כפי שבוודאי שמעתם, ש”ס מנסה לקדם הצעת חוק לזיהוי ביומטרי של מי שמעוניין לגלוש לאתרים בעלי תוכן שמכיל סקס או אלימות. האינטרנט אולי כמרקחה, אבל לפחות לעניות דעתי, לא מספיק. כל הארץ צריכה להיות כמרקחה. ההצעה חורגת בצורה בוטה מכל העקרונות שעומדים בבסיסה של מדינה דמוקרטית, ובגלל סיבות הרבה יותר רחבות היקף מאשר אלו ששמעתי עד עתה, ומסיבות שכל קשר בינם לבין אינטרנט, או אפילו מחשבים בכלל, לא קיים.
בואו נתחיל מהסיבות הרגילות לא לאהוב את החוק הזה. איגוד האינטרנט הבהיר את הסיבות האלו בצורה מאוד ממצה. לצורך ביצוע הצעת החוק יש צורך בפעולות הנקראות בשפה המקצועית “Collateral damage” – נזק משני. על מזבח הגלישה הכשרה אנחנו מקריבים את הפרטיות (טביעות אצבעות ישמרו אצל הספקים, ויהיו חשופים לדליפה לגופים עויינים רשמיים, כמו הממשלה, ולא רשמיים, כמו פורצים), מפלים לרעה אתרים (תמיד יהיו אתרים שיקוטלגו כפוגעים בצורה לא נכונה), חושפים את ספקי האינטרנט לתביעות (במידה ואתר “פוגע” לא נחסם בטעות), חוסר הבהירות שבהגדרה (האם הפגנה של סטודנטים שבה הופעלה אלימות של המשטרה נקראת “אלימות”?) ובכלל מצרפים את ישראל לרשימת המדינות שמצנזרות את האינטרנט, כמו איראן וסין. צער לאחור מכל בחינה.
אבל מעבר לכל הנזקים המשניים, אני חושב שמטרת החוק המרכזית היא לא ראויה. אם נקרא את הצעת החוק. מתוך דבר ההסבר (ההדגשה שלי):
כיום פרוץ התחום באינטרנט, כך שקטינים נחשפים לאתרים העלולים להזיק להם ולחינוכם ולספק להם תמונת מציאות מעוותת ומזיקה.
הצעת החוק באה לצמצם מצבים אלו, על ידי יצירת מצב בו אתרים אלו חסומים מלכתחילה, ופתיחתם תתאפשר רק על ידי מפתח פיזי שיזהה את המשתמש. כך תצומצם הגישה לאתרים אלו לקטינים.
ופה, אם תרצו, קבור הכלב. אפילו נצליח, באורח פלא, לצמצם לחלוטין את כל הנזקים המשניים שבחוק, הרי שעדיין נותרה הבעיה המרכזית. על פי הצעת החוק הזו, המדינה רואה לעצמה זכות מוסרית להכתיב לי, בתור הורה, את הדרך הנכונה (ובמקרה זה, הלא נכונה) לחנך את ילדי. לא מדובר פה בתופעת לוואי לא רצויה של החוק. מדובר פה במהות החוק עצמו. אם נרשה למדינה לקחת לעצמה את השליטה הזו על אופן החינוך של הילדים שלנו,הרי שהפגיעה פה הרבה יותר רחבה מאשר רק לגבי האינטרנט.
הצעת החוק הזו לוקחת אתרים שעל פי דעתו של ח”כ אמנון כהן (ולפניו יחיאל חזן) הם פסולים לצפיה על ידי ילדים, ומנסה לאכוף את הסטנדרט הזה עלי ועליך. מדובר פה בהתערבות בוטה בדרך החינוך של ילדים בישראל ע”י המדינה.
ישנן כמה תשובות אפשריות לטענה הזו שלי, ואני רוצה לתת פה כמה מהן ולהגיד את דעתי עליהן:
אתה באמת רוצה שהילדים שלך יגלשו לאתרים שמכילים הימורים, פורנו או אלימות?
יש לשאלה הזו שתי תשובות. התשובה הקצרה היא “זה לא עניינכם”.
התשובה הארוכה יותר היא שאני אכן לא אשמח אם הילדים שלי יבלו את כל זמנם מול האתרים האלו, אבל אני מאמין שלחסום גישה לאתרים האלו היא בדיוק הדרך הלא נכונה להשיג את המטרה הזו. הנסיון שלי מראה שאם הורה מגונן מידי על הילד שלו, התוצאה היא שביום שבו ההגנה הזו נעלמת הילד חשוף לעולם שאין לו את הכלים להתמודד איתו. זו הסיבה שילדים אמריקאים בקולג’ מתחילים לשתות ולעשן (לא תמיד סיגריות) ללא הבחנה. עד גיל 18 לא נתנו להם אחריות על שום דבר, ועל כן כאשר הם קיבלו אחריות, הם לא יודעים מה לעשות איתה. הדרך היחידה, לדעתי, לגדל ילד כך שיגיע לחיים מוכן אליהם (ואיזו מטרה אחרת יש להורים?) היא לחשוף אותו לחיים כמה שיותר מוקדם, תוך שמגוננים עליו מכל אותם דברים שאיתם אין לו את הכלים להתמודד. עם הגיל והתבגרות הילד, אנחנו צריכים, לאט לאט, להוריד את ההגנות. באופן אידיאלי, ילד בגיל 16 אמור להיות כבר מוכן לחלוטין להשתמש בהורים בתור רשות מייעצת, ולא בתור מישהו שאוכף עליו מגבלות. חשוב מאוד, בגישה הזו, שהנקודה שציינתי תגיע לפני גיל 18, כדי שיהיה לי, כהורה, יכולת להתערב במידה והילד חושב שהוא מוכן יותר ממה שהוא באמת, ומנסה להדוף את ההגנה שלי. בפועל, אם רק בגיל 18 אני נותן לילד שלי חופש, איך אני יודע שהוא באמת יודע להתמודד איתו?
אתם יכולים להסכים או לא להסכים עם פילוסופית החינוך הזו. זו זכותכם ואין לי זכות להכתיב לכם אותה. כל מה שאני נלחם עליו פה הוא שלאף אחד לא תהיה זכות להכתיב לי שלא לפעול בדרך הזו.
אבל רוב האנשים לא רוצים שלילדים שלהם תהיה גישה לאתרים פוגעים באינטרנט. זו מדינה דמוקרטית!
זו אכן מדינה דמוקרטית, אבל במדינה דמוקרטית יש כללים מעבר ל”הרוב קובע”. אחד מהעקרונות הכי חשובים בדמוקרטיה היא “זכויות המיעוט”. אפילו אם נקבל את הטענה שרוב האזרחים מעוניינים שלא לאפשר לילדיהם לגלוש לאתרים שהם רואים כפוגעים, ואפילו נקבל את ההנחה שהאזרחים מגדירים “פוגעים” באותה הצורה, עדיין זכותו של המיעוט לפעול אחרת היא מה שעושה דמוקרטיה לכזו. להזכירכם, כמעט כל דיקטטוריה, כולל ברית המועצות בתקופת סטאלין, שהפעילה טרור פנימי כנגד אזרחי המדינה עצמם, זכתה לתמיכה בלתי מסוייגת באחוזים שכל מפלגה במשטר דמוקרטי היתה יכולה רק לחלום עליו. העובדה שהרוב היה בעד המשטר לא עשתה אותו לדמוקרטי. אני, בשלב זה, מחזיק את עצמי כדי לא להגיד שום דבר שיפעיל את כלל גודווין.
כך או כך, להורים שמעוניינים להגביל את הגישה של ילדהם לאתרים פוגעים קיימות אופציות פעולה גם בלי החוק. ספקי האינטרנט יכולים, לדוגמא, לספק שירות של הגבלת אתרים מותנית בזיהוי ביומטרי לכל לקוח שמעוניין בשירות. אין שום סיבה להפוך אותו לחובה עלי רק בגלל שאתה רוצה אותו.
אבל אם זה יהיה שירות שמותנה ברצון של ההורה, הרי שהילדים יוכלו לעקוף אותו ע”י גלישה אצל חברים
הטיעון הזה סותר את הטיעון שאומר שרוב האוכלוסיה מעוניינת בשירות הזה. אם רוב האוכלוסיה מעוניינת בשירות הזה ממילא, הרי שגם אצל החבר האינטרנט יהיה חסום, לא?
אבל גם אם ניקח את הטיעון הזה בצורתו המורחבת, הרי שברור שהילדים יוכלו לגלוש בספריה הציבורית, באינטרנט האלחוטי של השכן חסר הילדים, ובאלף ואחת מקומות אחרים. עדיין הטיעון הזה טיפשי משתי סיבות, אחת טכנולוגית והשניה עקרונית.
הסיבה הטכנולוגית היא שגם אם החוק הזה יעבור כלשונו, הרי שהילדים ימצאו את הדרך לעקוף אותו. הדבר נכון לכל הגבלה שאי פעם נוצרה, כולל אלו של סין ושל איראן. הילדים יוכלו לגלוש באמצעות תור, להשתמש בשרתי פרוקסי, להשמש במטמון של גוגל, לקבל בעקיפין דרך חברים בחו”ל ועוד אלף ואחת דרכים. לעקוף את האיסור הטכנולוגי זה תמיד אפשרי.
הסיבה המהותית יותר היא שאם ניקח את הסיבה הזו בתור טיעון, הרי המסקנה המתבקשת היא שצריך לאסור בחוק על כל פעילות שיש מישהו בארץ שחושב שהיא צריכה להיות אסורה על הילדים שלו. אסור לצפות בטלויזיה, אסור לשחק בחוץ, אסור לשחק בפנים, אסור לדבר בטלפון סללולרי, וכו’ וכו’. הנקודה היא שהורה צריך לדעת לחנך, ואין תפקיד המדינה לאסור עלי לאפשר פעילות לילדים שלי רק בגלל שח”כ אמנון כהן לא מצליח לשלוט בילדים שלו.
וזו גם הסיבה שהחוק הזה לא קשור באינטרנט באמת. תשאירו לי את החינוך של הילדים שלי. אל תתערבו.
גם כתבו על זה:
לדעתי חסרים עוד כמה נקודות כנגד החוק.
תאר לך שמפלגת השלטון לפני בחירות תמנע מכל אתר של המתחרים להיות נגיש, תשתיק אנשים אשר לא אוהבים את הצורה שהשלטון מתעסק בו, ביקורת כנגד דברים בהם יש לציבור ביקורת על השלטון וכו’ ?
או נגיד ומחר, היות ואני כחילוני, קיבלתי את הכוח לידיים ואני אמנע מכל מי שמאמין בדת כזו או אחרת גישה …
תמיד אפשר לדעת איך דברים מתחילים, אף פעם אי אפשר לדעת איך הם יסתיימו. הגיע הזמן שאנשים ילמדו מההיסטוריה של העולם במקום לחזור על אותם טעויות כל שני וחמישי.
תמנע גישה לאתר של מפלגת האופוזיציה, ואז תרשום את הזיהוי של מי שניגש בכל זאת. כן, הסכנה קיימת.
שחר
יש שיטענו שזה בדיוק כמו האיסור שמופיע במסעדות שאומר שאין למכור ו/או להגיש משקאות אלכוהוליים לקטינים.
האיסור מופיע בשלט. האם עושים יותר מזה? – זה כבר שאלה אחרת…
חוץ מזה
הגלישה שלי ושל ילדי מהבית זה אכן ענייני הפרטי.
אך הגלישה נעשית כיום לא רק מתוך הבית, אלא גם ממקום העבודה, מספריה ציבורית, מכיתת מחשבים בבית-הספר או באוניברסיטה. לך תחפש מי גלש שם לאן…
הפתרון יכול להיות שילוט או פיקוח מקומי אך זה לא צריך לבוא מצד המדינה.
עוד נקודה קטנה, אולי משנית:
זיהוי כזה בודאי יעלה כסף. זיהוי כזה דורש חומרה בכל מחשב, לא?
מי ישלם על ההתקנה? המדינה? נו… באמת!
אז זאת אומרת שמכספי המיסים שלי ושל כל אזרח תדע לאן אני או כל אזרח גולש?
אם לא המדינה תממן – מכספי המסים של כל אחד מאיתנו – הרי שהספקיות יגלגלו את המימון של זה על הצרכנים. וזה מעמיד כל צרכן כ”אשם” פוטנציאלי.
עניתי על זה בגוף הפוסט.
טעות נפוצה. במצבים כאלו יש כמה תשובות אפשריות, אבל כולן, בסופו של דבר, מתנקזות לאותה התשובה – אנחנו. יש רק דרכים שונות לחלק את התשלום.
אופציה אחת אומרת “המדינה”, שזה בעצם להגיד “משלמי המיסים”, שזה בעצם להגיד “מי שיש לו הכנסה גבוהה יותר ישלם יותר, מי שיש לו הכנסה נמוכה יותר ישלם פחות”.
אופציה שניה אומרת “ספק השירות”, שזה בעצם להגיד “משתמשי האינטרנט”, שזה בעצם להגיד “מי שמשתמש יותר באינטרנט יותר, מי שמשתמש פחות באינטרנט פחות”.
אופציה שלישית אומרת “אנחנו”. בשלב זה אני חושב שדי ברור שתמיד זה “אנחנו”, אבל באופציה הזו אין פרוגרסיביות בכלל. כל מי שמשתמש באינטרנט משלם אותו הדבר.
שחר
יפה אמרת. על זה למעשה כתבתי לח”כ פינס כשהתפלצתי למשמע זה שהוא תמך בהצעה הטרומית, ואני מתפקד ותיק של מפלגת העבודה. לא לזה פיללתי.
יש כאן מוסרנות פטרנליסטית שלא במקומה. המדינה היא לא ההורה של כל בית בישראל. להורים שמעוניינים בכך, יש מספיק אמצעי שליטה על מה הילד יצפה באינטרנט. בין היתר, לכבות את המחשב. יתר ההורים יכולים פשוט לעסוק בהורות, ולעזור לילד להבין לבד אילו תכנים מיועדים לו ואילו “למבוגרים”.
בל נשכח, הסטנדרטים החברתיים שמכתיבים לנו שלראות שד חשוף של אשה זה לא בסדר הם לא מן אללה. אלו אינם ערכים אבסולוטיים, וה”נזק”-כביכול שיכול להיגרם לילד בן 13 מלהחשף לאיברי הנקה שנחשף אליהם באופן יומיומי כשהיה בן פחות משנה היא לא רק לא-מוכחת, היא מעלה אצלי גיחוח. הערכים בהם מחזיק הש”סניק הם לא הערכים שלי ואין זה מקומה של המדינה לבצע שיפוט-ערכי ולקבוע דה פקטו שרק הערכים של הש”סניק ראויים.
אני מתנגד לחלוטין להצעת החוק, לפיה יש לחנך בצורה מסוימת ובשל בורות המציעים בהקשר הטכנולוגי.
“הדרך היחידה, לדעתי, לגדל ילד כך שיגיע לחיים מוכן אליהם (ואיזו מטרה אחרת יש להורים?) היא לחשוף אותו לחיים כמה שיותר מוקדם, תוך שמגוננים עליו מכל אותם דברים שאיתם אין לו את הכלים להתמודד.”
אני לא חושב שנכון לחשוף ילדים לעובדות החיים כמה שיותר מוקדם. ילדים יודעים בעצמם מה מעניין אותם ומה לא. הורים שיש להם פנאי וקשב אמורים לספק הגנה וכלים להתמודדות כאשר הם נחוצים באמת.
יוטיוב, תעמולה קלאסית נגד פורנוגרפיה, ארה”ב 1965:
באנר לבלוגרים המתנגדים להצעת החוק:
> עמותת בית-ספר רחוב והמרכז המשפטי לילדים ולנוער יוצאים בקריאה לשרת החינוך להגיש הצעת חוק ממשלתית להגנת הילד ובאישה באינטרנט ובסללורי, כנגד הצעת החוק של חברי סייעת ש”ס לחסימת אתרי פורנו ואלימות
לכבוד
שרת החינוך
ח”כ יולי תמיר
שלום וברכה,
הנדון: הצטרפותך ליוזמת חקיקת
“חוק להגנת הילד והאישה באינטרנט ובסלולרי”
אנו מעבירים אליך בזאת, בשם עמותת בית-ספר רחוב והמרכז המשפטים לילד ולנוער , את העתק הצעתנו להתקנת החוק האמור.
כמי שמופקדת על חינוך ילדי ישראל , אנו מבקשים לא רק את הצטרפותך ליוזמת החוק להגנת הילד והאישה באינטרנט ובסלולרי-אלא מצפים כי תרימי את הכפפה,תגרמי לזירוז חקיקתו ע”י הפיכתו להצעת חוק ממשלתית.
בשבועות האחרונים פנינו לח”כ יחימוביץ ולח”כ סער ביוזמה לחקיקת חוק זה, תוך כדי כך נודע לנו ששר התקשרות יזם חוק דומה והמנוסח באופן שמקומם רבים. בתחילת השבוע עלה חוק זה לדיון בועדת הכלכלה.
המצב כיום בו כל ילד שמחובר לאינטרנט יכול להיכנס בכל זמן שיחפץ לאחד מאתרי הפורנו או האלימות , ולגלוש באתרים אלו ללא הגבלת זמן וללא הדרכת מבוגר , פוגעת בילד ובמערכת החינוך אשר צריכה להתמודד מול השפעת אותם התכנים על התנהגות הילד.
מבלי לשים לב לעיתים קורה ומערכת החינוך היא הגורם למפגש הראשוני של הילד עם אתרים אלו וזאת ע”י משימות שעורי בית תמימות המצריכות חיפוש בגוגל , דוגמה: ילדים חיפשו המילה “ישראלי” מביאה תוצאה ראשונה – “פורנו ישראלי”.
ילד בן 10 שאינו מכיר את המושג יכול להקליק במקרה על תוצאת החיפוש הראשונה והנה בסיוע בית-הספר גולש הילד באתר שמנוגד לערכים אותם מנסה מערכת החינוך להנחיל לדור הבא.
טוב עושה מערכת החינוך שבודקת את עצמה בכל יום ושואפת לשפר את הנעשה בתוך תחומי בית-הספר, אך אין זה מספיק , מערכת החינוך אינה יכולה לעצום את עיניה לנעשה מחוץ לכותלי בית הספר ולהתנער מאחריות , בעיקר במקרים בהם יש ביכולתה לצמצם תופעה שלילית זו ע”י חקיקת חוק שיגן על ילדינו שהם תלמידיה.
אנו מאמינים שהובלת חקיקת החוק צריכה להתבצע ע”י שרת החינוך הממונה על חינוך ילדינו בשיתוף שר התקשורת שממונה על שירותי ספקי האינטרנט, ולכן מצאנו לנכון להעיר את תשומת ליבך לחשיבות חוק זה לחינוך דור העתיד במדינת ישראל, בשני היבטים: הגנת הנפשות הרכות מפני תועבה ואלימות מינית, ומאידך, הגנתן של נשים מפני דור חדש של אזרחים שנחשפו מגיל רך לדימוי האישה כאובייקט מיני.
,
> אנו תומכים בפעילות חברי סייעת ש”ס להגנת ילדינו בפני אתרי פורנו ,אך יש להתאימה לרוח הזמן וליכולות הטכנולוגיים, אנו מתנגדים לשלילת הבחירה החופשית של אנשים ע”י הצעת חוק זו , אך מאמינים שיש ליצור את התנאים המתאימים לעידוד שימוש נכון באינטרנט וזאת ע”י חקיקת חוק שיחייב את ספקי האינטרנט לתת שירות חסימת הפורנו בחינם , לידיעה את המתחברים על שירות חשוב זה ולהזהיר את המתחברים לאינטרנט הפתוח מפני הסכנות הערובות לילדיהם ,
> בנוסף על החוק לחייב את ספקי האינטרנט לשימור על איכות ומהירות הגלשיה למשתמשים בשירות האינטרנט הבטוח.
>
> הנדון : חקיקת חוק להגנת הילד והאישה באינטרנט ובסלולרי
>
> שני הארגונים מבקשים את מעורבותכם בהובלת הצעת חוק להגנת הילד בתחום האינטרנט, וחברות הסלולאר .
>
> תיאור מצב::כיום כאשר אזרח פונה לספק אינטרנט, או מכשיר סלולאר בעל שירות אינטרנט- הוא חשוף אוטומטית לשירות הכולל כניסה חופשית לכל אתרי האינטרנט כולל פורנוגרפיה,זנות פדופליה ואף גרוע מכך.
>
> במקרה בו הוא מעוניין לחסום את ילדיו מכניסה לאתרי אינטרנט שמציגים תכנים שאינם מתאימים לילדים, עליו ליזום פעולה ולהזמין שימוש,בתשלום מיוחד בנפרד, בתוכנה מיוחדת שמסננת את האתרים השלילים.
>
> במילים בוטות: ספקי האינטרנט ברשת או בסלולאר בדומה לארגוני פשע, דורשים “פרוטקשן”,קרי, תשלום בעבור אי פגיעה. המצב החוקי כרגע נותן לגיטמציה לסחיטה כספית של הצרכן-אתה רוצה למנוע חשיפת ילדיך לתכנים מסוכנים? תשלם עוד.
>
> המצב החוקתי בתחומים נושקים: בניגוד לכל כלי תקשורת אין שום הגבלה על ספקי האינטרנט. חוקי המדינה מגנים על הילדים מפני צפייה בתכנים שאינם מתאימים בטלוויזיה ובבתי הקולנוע, כל אזרח יכול לבחור לאשר לילדיו לצפות בתכנים אלו בייזום פעולה אקטיבית מצידו לשם הזמנת תכנים אלו ותשלום עבור קבלתם-לא עבור חסימתם . שירותי שיחות ארוטיות חסומות בפני ילדים שיכולים להשתמש בהם רק באמצעות אישור ותשלום של ההורים,ההגנה על ילדינו בטלוויזיה , בטלפון ובקולנוע נפגעת כאשר מגיעים לשימוש באינטרנט.
>
>
> אסטרטגיה ויישום חוקתי: מצב זה מנציח ברירת מחדל שגויה: מצב המוצא הוא אזרח חשוף לתכנים מסוכנים אלא אם כן יבקש אחרת. יש להפוך בחקיקה את סדר הדברים: חבילת בסיס המשווקת לציבור צריכה להיות חסומה מראש לתכנים קיצונים, מזיקים ומסוכנים אלו- והם יסופקו רק לפי הזמנת הלקוח בצורה מפורשת.
>
> עקרון שלטוןן החוק: במדינה מתוקנת האזרח הפשוט לא צריך לשלם על מנת לקבל הגנה מפני צפייה של ילדיו בתכנים שלילים.
>
> נסיון הטיוח של בעלי העניין:
> נכון להיום מציעים ספקי האינטרנט שירותי סינון ברמות שונות :-בתשלום נוסף
> השירות גם עולה כסף וגם מטיל את האחריות להזנת האתרים האסורים על ההורים- במקום שהכל יהיה הפוך: מי שרוצה גישה חופשית לאתרים אלו שהוא ישלם.
>
> בעלי העניין מטילים את האחריות על הצרכן באופן הבא:
>
> 1) חסימה כוללת וכניסה רק לאתרים ספציפיים המוזנים למערכת ע”י ההורים.
> 2) חסימה עפ”י תוכנת מורשת- לציבור הדתי.
> 3) חסימה עפ”י תוכנה כללית המיועדת לקהל הרחב עפ”י מילות מפתח.
> 4) חסימה ע”י הזנת אתרים שלילים.
>
> הערה: מבחינה טכנולוגית ניתן לחסום גם אתרים בשפות זרות.
>
> המלצתנו: החוק צריך לחייב את ספקי האינטרנט בשירות בסיסי החוסם מראש נגישות לאתרים אלו.התוכנה קיימת ומצויה בידהם. היא צריכה לשמש לטובת הקהל הרחב כברירת מחדל ראשונית. אנשים המעוניינים בצפייה באתרים ללא הגבלה, יכולים לרכוש את השירות הפתוח.
>
> .לאחר העברת החוק הממשלתית נפעל בשיתוף משרד החינוך להפעלת תוכניות לימוד והפקת פרסומים בבתי הספר ובאמצעי התקשורת המעודדים את התלמידים והורהם להתחבר לאינטרנט הבטוח.
> אנשי עמותתת בי”ס רחוב והמרכז המשפטי לילדים ונוער בהם פעילים מאות משפטנים, אנשי חינוך וכד’, פנו בימים אלו בהצעת שיתוף פעולה לנציגי “משמרות הצניעות” של העדה החרדית, לאנשי הרב עובדיה יוסף לאיחוד כוחות במאבק בציבורי לרפורמה דחופה בשיווק האגרסיבי של אתרי סקס באינטרנט.
>
> דודי זינגר ורוני אלוני-סדובניק המובילים את יוזמת החקיקה: “אנו משוכנעים כי מאבק זה יצליח ,דווקא משום החיבור הבלתי שגרתי של ארגונים חרדים וחילונים שדאגה משותפת להם-שמירה על נפש הילדים הנחשפים לתכנים מסוכנים באינטרנט. הצעתנו לשינוי חקיקה מנוסחת בצורה טובה ומתונה יותר מזו המונחת כרגע על שולחן הכנסת-ויש לה סיכוי לעבור דווקא משום איחוד הכוחות משני קצוות החברה.”
> אנו מאמינים שצמצום חשיפת הילדים לתכניים שאינם מתאימים לגילאם יתרום באופן משמעותי
> לצמצום תופעות האלימות והפגיעה בנשים,
לא בדיוק אמרתי “לחשוף”. אמרתי “לא למנוע בכוח”.
שחר
בכלל לא נסחפנו.
שחר
מכל מה שכתבתי מצאת משפט אחד שמטרתו להקצין את הבעיה ,
מזל שלא פסלת את כל הרעיון בטענה שמדובר ברעיון שמקרו במדינות ערב ….
במקום להתיחס לרעיון העקרי שמחקרים מוכחים שצפייה בלתי מבוקרת של ילדים בתכני פורנו ואלימות פוגעת בילדים, ושיש צורך למצוא פיתרון שמצד אחד יגן על הילד מפני הסכנות ומצד שני יאפשר גלישה חופשית למבוגרים.
הנושא מספיק מורכב , ולכן לא יתכן שהפתרון יהיה שחור ( ש”ס) או לבן ( כותבי המאמרים במדורי המחשבים באתרי החדשות באינטרנט) חובת ההגנה על המשתמש צריכה להיות של ספקי האינטרנט ולא של ההורים שרבים מהם מתחברים לאינטרנט מבלי לדעת שמדובר גם בכלי מסוכן שמנוצל לרעה ע”י משתמשים אחרים ולכן יש להשתמש בו בתבונה.
לפנינו מצב בו המשתמש לא מודע לסכנות שבאינטרנט משום שאין לו את הידע , ולכן על ספק השירות ליידע את המשתמש על הסכנות הקיימות במקרה שיש לו ילדים בבית וגם על תוכנות שיכולת לענות על מרבית הסכנות.
שירות ההגנה ( תוכנות הסינון) שמיועדות בעיקר לילדים צריך להיות מסופק בחינם ללקוחות שלהם ילדים שמשתמשים באינטרנט ללא תוספת תשלום ,
מאחר והנושא מספיק חשוב יש צורך להסדירו בצורה של חקיקה המיועדת לספקי האינטרנט ולא ללקחות , הלקוחות יוכלו להמשיך לבחור באיזה שירות להשתמש , אך יזכו לקבל הסבר על כל האופציות הקיימות כך שלא יהיה מקרה שבו אדם לא התחבר לתוכנת סינון למרות שיש לו ילדים בבית מבלי שידע ששרות זה יכול לחשוף את ילדיו לתכניים של פורנו ואלימות גם במקרים של חיפוש תמים ( דוגמה : שמות של ילדות : נועה, נטלי , מילת חיפוש ישראלי ועוד).
אני מצטער, זה פשוט המשפט היחידי שבו אפשר היה איכשהו להבין מה אתה רוצה בלי לקרוא את כל המניפסט הארוך וחסר הרווחים.
איכשהו, נראה לי (בהנחה שהפעם כן הצלחתי להבין מה שאתה מנסה להגיד) שאתה, בגדול, מסכים עם זה שאני לא מעוניין שיכריחו אותי, מסכים איתי שזה רעיון טוב שספרי האינטרנט יספקו שירות של סינון כאופציה, אבל טוען שאתה לא מסכים איתי.
כמובן שחלילה לי מלעמוד בדרכה של מלחמת תגובות טובה. לך על זה.
שחר
האמת היא שהצעת החוק שמדובר בה נשמעת הזויה כמו “חוק להסדרת נחיתת והמראת צלחות מעופפות” או “להסדרת תחליף לדרכון לחיזרים מבקרים מגלקסיות שאינן מנפקות דרכונים לאזרחיהן”. זה חוק שרוצה לחייב את כל אזרחי המדינה להתקין טכנולוגיה שאינה קיימת. אפשר כמובן לטעון שיש אמצעי זיהוי ביומטרי ויש שירותי סינון אתרים ועוד ועוד. אבל אין כרגע טכנולוגיה מספקת כמו שהוא בדיוק את מה שהצעת החוק הזאת מבקשת לישם.
אבל הצעת החוק אינה רלבנטית מעוד סיבה: האינטרנט הוא העיקרו טכנולוגית P2P – פרוטוקול שמאפשר לכל מחשב שמתחבר לתקשר באופן מידי עם כל מחשב אחר באופן ישיר (או לפחות דרך מסלולים שונים ורבים ברשת. השרות הבסיסי שספק אינטרנט מספק הוא חיבור לרשת הזאת ותו לא. תפקידו לספק חיבור בפרוטוקול IP ולא בפרוטוקול http. על גבי הרשת שהיא בבסיסה P2P יש יישומים שעובדים אולי כמו broadcast אבל זאת אינה מהות הרשת. עכשיו באים כמה מחוקקים בורים ועמי ארצות שההבנה שלהם מוגבלת ככל הנראה לביקור בכמה אתרים מסחריים שמישמים מודל של broadcast על גבי תשתית האינטרנט ומנסים לחוקק חוק שהנחת היסוד הבסיסית שלו היא שזאת מהות הרשת – יש “אמצעי תקשורת” שמשדרים ויש צרכנים. זכור לי לפני שנתיים בערך ב”יום האינטרנט הבטוח” שעלתה מאזינה לשידור בגלי צה”ל והתלוננה על כך שבניגוד לכבלים והלווין שם החבילה הבסיסית אינה כוללת פורנו וצריך לשלם עליו בנפרד, באינטרנט החבילה הסיסית כוללת פורנו וצריך לשלם כדי לחסום אותו. זה מראה על חוסר הבנה בסיסית של מהות השרות: רוב מנויי האינטרנט בטוחים שספק האינטרנט אחראי לתוכן, כלומר שכמו חבילת ערוצים בכבלים או בלווין כך מנוי אינטרנט מקבל מהספק גישה לחבילת אתרים. זה נוח מאוד לספקים שהלקוחות יחשבו כך. רואים שחברי הכנסת של ש”ס די בטוחים שזה כך. ויש בזה סכנה רבה כי אנו עלולים להגיע למצב חוקי שבו הזכיון של ספקי האינטרנט מתפרש כך וקבלת גישה חופשית לרשת בפרוטוקול IP תהיה דבר שלא ניתן לקבל ברמת המשתמש הפרטי. אנחנו כרגע חיים בגן עדן שבו כל אחד יכול להתקשר לכל מקום, אבל המחוקקים שלנו שלא ממש מבינים במה מדובר בכלל עלולים להביא אותנו למצב שבו אנו מוגבלים לרכישת “חבילת אתרים” מוגבלת של ספק זה או אחר, ובלי שום יכולת להשתמש בטכנולוגיה שקיימת היום. זה בדיוק מה שנידון היום בארה”ב (הזכות של בעלי התשתית לחסום את משתמשיהם מאתר שלא שילם להם דמי חסות) ואצלנו זה נכנס בדרך האחורית בדמות “הגנה על ילידנו שאין לנו זמן לחנכם כי אנו עסוקים בלההרג באוהלה של תורה ושררה”.
אני חושב שהנסיון עד היום הראה שנסיונות לחסום תחומים מסוימים שעבדו במודל “broadcast” (כלומר מקום מרכזי שממנו מקבלים מידע) בסך הכל גרמו למעבר המשתמשים למודל P2P שאותו המחוקק יכול לנסות לחסום עד מחר. הדרך היחידה לחסום אותו היא חזרה לתקופת האבן ובחירה בהתנתקות כלכלית משאר העולם.
כמובן שיש למחוקק דרכים משלו. אפשר למצוא מי שיספק את ה”טכנולוגיה” וספקי האינטרנט יוכלו לספק אותה על מגוון פלטפורמות (XP או VISTA). בסופו של דבר חוק כזה לא יכול לחסום את הילדים מלהגיע לאן שרוצים שלא יגיעו, אבל בדרך הוא יכול לגרום להרבה מאוד נזק. ועכשיו פשוט אפסיק ואלך לדאוג לחינוך הילדים…
בתור – כן, כן! – בן 16, אני חייב להגיד שהחוק הזה לא לרוחי בכלל. אבל מצד שני, גם בתור ליבראל מובהק, אני לא חושב שילדים בגילאי 10-11 צריכים להיחשף לפורנו. לרוע המזל, אין דרך לבדוק בגרות נפשית של אנשים, וזו השיטה היחידה לבדוק אם הם “מוכנים” או לא.
הפיתרון, כמו שאמרת, הוא בחינוך. הצעת החוק המטופשת הזו לא מוסרית, לא הגיונית ולא חוקית.
שחר,
דבר אחד אני לא מבין לגביך ולגבי כל שאר קוטלי החוק הנ”ל. כולכם כועסים על כך שהחוק יכריח אתכם להגביל את החשיפה של ילדכם לתוכן שאתם מוצאים ראוי והמדינה לא. מהיכן הגיע הרעיון ההזוי הזה? לך ניתנת האפשרות לצפות בכל אתר ולכן גם לילדיך באישורך – הזדהה במקומם והנה הרשית לילדך לצפות בתכנים שאתה מאשר. ילדיך הקטינים היום אינם מורשים לקנות אלכוהול (לייתר דיוק המוכר אינו מורשה למכור להם אותו) אך אתה יכול לקנות אלכוהול ולשכר אותם כראות עיניך. באותו אופן מנועים מוכרים מלכור פורנוגרפיה ואלימות לילדך. אך גם לסרט קולנוע המיועם לגילאים 17 ניתן להכניס עולל בן 10 – בליווי מבוגר. החוק בה להתאים את החוקים הקיימים עד כה לעידן האינטרנט, הוא בה למנוע מספקים לספק חומר שאינו ראוי לקטינים ללא רשות הוריהם – זה פסול?
(בנוגע לשאר, שאסור לשמור בסיס נתונים שכזה, בטח שלא אצל הספקיות, ושיש קושי אדיר בסיווג האתרים עצמם אני מסכים איתך לחלוטין)
כמה דברים.
דבר ראשון, הבעיה היא בדיוק באותם דברים שעליהם אנחנו מסכימים. אם היה אפשרי לעשות חוק שחוסם רק את מה שכולם מסכימים שלא ראוי, עושה זאת בלי לעקוב אחר הרגלי הגלישה של המשתמשים, ושהיה נותן להורים אפשרות לאפשר גורף לילדהם, הרי שהתנגדותי היתה הרבה פחות נשמעת.
כדי בכל זאת לענות לשאלתך – אם הייתי יכול פשוט לבטל את כל החסימה לגבי האינטרנט האישי שלי, הרי שהמצב היה הרבה יותר טוב. במצב של הזדהות על כל גלישה, מצד שני, הרי שבפועל יוצר שהחוק מחייב אותי להשגיח על הילדים שלי, וחזרנו לטענתי הקודמת בדבר כניסה לא מוצדקת של המדינה אל תוך הבית שלי.
שחר
מה גורם לך להאמין שתדרש הזדהות על כל גלישה? מדוע אתה מאמין שבחוק לא יהיה סעיף הקובע שלכל אזרח (בוגר) תנתן האפשרות לאשר באופן קבוע ותמידי חוסר צנזורה לחשבון האינטרנט שלו? בדומה לאופן בו ניתן לבעל חשבון בנק להעניק הוראת קבע החוק עשוי לתת לך להסיר חסימה מעל חשבון האינטרנט שלך. ההבדל המהותי בין המצב היום למצב בו יהיה חוק שכזה הוא ברירת המחדל. כיום ברירת המחדל היא חוסר צנזורה מוחלט, ואם ברצונך לצנזר עליך 1. להיות מודע לכך ו-2. לשלם על כך (או למצוא פתרונות חינמיים שדורשים הבנה). החוק מנסה להביא לשינוי שברירת המחדל היא צנזורה, ואם ברצונך להסיר אותה אתה מוזמן לעשות כן.
אחת הבעיות שיכולה להווצר כאשר ברירת המחדל היא “צנזורה” שמופעלת על כלל האוכלוסיה פרט לאותם יוצאי דופן שמבקשים “הסרת צנזורה” היא האופן בו תופעל “הסרת צנזורה”. אף אחד לא מבטיח ש”הסרת צנזורה” פרושה חיבור ישיר של הלקוח לרשת. המצב שיווצר בהחלט יכול להיות שאף משתמש לא יהיה מחובר לרשת העולמית, כל התוכן יגיע ללקוח שברשת הספק, והמשתמשים יקבלו את התוכן משרת של הספק, כלומר בפועל לא יהיו בישראל מחשבים אישיים מחוברים לרשת, אלא רק מחשבים אישיים שמחוברים לרשת פנימית של בספק, שבה יש שרת שממנו אפשר לבקש תוכן ולפעמים גם לקבל אותו, ואם יש צורך השרת הזה מביא את התוכן מהרשת העולמית. “הסרת צנזורה” יכולה להתבצע אצל הספק על ידי שינוי קריטריונים בכלי הסינון שהוא מפעיל אצלו (“כל תוכן עובר”). זה בהחלט תסריט סביר כי זה דורש את המאמץ המינימלי מצד הספק כאשר רוב המשתמשים פסיביים ולא מבקשים שינוי מברירת המחדל. במקום להתאמץ ולשנות את חיבור המשתמש לחיבור ישיר לנתב שמאפשר יציאה החוצה, עובד של הספק מקליק על “העבר הכל” בלוח הבקרה של מערכת הסינון והמערכת מעבירה כל תוכן, ללא חיבור ישיר. בפועל זה אומר שכמעט שום אפליקצית רשת שאינה דפדפן פסיבי לא תעבוד. למשל במערכת כזאת ייתכן למשל שכל שאילתת dns תוביל לכתובת של מחשב מתווך ברשת הפנימית ולא לכתובת האתר ברשת העולמית. אם מה שרוצים זה צפיה פסיבית בתוכן web זה יעבוד. אם מה שרוצים זה להפעיל יישום רשת אחר זה בהחלט לא בהכרח יעבוד. דוגמה למה שלא יעבוד כמו שצריך במצב זה הוא תוכנת סינון במחשב הביתי. לא יהיה לה המידע הדרוש לביצוע הסינון כי כל האינטרנט יראה כמו מחשב אחד (או כמה מחשבים) ברשת של הספק. מסקנה: חוק הצנזורה יגביל את המשתמש לסינון ברמת המכנה המשותף הנמוך ביותר שיפעיל ספק השרות (חרדים שימו לב: בסופו של דבר מי שיקבע לכם את רמת הסינון המקסימלית הוא הבג”ץ!).
ודבר אחר: איך נבקש “הסרת צנזורה”? מן הסתם נדרש למלא טופס של ספק השרות שלא אנו נבחר את תוכנו, ובטופס זה ספק השרות יוכל לדרוש מאיתנו לחתום על כל מיני ויתורים והצהרות כיד הדמיון העשירה של יועציו המשפטיים שיכולים בין השאר לכלול הצהרה שלא ניתן לאף ילד להשתמש בחשבון האינטרנט המשפחתי שלנו, כלומר לדרוש ממני לשקר כדי שהילד שלי יוכל להמשיך לפתח משחקים מבוססי רשת יחד עם בן דודו בקנדה…
עדכונים בנושא
למה לחסום אתרי סקס
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=526521&blogcode=8573564
צנזורה – פרושה שאף אחד לא יראה. אבל כאן אם תרצו לראות, עדיין יהיה לכם את החופש לעשות זאת.
לא נכון. בתרגום חופשי מהמילון של מרים-וובסטר:
שים לב שהאפקטיביות של הצעד אינה קריטריון לצורך הגדרתו כצנזורה. גם “לדכא” זו צנזורה, למרות שמי שבאמת רוצה יכול להגיע לחומר.
בפרט, הנזקים של החוק הזה אינם לגבי אותם אנשים שיבקשו לבטל את הסינון. הסכנה האמיתית בחוק הזה הוא נסיון של הממשלה לעצב את החומרים שלציבור הרחב (זה שלא יבטל את הסינון) יש גישה אליהם. מדובר פה בפעולה שנוגדת את המהות העקרונית של חופש הביטוי, ומסכנת בדיוק את המטרה שחופש הביטוי בא להשיג.
שחר