הרבה זמן לא כתבתי, וכשכבר כתבתי אז לא על מחשבים. תקופה עמוסה. אני אפצה אתכם ע”י זה שאכתוב ברצינות מרגיזה על נושא משעשע.
בעקבות כתבה ב-NRG, שבה חוקרת ייצרה בקרי שליטה על משחקי מחשב (בואו נקרא להם joysticks) שעשויים, איך נאמר, מהלבשה תחתונה. הטענה אומרת שאם אפשר לשלב משחקי מחשב עם פעילות זוגית, זה מקל על תופעת “אלמנות הגיימרים”.
בואו רק נגיד שאני לא קונה את התיאוריה. אני לא חושב שזה מאוד יועיל לזוגיות, למעט זה שיהיה פה תירוץ לשחק משחקי מחשב ביחד (שזה, כשלעצמו, דווקא כן יכול להועיל לזוגיות).
ראוי לציין שתי עובדות שגורמות לניתוח שלי להיות של אדם לא מעורב. קוראי הקבועים כבר יודעים שאין לי טלויזיה בבית (ועל כן, מתבקש, גם לא משחקי טלויזיה). מה שפחות אנשים מודעים לו זה שהשימוש שלי במחשב גובל בסגפנות. אני משתמש במחשב לעבודה וקצת לגלישה באינטרנט (בעיקר קומיקס וחדשות). אני מעט מאוד משחק, וגם כשכן, אלו בעיקר משחקים יחסית פשוטים. לאור הנ”ל, ההערכות שלי לגבי האפקטיביות של הפתרון המוצע היא הערכה של מתבונן מהצד.
וההערכה שלי היא שזה לא יעבוד.
הריכוז של מי שמשחק משחק מחשב נתון כולו, בדרך כלל, למשחק. בדיוק כמו שבת זוג שבאה בפוזה מגרה לא תמיד תצליח להסיט את תשומת הלב (היה לי רעיון מצויין ללינק לקומיקס פה, אבל לא מצאתי את התאריך הנכון. אני אצ’פר אתכם בכמה קטעים אחרים פחות–או–יותר רלוונטיים במקום).
על פי עניות דעתי (הבלתי מקצועית בעליל, כפי שציינתי לעיל), לבישת אביזרי משחק כדרך להסיט תשומת לב מהמשחק לחברה (בניגוד ללבישת אותם עזרים כדי לשחק בדברים אחרים) נידונה לכשלון ולשדיים כואבות (תחשבו צעדי התחמקות מהירים כשיורים עליכם במשחק).
בואו נשאיר את המשחקים במין למשחקי המין.
שחר
