התנועה לזכויות דיגיטליות (ע״ר)

במזל טוב אישר רשם העמותות את התנועה לזכויות דיגיטליות. יש אפילו כתבה בקפטן אינטרנט עם כמה ציטוטים מאת צבי דביר ועבדכם הנאמן. למען האמת, הפעילות התחילה כבר מזמן, והפעילים פשוט התאגדו לכדי עמותה. בתקופה סוערת זו, של מאבקי יוקר מחיה, אולי אנשים לא פנויים לחשוב על הנושאים של פרטיות, אבל הם לא פחות חשובים היום מאשר לפני חודשיים.

עודד ירון הצליח, בכתבה, להעביר הרבה יותר נושאים שעלו בשיחה ביננו מאשר חשבתי שיצליח, אבל יש נושא אחד שנגעתי בו בשיחה עם עודד שלא הצליח לעבור במלואו, וזה הנושא של „מרחבי פרטיות”. חלק מהרעיונות פה באים מהבלוג של ברוס שנייר. הרעיון הוא שהחברה המודרנית, דרך אמצעים כמו פייסבוק ודומיהם, דוחפים אותנו להפרדה של „סודי” לעומת „פומבי”. הבעיה היא שההפרדה הזו פשטנית מידי. כדי להבהיר מדוע, אני אדבר על פוסט עבור הבלוג הזה שכתבתי היום בבוקר, אבל לא פרסמתי.

הפוסט, שכותרתו היא „אין לי עבודה בשבילך, יְהוֹשָׁפָט שֵׁמְבָּדוּי”, נכתב כמכתב פומבי למישהו ששלח אלי לכתובת הראשית שלי קורות חיים שלו, אלא שהוא הגדיל ושלח אותם מספר פעמים, ללא שיש לו כישורים שחופפים את תחומי הפעילות של לינגנו, כאשר בפעם האחרונה אף הגדיל לעשות ושלח את המכתב עם בקשת אישור קריאה. המכתב מפרט את הסיבות שבגללן אין לי כוונה להזמין אותו לראיון, ואני אהיה הראשון להודות שהוא מנוסח בצורה עוקצנית במיוחד.

שניה אחת לפני שאני לחצתי על „פרסם”, החלטתי שאני לא מרגיש לגמרי נוח עם לפרסם את הפוסט כפי שהוא. ביקשתי מ–מ׳, הידועה לקוראי הבלוג הקבועים גם בשם „אשתי”, לעבור על הפוסט ולהגיד את דעתה. היא הסכימה איתי שאי אפשר לפרסם את הפוסט כפי שהוא, תוך ההמלצה שלא לפרסם את שמו המלא של שֵׁמְבָּדוּי. אני רוצה לקוות שרוב קוראי הבלוג שלי מרגישים בבטנם שזהו הדבר היותר נכון לעשות.

ונשאלת השאלה למה, בעצם? הרי אי אפשר לטעון ששמו של יהושפט הוא סוד. הוא גם לא ביקש דיסקרטיות לגבי עצם העובדה שהוא מחפש עבודה (ובכל מקרה, מי שמבקש ממני דיסקרטיות לגבי נושא מסויים, כדאי שיוודא שאני מסכים לסודיות לפני שהוא שולח לי בדוא״ל את המידע הסודי). לאור זה שהוא, כיום, עצמאי, ניתן להבין שלא עומדים לפטר אותו רק בגלל הפוסט שלי. אם כן, מדוע שלא לפרסם את שמו?

והתשובה היא שבעוד שהתקשורת שלו אלי (הוא לא תקשר איתי, כמצויין לעיל) לא היתה סודית, כן ניתן לצפות ממנה להיות אישית. יש רמת פרטיות שאיננה סודיות ממש, אבל גם אינה פומבית. הבלוג הזה הינו פומבי לחלוטין, ופרסום תקשורת אישית, גם אם היא בקטגוריית ספאם, הוא לא ראוי. מאותה הסיבה אני כותב פה תחת שמי המלא, אבל לאשתי אני קורא פה בכינוי של אות אחת, וגם אותם מגיבים שמכירים את מ׳ לא חושפים את שמהּ.

אלא שהמרחב האישי שלנו הולך ונשחק. אנשים מפרסים מידע שהוא לחלוטין אישי בפרצופספר, לא מכיוון שהוא לא אישי, אלא מכיוון שהם רואים בפרופיל שלהם הרחבה של המרחב האישי שלהם. זה בסדר גמור, חוץ מזה ש–Facebook לא שותפים לתפיסה הזו. מבחינתם, כל מה ששמת בפרופיל הוא פומבי. חוסר ההלימות הזו הוא הסיבה לרוגז שעולה בכל פעם ש–Facebook משנים את תנאי הפרטיות שלהם, וזו גם הסיבה שלי אין פרופיל שם. כמובן שגם אם הייתי שמח להתייחס לבלוג שלי כאל מרחב פרטי, Google מונעים זאת ממני. הברירות שלי הן לחסום את גוגל מלאנדקס את האתר בכלל, או להכיר בכך שהבלוג הוא פומבי ותו לו. זו הסיבה שלא שמעתם פה סיפורים משתפכים על דברים ש–ש׳ עשתה בשנה האחרונה (היא השנה הראשונה לחייה). למעשה, אפילו זה שכתבתי פה שהיא נולדה (ועוד עם תמונה!) היה צעד יוצא דופן מבחינתי. הדברים האלו הם פשוט אישיים מידי.

אלא ששמירה על המרחב האישי דורשת מודעות טכנולוגית גבוהה, ועם הזמן נהיית יותר ויותר קשה. מי שמבקש לשמור על המרחב האישי שלו מתבקש גם, באותה הנשימה, לוותר על חלק מהוויית החיים המודרניים. כל זה עוד נסבל כל עוד זה עניין של בחירה אישית. זה נהייה קצת יותר בעייתי ברגע שהמדינה שולחת יד אל תוך המרחב האישי שלי, ומפקיעה אותו לטובתה.

חוקים כמו „חוק נתוני תקשורת” והחוק הביומטרי, כמובן, עולים בדעתינו, אבל אפילו חוקים שלא מונעים מאיתנו לעשות דברים, אלא רק מקשים עליהם, כמו „חוק סינון אתרים” (שלמרבה השמחה נפל) מנסים, בפועל, להכתיב לנו איך לחיות את חיינו במרחב האישי שלנו.

מטרת התנועה לזכויות דיגיטליות היא לעצור את הסחף, עד כמה שאפשר. המטרה היא לא להחזיר אותנו לפרטיות אבסולוטית (דבר שכרוך, בהכרח, בוויתור על הצורה שבה מתנהלים החיים במאה ה–21), אלא רק להעלות למודעות את העובדה שקיים מחיר, ולנסות להבין, עם כל צעד, האם המחיר הזה באמת שווה שנשלם אותו. אנחנו גם נשמח להיות מסוגלים לגרום לאלו שמטעמי אינטרסים צרים, שוחקים את המרחב האישי שלנו, להגן עליהם יותר טוב.

שחר