מסקנות ורשמים מביקור במפעל "עלית"

אתמול ביקרנו במפעל “עלית” שבנצרת עילית.

דבר ראשון, הביקור נתן אליבי טוב לשם של המפעל ושל היישוב. היה לי חשד מסויים שהיה קשר בינהם, אבל המפעל נוסד ברמת גן, כך שהוא לא קרוי על שם היישוב. היישוב אכן נמצא מעל נצרת הערבית (קווי גובה), כך שטיפשי לחשוב שהיישוב נקרא על שם החברה. אפילו לטעון שזו היתה סיבה לבחור את מיקום המפעל הנוסף אי אפשר – המפעל בנצרת עילית היה של חברה שייצרה שוקולדים אותה “עלית” קנתה. וכך הלכה לה תיאוריה יפה.

לגבי המפעל עצמו – נראה שיש להם מדיניות מאוד חמורה של אי אכילה מכל סוג שהוא על רצפת הייצור. בניגוד למה שאנשים חושבים, אני לא חושב שזה קשור לזה שהם “מתקמצנים” על מה שמבקרים לוקחים. יש בסוף “פינת טעימות” שבה אין כל הגבלה על כמה לוקחים. אפילו כשמישהיא מהקבוצה טענה שמה שהם אורזים זה לא הוופלים שהיא אוכלת בד”כ, המדריך לקח קופסה שיוצרה בזו הרגע, והלך איתה כל הדרך עד לפינת הטעימות לפני שהוא פתח אותה. נראה לי יותר שהסיבה למדיניות קשורה בהיגינה, ועל כך אין אלא לברך.

מה שעוד היה לי מוזר זה רמת המיכון. יותר נכון, רמת אי-המיכון. ה”אגוזי”ם נספרים ביד לתוך שקיות, הוופלים מועברים ביד לעגלה ומשם לחיתוך. היה שם אפילו מישהו שכל תפקידו הוא ליישר את העוגות שיוצאות מהקירור (אי אפשר לארוז עוגה כשהיא עדיין חמה) מספיק כדי שמכונת האריזה לא תתבלבל.

עוד דבר שקצת הפליא אותי הם אחוזי הפסולים הגבוהים. לא לדאוג – כל הפסולים שאנחנו ראינו היו פסולים בגלל סיבות אסטטיות. עדיין, כמות ממש גבוהה (אני מעריך שמעל 5%) מרוב מוצרי השוקולדת שראינו אתמול לא הגיעו לאריזה. נראה לי, בעין בלתי מקצועית, שאפשר היה להוריד את האחוזים האלו, אבל כמובן שיכול להיות שסתם נדמה לי.

מה שכן, הם מגיעים למיחזור גבוה. נראה די הגיוני שכאשר הם חותכים עיגולים מרצועת שוקולד כדי להכין מטבעות אז ממה שנשאר הם ייצרו רצועה חדשה. רק קצת פחות מפתיע היה לראות שכאשר יש בועת אויר בתוך חטיף שוקולד יתיכו אותו ויחזירו אותו לייצור.

הרבה יותר מפתיע היה לגלות שכאשר ביסקוויט נשבר ממחזרים אותו. מסתבר שמביסקוויטים מפוררים הם מייצרים אבקה שבה הם משתמשים כדי להעשיר מוצרים אחרים שלהם. אם ביסקוויטים זו מטרה ברורה למיחזור כזה, שהרי הם, בסך הכל, חתיכת בצק, לגלות שגם מטורטית (ביסקוויט, קרם אגוזים וציפוי כהה) הם מייצרים עיסה שמשמשת להעשרת קרמים. נו טוב, למדנו. אולי בגלל זה הם לא משקיעים בלהוריד את אחוזי הפסולים שלהם. הם ממילא צריכים את הרכיבים.

שתי פיסות סטטיסטיקה משעשעות:
– ביסקוויט נאפה במשך 2 דקות
– רצועת הבצק של הוופל נאפת במשך 2 שניות(!)

בכלל, להערכתי, מעל 60% משטח המפעל משמש רק לפסים נעים שכל מטרתם הוא לשנע פיסות של אוכלקינוחים בזמן שממתינים שהן יתקררו.

לסיום, עלי לציין שוופל שנאכל 10 דקות אחרי שגמר להאפות טעים עשרות מונים יותר מאשר וופל שנקנה בחנות. לא בטוח ששווה נסיעה לנצרת עילית רק בשביל לגלות את פיסת האינפורמציה הקטנה הזו, אבל בכל זאת.

ולסיום, משהו טכנולוגי. בתחילת הביקור קיבלנו סרט תלת מימדי. חוץ מהעובדה שתוכן הסרט קצת מוציא את התיאבון (אולי זו מטרתו), והלקח הנלמד ממנו שווה שינון (אושר קונים באמצעות ממתקים של “עלית”), האיכות הטכנולוגית היתה זוועתית.

הטכנולוגיה לסרט תלת מימדי בה השתמשו היתה של שני מקרנים. כל מקרן מוציא אור מקוטב. כדי לראות את הסרט כל אחד לובש משקפים מקוטבים, שבהן כל עין מקבלת מישור קיטוב של 90 מעלות ביחס לשניה. התוצאה היא שעין אחת רואה מה שמקרן א’ מוציא, בעוד השניה מוציאה את מה שמקרן ב’ מוציא. כל עין רואה תמונה אחרת, והתוצאה היא תמונה תלת מימדית.

כל זה עובד מצויין, בתנאי שאין הבדל של עשירית שניה בין המקרנים. אם יש הבדל של עשירית שניה בין המקרנים, התוצאה היא מבלבלת במקרה הטוב, וגורמת לכאב ראש במקרה הרע. התמונה הופכת כל הזמן מתלת מימדית לשתי תמונות שונות לגמרי, וחוזרת אחרי עשירית תמונה. מאוד מאוד מטריד. בסוף כל שלושתינו הסרנו את המשקפיים והסתכלנו על שתי התמונות אחת על השניה כמו שהן. לא הסתכלתי מה עשו אנשים מהקבוצות האחרות.

חבל, מכיוון שהטכנולוגיה להקרנת שני סרטים בצורה מסונכרנת לא נראית לי יותר יקרה מהטכנולוגיה לצילום ועריכה של סרט תלת מימדי מלא באנימצית מחשב משולבת אנשים. סתם מישהו לא חשב עד הסוף (חוץ מהתסריטאי, שלא חשב בכלל).

לסיכום – מומלץ בחום לבקר, אבל מומלץ בחום לאחר בעשר דקות כדי לפספס את הסרט.

שחר