תקציר הפרקים הקודמים:
ארי שביט, עיתונאי נחשב של עיתון הארץ, הואשם לאחרונה ע״י עיתונאית אמריקאית בשם דניאל ברין בתקיפה מינית. היא לא נקבה בשמו, אבל News1 פרסם שזה הוא, והוא אישר את עובדות המקרה, גם אם נתן להן פרשנות שונה ומקורית (או לא כל כך מקורית).
היום התפרסם שצצה עוד האשמה נגד ארי, הפעם ע״י עובדת של J-Street. בתגובה להאשמה החדשה, ארי שביט התפטר מעיתון „הארץ” ומערוץ 10, ופרסם הודעה הרבה יותר סבירה. אני מביא חלקים ממנה כלשונה, מכיוון שהיא מאוד מעניינת:
בימים האחרונים הבנתי שלקיתי בעיוורון. במשך שנים לא הבנתי על מה מדברים כשמדברים על גברים פריווילגיים שלא רואים את הנזק שהם גורמים לאחרים. עכשיו אני מתחיל להבין.
אני לוקח אחריות מוסרית מלאה על מעשיי ומסיים את עבודתי בעיתון הארץ ובערוץ 10
הן כותרת הצד של המאמר, והן חלק מהתגובות, מתייחסות לביטוי „מודה ועוזב ירוחם”. אני חושב ששווה להתעכב מעט על האם הביטוי הזה רלוונטי למקרה שלפנינו.
אני חושב שראשית יש להתחיל מהחלק של „מודה”. ההתנצלות הראשונית בפירוש לא עמדה בקריטריון הזה, לטעמי. בעוד שהמקרה של דניאל ברין חמור יותר, לעניות דעתי הלא מקצועית, מהמקרה השני שדווח (תקיפה מינית לעומת הטרדה מינית), הרי שמר שביט הקטין אותו לכדי „אי הבנה”. אני מאמין לו לחלוטין שהוא אכן האמין, בלב שלם, שהוא לא עשה פה שום דבר לא תקין (אחרת, סביר להניח, היה מנסה להכחיש את העובדות). זה לא סותר את העובדה שמדובר פה באי־הבנה מאוד מאוד גדולה.
ההודאה השניה הרבה הרבה הרבה יותר טובה, בהקשר זה. ברור לחלוטין בפה מישהו גרם לו להבין את חומרת המעשים עליהם מדובר, ושהוא הצליח להפנים שיש פה, באמת ובתמים, התנהגות פסולה ובזויה. על כן אני מוכן לתת לו להנות מסעיף ה„מודה” של הביטוי, גם אם נעשה באיחור.
„עוזב” הוא קצת יותר קשה. הביטוי המקורי מדבר על מי שנתפס בקלקלתו, ומייד מחזיר שאת שלקח ומודה באשמה. התנהגות כזו, יש לקוות, גם חוסכת לכל המעורבים את הצורך במלחמת גרסאות, וגם מקצרת את כל ההליכים שעשויים היו, אחרת, להתפתח. במצב זה, אכן, יש טעם להראות מידת רחמים.
אלא שבמקרה של תקיפה, ועל אחת כמה וכמה תקיפה מינית, אין פה מקום „לעזוב”. אין אצל ארי שום דבר ששייך לדניאל שהוא יכול להחזיר לה כדי להחזיר דברים לקדמותם. פשוט לא ניתן לעזוב. אילו הוא היה מציע לדניאל ולאשה השניה פיצוי כספי, היינו יכולים להתחיל ולדבר על „עוזב”. למיטב ידיעתי, הוא לא הציע שום דבר בסגנון.
התגובה של ארי שביט יוצאת דופן לטובה בנוף של גברים שמואשמים בתקיפות ובהטרדות מיניות. אנחנו רגילים לחלאות שממשיכים לטעון שלא קרה דבר גם כשהם מואשמים. בפירוש יש מקום לציין לשבח את הנכונות של ארי להגיד שהוא לוקח אחריות. אלא שהציון לשבח הוא יחסי להתנהגות המחפירה אותה אנחנו רגילים לראות, לא יחסית לאיך שהיינו רוצים שהדברים יתנהלו.
יש שיגידו שאובדן מקום עבודה הינו עונש כבד למדי. באופן רגיל ייתכן והייתי מסכים, אבל במקרה זה אנחנו חייבים לראות את הצעד בהקשרו. ארי שביט, ככל הנראה, לא יסבול כל השלכה נוספת. הוא לא ילך לכלא (למרות שההתנהגות שלו היתה התנהגות פלילית בעלת עונש מאסר בפועל), לא ישלם מכיסו לנפגעות, ולא יירשם כעבריין מין. אם נשווה את העונש שלו לעונש שקיבל חיים רמון, שעשה הרבה פחות, נבין שארי שביט כבר זכה לרחמים.
תמיד יש הרגשה לא נוחה, שאנחנו מענישים את מי שנוח להעניש (כלומר, מי שהודה) ולא את מי שצריך להעניש. זה נכון, ולא צודק, אבל לא משנה את העובדה הסופית. ארי שביט יצא בזול.
שחר