כפי שכבר צויין, פה בבלוג וגם במקומות אחרים, התנועה לזכויות דיגיטליות מגייסת כסף במימון המונים כדי להלחם בטירוף המאגר הביומטרי באמצעות הגשת עתירה לבג״ץ.
רציתי לדבר על אנקדוטה משעשעת שקרתה בזמן הקמפיין הזה (שעדיין נמשך, וכל שקל יעזור, רמז רמז).
אחת מהתשורות שניתנת במסגרת הקמפיין היא הרצאה של רן בן יושפט על הדרכים שבהן הוא עומד כנגד פעילי BDS ברחבי העולם. קצת מחקר על בן האדם מראה שמדובר פה לא באיש ימין עם רעל בעיניים, אלא על מישהו שרואה שהתשתית האידאולוגית של BDS איננה נגד הכיבוש, אלא כנגד עצם הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית. המסר המרכזי שלו הוא שאין להשליך מהשיח הפוליטי הפנימי הישראלי, שהוא שיח לגיטימי בחברה דמוקרטית על אופיה וערכיה של המדינה, לבין פעילות BDS, שהיא פעילות שמשתמשת בנושא השטחים כתירוץ לביצוע דה–לגיטימציה של עצם קיומה של מדינה יהודית.
אלא שהיו אנשים שההרצאה הזו היא לצנינים בעינהם. היו לפחות שתי פניות שאני מודע להן מאנשים שמאוד כעסו על זה שתנועה שמטרתה ליברלית, ממוקדת זכויות בהוויתה מארחת פעילות נגד החרם על ישראל. מדובר בתופעה שאני, בתור ליברל ציוני, מאוד מודאג ממנה. אני לא רואה שום סתירה בין העובדה שאני מאמין בזכויות בסיסיות של אנשים בהיותם אנשים, לבין האמונה שלי שלעם היהודי מגיעה הזכות להגדרה עצמית, בדיוק כמו לכל עם אחר (כולל, ראוי לציין, הפלסטינאים).
מבין הישראלים שתומכים ב–BDS, אני מאמין שיש כמה שחושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ועל כן מתעלמים מהשקרים, ההכללות והאגׁנדה המאוד אנטי–ליברלית של התנועה הזו. אני מאמין ששאר תומכי ה–BDS פשוט לא הקדישו חמש דקות רצופות להקשיב למה שה–BDS אומר בפועל, או להסתכל על דרכי הפעולה שלו. מי שמאמין שלהציף אמן בשיחות טלפון מאיימות רק בגלל שמסלול ההופעות שלו כולל את ישראל, או למנוע מדובר להשמיע את דברו רק בגלל שאתה לא אוהב את המסר שלו אלו התנהגויות לגיטימיות לא ראוי לתואר „ליברל”.
והחלק העצוב הוא שנוצרה, הן אצל המתנגדים והן אצל התומכים, תחושת זהות מוחלטת בין „תנועות זכויות אזרח” לבין „תנועות אנטי ישראליות”. כאשר הסברנו לאחד הפונים, איש ששיתף איתנו פעולה בעבר, שאנחנו תנועה ציונית, הוא ניתק איתנו כל קשר.
התנועה לזכויות דיגיטליות עושה דברים חשובים, והיא עושה אותם מתוך הוויה ישראלית אוהבת וכואבת. מאוד כואב לי שהציבור מרגיש שחייבים לבחור.
שחר
