השבוע הצלחנו, אשתי ואני, ללכת לראות סרט. כן, כן.
החלטתי שהביקורות ששמעתי על הסרט לא מתאימות לחוויה האישית שלי ממנו, אז החלטתי לכתוב בעצמי.
דבר ראשון: המשחק. כמו ממשק משתמש, משחק טוב באמת הוא כזה שלא שמים לב שהוא שם. אם במקום לראות שחקנים רואים את הדמויות, הרי שהמשחק הצליח. במיוחד הרשים אותי המשחק של Pierce Gagnon, שהצליח להעביר מסרים לא מילוליים מאוד לא פשוטים. הישג מרשים לילד בן 5. (ומסתבר שאני לא היחיד).
לגבי הסרט עצמו, אני יכול להבין מדוע היו שלא אהבו אותו. הסרט הכי מתאים לקטגוריית „סרטי פעולה”, אבל בתור שכזה הוא מאוד מאוד דל באקשן. הוא לא בדיוק מתח, מכיוון שהוא לא מחזיק אותך על קצה הכיסא. בעוד שיש בו רמיזות לפעולות שהיו בשקט מגדירות אותו כאימה, באופן המילולי ביותר יש בו רק כמה טיפות, וקטיעת האיברים היא רק מרומזת. ואולי זה בדיוק מה שאהבתי בו. הסרט לא יומרני, ושומר על איזון יפה, מבלי לתת לנסיון להיות הכי משהו להקטין מחשיבות הסיפור. הסיפור עצמו לא מספק תפניות עלילה שמשאירות את הצופה בפה פעור, אבל למרות זאת, ואולי אפילו בגלל זאת, הוא סיפור שזורם היטב (רוב הזמן). העדר התפניות הדרמטיות גרם לי לא לנסות לצפות לאן הסרט הולך, אלא לתת לבמאי לספר את הסיפור בקצב שלו. אפילו הסוף הצליח להיות שונה מהסוף ההוליוודי הקלאסי (נגיד רק שאחת או יותר מהדמויות שאנחנו רוצים להזדהות איתה מתה, ונוטרת במצב זה עד כותרות הסיום, כולל).
לסיום, הפן המדעי. looper מדבר על מסע בזמן. קיימות שתי תפיסות סטנדרטיות לגבי מסע בזמן. תיאורית היקום הקבוע, שגורסת שלא ניתן לשנות את העבר או את העתיד, אומרת שגם אם ניסע אחורה בזמן, כל מה שנעשה בעצם כבר עשינו, ואנחנו המבוגרים הם תוצר של פעולותינו שבאופן סוביקטיבי טרם נעשו, אך כרונולוגית כבר כתובות בספר ההיסטוריה.
התיאוריה השניה הינה תיאורית היקומים המקבילים. היא גורסת שמסע בזמן מייצר התפצלות של היקום, וכל שינוי שאנחנו עושים בעבר גורם לשינוי ביקום החדש, אך לא משנה את היקום שממנו באנו (ועל כן, אותנו). כמעט כל כותבי המדע הבדיוני מכפיפים את עצמם, לפחות בתיאוריה, לאחת משתי התיאוריות האלו. בפועל, כמובן, קשה לכתוב תסריט מעניין שבו חזרה אחורה בזמן לא משנה את העתיד, ועל כן, בואריאציה כזו או אחרת, רוב הסרטים נוקטים בגישת היקומים המקבילים (12 קופים, שגם בו שיחק ברוס וויליס, היה יוצא מין הכלל שהניח יקום קבוע).
מה שמשותף לשתי התיאוריות הן שהן יוצרות יקום סיבתי. בכל אחת משתי התיאוריות, צופה שלא נוסע בזמן רואה יקום שבו, בכל רגע למעט נקודת הההגעה של הנוסע בזמן עצמו, כל דבר שקורה עושה כן בגלל סיבות שכולן ניתנות למדידה בזמן שלפני הפעולה.
looper לא ממקם את עצמו, לא כאן ולא כאן. החל מהשניה שבה אדם חזר אחורה בזמן, היקום של looper אינו סיבתי. בהחלט ייתכן שכדי להבין את ההשלכות המיידיות של פעולה שקורית בזמן X יש צורך להבין משהו שקרה הרבה זמן אחרי X. מרגע שמישהו חזר אחורה בזמן, ועד שהוא מת, כל היקום אינו סיבתי. הבמאי עושה כמיטב יכולתו להסביר את הנושא, ולנסות שהוא לא יפריע יותר מידי, אבל מי שלא יכול לבצע את ה–Suspense of disbelief הזה, אולי מוטב שלא ילך לראות את הסרט. אחרת הצופים במושבים השכנים עשויים להתעצבן על קולות הזעם המודחק שתשמיעו במהלך כל הסרט. בניגוד לסרטים כמו דז׳ה וו, לפחות התסריטאי פה עשה את ההחלטה להגדיר את חוקי היקום, ונשאר נאמן לה.
אולי זה מצב הרוח שבו הלכתי לראות את הסרט, אבל אני הצלחתי להשהות את חוסר האמון שלי למהלך הסרט, ונהניתי מהסרט עצמו.
שחר
יש עוד תיאוריות למסע בזמן (בסרטים וספרים, לא מדבר על פיזיקה).
ב-בחזרה לעתיד זה מזכיר את היקומים המתפצלים אבל יש עדיין השפעה על העתיד שהוא הגיע ממנו (לא אמרתי שזה הגיוני ואני גם לא זוכר טוב את הסרט).
במלבד הכלב של קוני ויליס גם המסע בזמן הוא חלק מהתכנית של הזמן (מסובך להסביר, פשוט לקרוא).
ויש עוד כמה תיאוריות הגיוניות יותר או פחות.
אני דווקא מדבר על פיזיקה. בפרט, אני מדבר על יקומים סיבתיים.
כמובן שיש פה סתירה מובנית. יקום סיבתי לא יכול להכיל מכונת זמן כלל, אבל רוב הניתוחים מוכנים להתעלם מחוסר הסיבתיות שקורית ברגע הכניסה.
אם חזרתי אחורה בזמן, ואני עושה פעולות בזמן X שמשפיעות על מי שאני בזמן Y (רגע החזרה אחורה), הרי שיש רק יקום אחד. אם היו מספר יקומים, פשוט היינו אומרים שאני מגיע מיקום אחר.
אם יש רק יקום אחד, ואני עושה פעולה בזמן X שמשפיעה עלי בזמן Y, הרי שמבחינתי הסוביקטיבית, הפעולה בזמן X תמיד קרתה. אם בין X ל–Y עברו 10 שנים, הרי שהזכרון שלי מלפני 10 שנים יכלול את הפעולה שהרגע עשיתי, וכולל אותה כבר 10 שנים.
אם בגלל שחזרתי אחורה בזמן יכרתו לגרסה הצעירה שלי אצבע, הרי שאחת משניים יקרו. או שאני אהיה, החל מאותו הרגע, מחוסר אצבע, או שזה לא ישפיע עלי. אם אני אהיה מחוסר אצבע, לא יכול להיות שלא יהיו לי זכרונות של חיים במהלך 10 שנים ללא אותה אצבע. זה פשוט לא יכול לקרות.
הסיבה שהפתרון של looper היה מקובל עלי היא מסיבה אחת מאוד פשוטה: הבמאי לא ניסה להתחמק מהשאלה. הוא ניסח את חוקי המשחק באופן מאוד ברור (גם אם לא הגיוני), ואז דבק בהם. מבחינתי, זה משהו מקובל לעשות, בדיוק כפי שאני מקבל את קיום האופנועים המעופפים ואת עצם החזרה בזמן. אחרי הכל, לא באתי לראות סרט על המציאות.
שחר
הי שחר, שאלה טיפה לא קשורה:
לקראת הבחירות הקרבות רציתי לבקר שוב בדף שבנית פעם: אין למי להצביע, אבל לצערי מופיעה שם שגיאה.
האם יש סיכוי שתחדש את הדף לכשיתפרסמו הרשימות ואותיותיהן? לטעמי זה חשוב. תודה!
http://blog.shemesh.biz/elections/
ברגע שיתפרסמו האותיות ושמות המפלגות, אני אנסה להרים את האתר.
שחר