לקוראי הקבועים – כן, זה אומר שכבר יש לי טלויזיה בבית. הפוסט הזה טיפה התעכב. התוכנית שעליה אני מעביר פה ביקורת שודרה במוצאי שבת.
ואכן, במוצאי שבת יצא לי לבהות טיפה בתוכנית “יורדים בגדול”. בסוף התוכנית היתה הודעה של שתי פסקאות על המסך, שעברה אחרי בערך חצי שניה. לאור זאת, אני יודע רק מה אמרה הפיסקה הראשונה – כל תוכנית האימונים מפוקחת בליווי צמוד של רופא, התוכנית הדיאטתית ותוכנית האימונים מותאמת אישית ליכולתו של כל מתמודד, וכן הלאה וכן הלאה.
אני לא מאמין.
ז”א, אני משוכנע שיש שם רופא, ושהוא אכן מפקח על מה הם אוכלים ומה נותנים למתמודדים לעשות. מה שאני לא מאמין זה שהבריאות של המתמודדים עומדת בראש מעיינהם של מפיקי התוכנית. אני אציין שתי תופעות שראיתי רק בתוכנית האחת (והאחרונה) הזו.
ראשית, בתוכנית היה אתגר. מי שעמד באתגר קיבל חסינות מפני העפה של אנשים. עד כאן הכל בסדר. מה שפחות בסדר היה האתגר עצמו. תוך כמה שפחות זמן הקבוצה כולה היתה צריכה לרוץ במורד גבעה תלולה, לקחת דגל, ולהעלות אותו חזרה למעלה.
לרוץ
גבעה
מורד
מי שמבין קצת בכושר יכול לספר לכם שריצה היא חרב פיפיות בכל מה שקשור לבריאות. מצד אחד, בריצה, בניגוד להליכה, מרכז הכובד של הגוף כל הזמן נע למעלה ולמטה. זה גורם לזה שהגוף מוציא הרבה יותר אנרגיה, שזה דבר טוב בגלל שאנחנו מנסים לאמץ פה את הלב והריאות כדי לפתח אותם. מצד שני, התנועה של הגוף למעלה למטה גורמת כל הזמן למאמצי בלימה במפרקים של הרגליים. אצל אנשים רזים זה לא נורא. אצל אנשים עם שרירי רגליים מאוד מפותחים זה גם עשוי להיות לא נורא, בגלל שניתן לרכך את המכות ע”י שימוש בשרירים. אצל אנשים שאין להם כושר והם כבדים, מי שסופג את המכות האלו הם מפרקי הברכיים ורגליים. במידה והנחיתה היא על רגל ישרה (מפרק ברך נעול), ההלם ממשיך לעמוד השדרה. כמו שאמרתי – חרב פיפיות. באופן אישי, אני עושה הליכות, לא רץ.
כאשר אנחנו רצים בעליה במקום במישור המשוואה משתנה מהקצה אל הקצה. כן, עדיין אנחנו כל הזמן דוחפים את מרכז הכובד של הגוף למעלה, אבל שלב הנחיתה הרבה יותר קצר מאשר שלב הדחיפה למעלה. כתוצאה מכך יש הרבה פחות מנוחה ללב ולריאות, והם מתאמצים הרבה יותר (שזה דבר טוב), ומנגד, צריך “ליפול” הרבה פחות מרחק, מה שגורם לזה שהמכה שהמפרקים מקבלים הרבה יותר קטנה. בכל מקרה, בלתי אפשרי לנחות על רגל עם ברך נעולה בזמן שעולים, והמכה לא ממשיכה לעמוד השידרה. בקיצור, בריצה בעליה אנחנו מקבלים את כל מה שרצינו מפעילות גופנית, בלי (כמעט) אף אחד מהצדדים השליליים.
ובדיוק באותו האופן, כאשר אנחנו רצים בירידה, איבדנו את כל הצדדים החיוביים. מי שדוחף אותנו קדימה בירידה זה כוח הכובד. לא צריך להפעיל שרירים כדי להמשיך קדימה (להיפך – צריך להפעיל שרירים כדי לבלום), ועל כן הלב והריאה לא מתאמצים במיוחד. מצד שני, המכה שהמפרקים מקבלים משקפת מרחק נפילה ארוך יותר מאשר בריצה במישור. יוצא, אם כן, שריצה במורד היא אחת הפעילויות הגופניות הפחות בריאות שאדם יכול לעשות.
גם בלי קשר לנזקים מפרקיים, שהם ארוכי טווח, הרי שעצם הצורך לבלום עשוי להביא את הגוף לחולשה שתגרום לדריכה לא טובה על הרגל. התוצאה היא סיכוי גבוה לנקעים, שברים, וחבלות אחרות. בתוכנית אחת הבנות באחת הקבוצות אכן נפלה בשלב הריצה במורד (למרות שעד כמה שסיפרו לנו, לא נחבלה קשה במיוחד).
הקבוצה האדומה עמדה במשימה של להביא את הדגל בתוך מסגרת הזמן, ועל כן קיבלה חסינות מפני הדחת חבר. הקבוצה היתה צריכה את החסינות הזו, בגלל שחברי הקבוצה הורידו “רק” מספר קילוגרמים נמוך לכל חבר בקבוצה. אני אחזור, חברי הקבוצות האחרות הורידו בין 3 ל-10 קילוגרם (אצל הבנים) לכל חבר קבוצה, בשבוע אחד. מבין חברי הקבוצה האדומה היו אנשים שהקפידו על הדיאטה, עשו פעילות גופנית, אבל לא הורידו יותר מאשר קילוגרם או שניים.
אבל כל מי שאי פעם עשה דיאטה יודע שאחרי השבוע הראשון, קילוגרם או שניים זה כמה שיורדים. למעשה, דיאטה בריאה נחשבת אחת שבה לא יורדים יותר מאשר חצי קילוגרם בשבוע בממוצע. לכל מי שזה נשמע לו מעט, שיחשוב על העובדות הבאות:
1. דיאטה טובה היא לכל החיים. אין דבר כזה “אני אעשה דיאטה ואז יהיה בסדר”.
2. חצי קילוגרם לשבוע אומר שתוך שנה מורידים כמעט 30 קילו.
3. אם קצב ההורדה הוא איטי, גדלים הסיכויים שהקילוגרמים יישארו למטה.
קצבי הורדה של מעל 5 קילוגרם בשבוע (וגם הרבה פחות מזה) כבר מביאים חשד לסרטן. “בריא” זה לא.
מה שמביא אותי לטענה ותיקה שלי. כל פעילות גופנית בריאה הופכת ללא בריאה ברגע שהיא נהיית למטרת תחרות.
שחר
“לרדת בגדול”? איפה אתה חי? זה חדשות השנה שעברה. עכשיו באופנה להתקשקש על “השרדות”. 🙂
וואו! איזה ידע אתה מציג פה! כל הכבוד! חשוב שאנשים ידעו את זה ולא יתפתו להוריד כמה שיותר וכמה שיותר מהר- בתוכנית הרייטינג נקבע ע”פ מידת הקיצוניות בירידה, לא ממש חשוב להוגי התוכנית אם מדובר בדיאטה טובה או בנזק. העיקר שיש צופים (נו, עוד ריאליטי). אני כבר למדתי על בשרי שרק כשאני אוכלת בריא ומאוזן, אני נראית טוב ומרגישה טוב. לא מתכוונת להרעיב את עצמי.
לצערי נכון וידוע, ואני לא חושב שהייתה תוכנית ריאליטי שחשבתי אותה כדבר טוב ונכון, אני גם מאוד אופתע אם מישהו יליח להמציא אחת. נראה לי לפעמים שמה שהמפיקים מכוונים אליו לעולם לא יהיה בריא או שפוי כי יש להם איזו הנחה שזה לא נמכר.
גם לרדת בגדול (שמעולם לא ראיתי ורק נגעלתי ממה שכתבו עליה) משווקת את עצמה עם כותרת של”בריאות” אבל בשטח כמו שאתה מתאר, דופקת את קופת הרייטינג ע”י הצגת אנשים בסבלם ובסופו של היום זו כנראה הפורנוגרפיה שגורפת רייטינג.
הכי טוב זה שומרי משקל !!!!
יש בהוד השרון קבוצה בהנחיית פרידה רק לגברים
(יש כמובן גם קבוצות מעורבות בשעות אחרות)
זה ממש עובד יופי
גם יורדים וגם לא סובלים וגם לומדים איך לאכול נכון
בקיצור , מומלץ
דרור (בד)
רגע אבל מה עם נזקי הריצה לקרסוליים ?
חבל שלא הזכרת את הנושא הכאוב הזה:
מכיוון שאצל אנשים לא מאומנים בדרך כלל שרירי הרגל חלשים וכאשר מרכז המסה נע לצדדים ישנו לחץ לא שווה על הקורסליים מה שיכול לגרום למתיחת רצועות קריעתם או סתם נקעים מעצבנים החלק הבעייתי במרבית התוכניות הללו הם שהרייטניג חשוב מבריאות הרצים :
לאדם לא מאומן יש סיכויי די גדול להפצע בין עם ב:
קרסולים נקע או רצועות .
ברכיים מה שתיארת
אגן ועמוד שידרה.
קיצר לא עלינו ..
1. Marcia, who has a second degree in that area, concurs with everything you said (as much as I summarized to her verbally over lunch) and has one small correction to add – it’s recommended to loose up to 1 kg per week.
2. The Hebrew name “לרדת בגדול”
always reminds me of sexual acts, and I don’t think I have a particularly “dirty” mindset.
3. On the other hand, the original English name – “The Biggest Looser” could be the title for Shimon Peres’ biography :).
Hope you are doing well on all health fronts.
Amos
In the USA the program is called “the Fat March” – is that any better than “going down bigtime”? 🙂