חודש: ספטמבר 2004

כותרתו המקורית של המאמר היתה “בג”ץ החליט: מיקרוסופט אינה מונופול”. ייתכן ובעקבות תגובה שלי בתגובות הקוראים שונתה הכותרת ל”בג”ץ נמנע מהתערבות בשאלת המונופול של מיקרוסופט“.

אני חייב להודות שאני מוטרד למדי מהתגובות לכתבה. זה שרוב המגיבים, הן בעד והן נגד “לינוקס” או “מיקרוסופט” עושים זאת בלי להתייחס לתוכן הדברים, כבר התרגלנו. זה שיש תגובות על גבול המשעשע, כמו תגובה מספר 28, גם התרגלנו.

אבל התגובות לכתבה הזו הינן מתחת לכל ביקורת. לא עקבתי אחרי ההליכים, ולא התעמקתי בתביעה המקורית. כן קראתי את פסק הדין. אז נכון, יהיה מאוד קשה לקרוא לזה “פסק דין מנומק ומפורט”. עדיין, ההתלהמות של חלק מחברי לקהילה לגבי מיקרוסופט, ובעיקר לגבי בית המשפט העליון, הינה בושה למדינה דמוקרטית.

אני כן זוכר שקראתי את הכתבה על הגשת התביעה, לפני כל כך הרבה זמן, וחשתי לעצמי שהצורה שבה היא מנוסחת אינה מבטיחה במיוחד. אני מאמין לבית המשפט ששקל את דבריו, ובעיקר, אני מבין את ההגיון מאחורי פסיקה כזו.

לכל אילו שמניחים באופן אוטומטי שכל דבר שתומך בעמדת “האויב” הוא רע, מושחת או מכוון, אני מפנה את הקריאה הבאה:
קחו את הדברים פחות אישי.

במקרה הזה, בג”ץ התבקש להחליט האם להפוך החלטה שכבר נלקחה ע”י הממונה על ההגבלים העסקיים. אני רוצה לקוות שבג”ץ לא לוקח החלטות כאילו בקלות ראש מידי. ההחלטות האילו צריכות להתבצע ע”י הרשות המבצעת (קריא – הממשלה), לא על ידי הרשות השופטת. ככה עובדת דמוקרטיה, וכל ציפיה לדבר אחר היא ציפיה נאיבית במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע.

לאור הנ”ל, על בג”ץ להחליט שהיתה פה חריגה משמעותית מכללי המנהל התקין לפני שיחליט להפוך את ההחלטה של הממונה על ההגבלים העסקיים. יש פה שני חלקים. החלק הראשון הוא “חריגה משמעותית”. אני מאמין שרבים מהמגיבים ב-Ynet אכן מאמינים שכזה היה המקרה פה. למעשה, אני לא בטוח בעצמי שלא. אבל לא זו הנקודה. הנקודה האמיתית היא החלק השני. לא מספיק שאנחנו נהיה משוכנעים בכך. צריך לשכנע את בג”ץ.

וכאן נכנסים סדרה של שיקולים שקצת קשה לי להאמין שמגיבי Ynet לקחו. האם התביעה היתה מבוססת דיה? האם הראו לשופטים את הנזקים שנגרמו? האם הפסיקה הרצויה תואמת את החוק בארץ? הרבה הרבה שיקולים שייתכן ולא הוצגו בפני בית המשפט באותה צורה שחלק מהמגיבים חושבים. מכאן ועד להאשים את בית המשפט בלקיחת שוחד (תגובה מספר 25), מאוד ארוכה הדרך.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה אל המחנה “שלי”. להאשים את רשויות החוק בשחיתות והטיה רק בגלל שלא פסקו “לטובתינו” זה משהו שאני רואה כשפל המדרגה. זה המצב כשמדובר בגדר הפרדה, הורדת יישובים, פתיחת או סגירת תיק פלילי נגד ראש ממשלה, הכרחת הבן של האחרון לחשוף מסמכים, וגם כאשר מדובר בהפיכת החלטה של פקיד שממונה על תחום, שבמקרה קרוב לליבם של חלק מהמגיבים. לא ראוי.

שחר

למען הסר ספק:
אני חושב שהתנהלותו של שטרום בפרשה הזו היתה מתחת לכל ביקורת. נראה לגיטימי בעיני להגיע להסכם שהגיע עם מיקרוסופט. לא מסכים עם זה, אבל זה נראה לי לגיטימי. לא לגיטימי בעיני לשמור את ההסכם סודי. הסכם מהסוג הזה צריך שיחייב את מיקרוסופט, ואין אפשרות לחייב אותם בהסכם כזה אם הגופים שמולם הם מפירים אותו (ספקי המחשבים) לא מודעים לקיומו.

בתקופה שההסכם היה בתוקף קיבלתי מספר פעמים את התשובה ש”יש לנו הסכם עם מיקורוספט שמונע מאיתנו למכור מחשבים ללא מערכת הפעלה”. זהו דבר שמנוגד להסכם הנ”ל, ועל פניו צריך היה לגרום לשטרום לפעול נגד מיקרוסופט. ללא הידע על ההסכם, אבל, לא היו בידי הכלים לפעול בנידון.

שחר

עקב סיבות טכניות לא צפויות, את כל הפעילויות הפיננסיות של לינגנו בזמן האחרון אנחנו עושים על תיק עוסק המורשה שלי, ולא על החשבון של לינגנו.

עקב העובדה שהסיבות הנ”ל אינן צפויות, כבר יש את כל הטפסים ממס הכנסה, מע”מ, וכו עבור לינגנו. כמובן שאין בעיה – פשוט ממלאים “אפס” בכל הטפסים, ומחתימים בדואר.

אלא שלמע”מ יש שני טפסי דיווח. אחד שאומר “היו לי יותר הכנסות מוכרות מהוצאות מוכרות, הנה צ’ק שבו אני משלם את המע”מ על ההפרש”, ושני שאומר “היו לי יותר הוצאות מוכרות מהכנסות מוכרות, אנא החזירו לי מע”מ בשיעור ההפרש”. ועכשיו נשאלת השאלה:

אילו מהטפסים הנ”ל צריך למלא אם הסכומים זהים? האם אפס הינו הסכום שאני צריך לשלם להם, או הסכום שהם צריכים לשלם לי?

אני חשבתי שהשני. ההגיון הוא כזה – אם אני ממלא את הטופס הראשון, הרי שהם יצפו לצ’ק ממני. ברור שאני לא אתן צ’ק על סך אפס שקלים חדשים. אני אמלא את הטופס השני. מסתבר שטעיתי.

אז רק כדי להרגיע את כל החוששים – מסתבר שאפס הינו חיובי. אין מה לדאוג.

שחר

ובהמשך לפינתנו “דברים שלומדים כשעובדים על Wine“.

האם קרה לכם אי פעם שתוכנה שכתבתם לא עבדה כשהרצתם אותה רגיל, אבל בתוך Debugger כן עבדה? זוהי אחת התופעות המרגיזות ביותר שקיימות. התוכנה לא מתנהגת טוב בסביבה שבה אין מה לעשות, אבל בסביבה שאמורה לעזור למצוא את הבעיה, הבעיה לא קוראת.

מסתבר שיש לזה עוד סיבה אפשרית. הסיבה נקראת “OutputDebugString“.

זוהי פונקציה שמעבירה ל-Debugger מחרוזת של טקסט, כדי שידפיס אותה למשתמש. אם אין Deubgger מחובר לתוכנה, הפונקציה לא עושה כלום.

אבל, גבירותי ורבותי, מסתבר שההדפסה הזו דורשת לא פחות מאשר שני Events ו-Mutex אחד. במילים אחרות, ההדפסה הזו, שלכאורה הינה תמימה לחלוטין, עלולה לשנות לחלוטין את התזמון של התוכנה. בפרט, היא עלולה לגרום לפעולות שקודם קרו במקביל לקרות אחת אחרי השניה. במצב כזה, יש סיכוי ממש ממש טוב שדברים שלא עובדים אם אין Debugger, פתאום יתחילו לעבוד אם יש.

אין לי מילים.

שחר

אתמול היתה הרצאה במסגרת מפגשי TAUSEC. אודה ואתוודה, הסיבה היחידה שהגעתי לחלק הראשון היתה כדי לשאול שאלה אחת. אחרי ששאלתי אותה, אני חייב להודות שראיית עולמי לא השתנתה, וכנראה להפך.

המרצה דיבר על IDSים – מערכות לזיהוי חדירות. דיבר רבות על המערכות, מה הן יכולות לזהות, ומה לעשות לגבי זה. הוא גם ניסה להיות פרובוקטיבי בהטילו ספק, אף כי לא רב, בתועלת שהן מביאות.

בשלב זה שאלתי את השאלה הבאה:
“האם אתה יכול לספר על מקרה שבו ראית בעיניך מצב שמערכת ה-IDS עשתה משהו מועיל”.

התשובה היתה, בגדול, שעיקר השימושיות הינו עבור Forensics – לגלות מה קרה. אני אציין רק שהשימושיות הנ”ל מוטלת בספק. במקרה היחידי הידוע לי שבו ניצלו מידע שהגיע מ-IDS לצורך הגשת תביעה, לא היתה מחלוקת על העובדות, והנאשם יצא זכאי. במילים אחרות, לעניות דעתי, הקמה חכמה ומושקעת של מערכות התרעות על חדירות הינה, לעיתים מאוד קרובות (לא נחטוא לאמת ונגיד תמיד) בזבוז משאבים.

זה לא שהן לא מתריעות על נסיונות חדירה. זה פשוט שאין כל כך מה לעשות עם ההתרעות הנ”ל.

שחר

בימים האחרונים אנחנו רודפים אחרי באג במערכת של לקוח שרצה על Wine. זה האחד מהבאגים המעצבנים במיוחד – כזה שקורה רק כשהמערכת בעומס בינוני עד גבוה, עם כך כך מעבדים, בזמן שמישהו מגרד בראש.

אם להוסיף חטא על פשע, ככל שמוסיפים יותר הודעות שגיאה כדי לגלות איפה הבעיה, הבאג פחות קורה….


אה, ושכחתי לציין שהבעיה קוראת רק אחרי שהמערכת רצה בערך שעה.

גררר…

זה באג שאני מאוד מאוד אשמח לראות עובר מהעולם.

שחר

פורסם ב-Ynet – המלצה לחקיקה שמסדירה את האחריות המשפטית של ספקיות האינטרנט. על פניו, הכל טוב. הוועדה מתייחסת לנושא מאוד חשוב – הצורך של ספק אינטרנט מפטור מאחריות על כל התעבורה שעוברת דרכו. אחרי הכל, לא ייתכן שספק יהיה אחראי אם עוברת דרכו תעבורה של לקוח אשר צד שלישי עלום כלשהו חושב במפירה זכויות שלו.

אבל, יש קוץ בחוק הנ”ל. כדי לשמור על הפטור (או כפי שהוא מכונה בגרסה האמריקאית של החוק – “נמל מבטחים”), על ספק האינטרנט להוריד את התוכן המפר. במילים אחרות, ספק האינטרנט מושם על ידי הצעת הוועדה בין הפטיש לסדן. אם יוריד את החומר, והחומר יתגלה בדיעבד כלא מפר, הרי שספק האינטרנט הפר חוזה. אם לא יוריד את החומר, הרי שעל פי החוק המוצע הוא לוקח על עצמו אחריות על תוכן החומר, ואם החומר אכן מפר, הוא יהיה אחראי כלפי בעלי הזכויות.

כל זה היה דיון תיאורטי לחלוטין, אלמלא חוקים מסוג זה כבר היו קיימים במדינות אחרות. מתוך הנסיון הכואב של מדינות אחרות, אנחנו יודעים מה עומדת להיות התוצאה. ספקי האינטרנט ייכנעו לדרישותיהם של אילו שלהם יותר כסף לתבוע. במילים אחרות, כמעט תמיד ספקי האינטרנט מורידים את החומר.

ומהו אותו חומר? לעיתים מדובר באמת בחומר שמפר זכויות יוצרים. אולם, נטל ההוכחה שאכן מדובר בחומר מפר לא נאכף בצורה טובה במיוחד. מספיקה הצהרה של בעלי הזכויות שמדובר בחומר מפר. לאור הנ”ל, ראינו כבר דרישות להורדת חומר, תחת סעיף הנמל הבטוח, של העברת ביקורת לגיטימית, של חשיפת מנהגים פסולים של חברות, ואפילו של קבצים ששמותיהם מזכירים קבצים מפרים. כל הנ”ל הינם פגיעה חמורה בחופש הביטוי.

אז מה הפתרון? פשוט – לא לסייג. ספק האינטרנט צריך להיות פטור מאחריות על החומר, נקודה. הוא צריך להיות מחוייב להעביר את הדרישה להורדת החומר אל לקוחו ששם את החומר. אם הלקוח בוחר להתגונן, הוא יעשה את זה ישירות מול התובע. אם הוא לא מתגונן, התובע צריך להיות מסוגל להגיש תביעה ישירות מול מי שהוא טוען שהוא מפר. ספק האינטרנט לא צריך להיות מעורב בתהליך, מעבר למתבקש הדרוש כדי שהתביעה תעבור אל מי שיש לו מה לעשות בגינה. כל הסדר אחר שם את ספק האינטרנט בתור שופט, שצריך לקחת אחריות מלאה על שיקול הדעת שלו. הנסיון מראה שבמצב כזה, הספק תמיד מעדיף את הצד של מי שיש לו יותר כסף לתבוע.

זוהי הצעה שאם תעבור, תגרום להרבה מאוד נזק. אני, באופן אישי, מתכוון להתחיל לפעול נגדה. אם יש מעוניינים להצטרף, אנא צרו קשר.

שחר

קישורים:
שאלות ותשובות באתר chilling effects לגבי הסעיף בחוק האמריקאי – http://www.chillingeffects.org/dmca512/faq.cgi
אתר ה-EFF – http://www.eff.org

המאמר המקורי בדיילי מיילי נמצא כאן.

תגובה שאני ממש ממש מסכים לה פורסמה היום. מישהו ממש לקח לי את המילים מהפה. היי, יש לו אפילו את אותו שם כמוני. איזה צירוף מקרים….

שחר

לחלונות יש סט של פקודות שמכונה “WinSock”. הרבה מהפקודות שם מועתקות מהתקן של יוניקס (Posix), אבל ניחא. אחת הפקודות שם, שדווקא אינה לקוחה מיוניקס, הינה “WSAGetLastError”. הרעיון הוא שהפקודה הזו מחזירה את השגיאה האחרונה שארעה.

אני לא מדבר על זה שביוניקס יש את errno שעושה את אותו הדבר.
אני לא מדבר על זה של-Winsock יש errno.
אני אפילו לא מדבר על זה ש-Winsock לא מעדכן את errno, אחרי שטרח כל כך קשה כדי לוודא שהוא קיים.

אני מדבר על זה שבחלונות יש גם פונקציה שנקראת “GetLastError”. היא עושה את אותו הדבר, רק שלקריאות מערכת שאינן של Winsock. למה, אתם שואלים, יש סט נפרד (ולא תואם) רק עבור Winsock? לא יודע.

אבל אפילו על זה אני לא מדבר באמת.

אני מדבר על זה שהמימוש של WSAGetLastError הוא פשוט קריאה ל-GetLastError. כן, כן. מיקרוסופט הגדירו שתי פונקציות נפרדות, שעושות בדיוק את אותו הדבר. למה? אם למישהו מקוראי פתרונים, הוא מוזמן לציין זאת בתגובות.

שחר

חיכיתי עם זה עד שתתפרסם הכתבה שבעיקבותיה הנושא עלה. שוב פעם דיילי מיילי.

נקודה אחת שלא נכנסה לכתבה עצמה היא זו – תוצאות ה-SMS בעצם לא משנות. בואו נשאל את עצמינו, למה הלכו המתמודדים לכוכב נולד? האם זה באמת היה בשביל לזכות בנסיעה לחו”ל? לדעתי התשובה היא “לא”. משתתפי כוכב נולד קיוו להתפרסם.

וזו הנקודה. בתפיסה התקשורתית והציבורית, הראל סקעת הוא שניצח. הוא ניצח בהפרש כל כך גדול, שאפילו אני, שלא רואה את התוכנית, ובכלל לא מחזיק טלויזיה בבית, ידעתי על מה מדבר יוסי הטוני, כתב אנשים ומחשבים, כשהוא התקשר. בכל מה שקשור לרעש תקשורתי, הראל סקעת הוא המנצח האמיתי. התקשקשויות מיותרות על מי זוכה בפרס, ומי באמת קיבל הכי הרבה הצבעות, פשוט לא רלוונטיות.

שחר

יש לי עיצה לאיגודי בעלי זכויות היוצרים. במקום להתחיל לרדוף אחרי מספרות ובתי עסק קטנים, שממילא רק בקושי מצליחים להשאר מעל הקו האדום מבחינת רווחיות, לכו על מטרה שתהיה יותר פופולרית בקרב הציבור הרחב.

מכירים את הערסים שנוהגים במכוניות פתוחות גג, יד אחת מחוץ לחלון, ומוסיקה מזרחית בווליום בקולי קולות כך שקצה הרחוב גם שומע? לי זה נשמע כמו השמעה פומבית. הם צריכים לשלם תמלוגים.

ואיך תמצאו אותם? פשוט מאוד – הציבור יעזור לכם. תקימו מלשינון. כל אחד יוכל לשלוח לכם יום ושעה, מספר רכב, ואת שם השיר שהושמע. תהיה טיפה בעיה, כי זכויות היוצרים במוסיקה מזרחית מחולקות בין שתי פדרציות שונות, אבל אני משוכנע שתצליחו להסתדר.

מי יודע, אולי אפילו זה יקטין את היקף התופעה, ואז באמת כולנו נרוויח.

שחר