אתמול דיברתי עם איש מכירות לגבי שירות שאני מעוניין בו. זו היתה השיחת עם איש מכירות הקצרה ביותר איי פעם, מכל השיחות אותן אני יזמתי. עוד פעם, מדובר בשירות שאני מעוניין בו, בעיקרון.
הכל הלך בסדר עד לרגע שבו הוא הסביר שאני צריך דפדפן “מגרסה 6 ומעלה”. ציינתי בפניו שכל התשתיות שלי הן לינוקס. תשובתו: “אני יודע, גם אני עובד על פירפוקס, אבל פה חייבים אינטרנט אקספלורר”. הוא אף הגדיל לעשות והתחיל להסביר לי ש”אתה יודע איך זה בשוק הישראלי”, לגבי ניתחי שוק.
בשלב הזה פשוט הפסקתי אותו, ואמרתי לו שאם הם לא מעוניינים בכסף שלי, זה ענינם. היו עוד כמה משפטים בנושא הזה, אבל הוא פשוט לא הבין את כוונתי. הוא הספיק עוד לזרוק את משפט המפתח “אתה לא חייב להתקין אינטרנט אקספלורר, אתה יכול להשתמש בדפדפנים של הלקוחות שלך”.
אחוזי השימוש בדפדפנים שאינם של אינטרנט אקספלורר אינם מרקיעי שחקים, זה נכון. יש חברות שבוחרות, לכן, שהאתר שלהם לא יעבוד על דפדפנים כללים, אלא רק על אקספלורר. זהו שיקול כלכלי שספק עושה, וכל עוד הוא לא מול קהל שבוי, זהו ענינו בלבד. זה לחלוטין לגיטימי בעיני, ולא נגד זה אני יוצא כאן.
מה שאני כן יוצא נגדו זו הגישה שאומרת “אבל זה המצב, תתמודד”. ספק השירות לא יכול לצפות ממני שאני אגלה הבנה לצרכים שלו. הספק עשה בחירה, מתוך בורות או מניעים עסקיים, שלא להיות מסוגל לעשות עסקים עם פלח מסויים. אני שייך לפלח הזה, לכן אני מסיק שהספק אינו מעוניין לעשות איתי עסקים. אין פה שום דבר אישי.
אני, בנתיים, הצבעתי ברגליים לא לקבל את השירות הזה מהספק הזה. אני מסרב לתת לספק הזה להכתיב לי את הטכנולוגיה הזו. אני אמשיך לחפש בקרב מתחרי הספק כאילו שכן יתנו לי את מה שאני צריך.
שחר
שיחת המכירות הקצרה ביותר
מאת
