכל לגבש את עמדת הממשלה הרשמית לגבי הצעת החוק. בניגוד הוועדה אינה מוסמכת למנוע מהצעת חוק פרטית לעלות לדיון בכנסת. כל שהיא יכול לעשות הוא להחליט שהממשלה מתנגדת להצעת החוק.

בהחלט יכול להיות שחבר כנסת יחליט שללא תמיכת הממשלה בהצעת החוק שלו, אין לו טעם לנסות להעביר את ההצעה בכנסת. זה לגיטימי, אבל מרמז שהצעת החוק לא זכתה לאותה תמיכה רחבה שערן מנסה לטעון שיש לה. ערן יכול להתעצב (ואני איתו) שהצעת חוק שהוא קיווה שתעבור לא עולה, אבל הוא לא יכול לטעון שהיא היתה עם תמיכה רחבה. אלו היתה לה תמיכה רחבה, היא היתה עולה לדיון גם ללא אישור הוועדה.

אני מאוד בעד הגדלת השקיפות שבה גופי השלטון מחוייבים להתנהל. כמו כן, בהחלט ייתכן שהחלטת הוועדה לעניני שרים משפיעה בצורה לא פרופורציונית על סיכויי חוק מסויים לעבור. עדיין, הבעיה, במקרה כזה, היא שלממשלה יש יותר מידי השפעה על הכנסת. הבעיה אינה הדרך שבה הממשלה מגיעה להחלטה במה היא תומכת ובמה לא. חשוב לתקוף בעיות בנקודת הגורם שלהן, ולא במקום שבו הסימפטומים מופיעים.

שחר