לינוקס ותוכנה חופשית

בחלק א׳ דיברתי על הבעיות המבניות במערכת השלטונית במדינה. אני טוען שהבעיות שאנחנו רואים היום הן הסימפטום, ולא בעיית השורש. הבטחתי פוסט המשך עם איך אפשר לעשות יותר טוב.
הפוסט הזה הוא ניסיון לענות על השאלה הזו בדיוק.

מדדי איכות לפתרון

בפתרון הזה אני רוצה להשיג כמה דברים:

• קבלת אחריות: עד כמה שרק אפשר, כל זרוע שלטונית וכל בן אדם בתוך אותה זרוע צריך לדעת שיש מישהו שהתפקיד שלו הוא לבקר את העבודה שהוא עושה.
• התאמת אינטרסים: צריך לבנות את המערכת כך שהאינטרסים הצרים של נושאי התפקיד מתיישרים עם האינטרסים של הקהל שאותו הם אמורים לשרת.
• הריבון הסופי של כל המערכת צריך להיות הציבור. אפשר לקרוא בחלק א׳ מדוע זה אינו המצב היום.
• ייצוג אינטרסים לקבוצות מיעוט: ציבור הבוחרים בישראל הוא לא אחיד (בלשון המעטה). המצב כיום הוא שמי שנכנס לקואליציה זוכה לייצוג של האינטרסים שלו (או לפחות של מנהיגיו), ומי שבאופוזיציה לא מצליח להשפיע על הממשל במדינה בכלל. באופן אידאלי, המערכת צריכה להיות יותר מאוזנת.

בגדול, אם שיטת הבחירות לא מאפשרת לפחות לארבע מפלגות להכנס לכנסת (ימין, שמאל, ערבים, חרדים), הרי שאי אפשר לטעון שהיא מייצגת את העם.
להמשיך לקרוא על המחאה. חלק ב׳: איך אפשר יותר טוב

מחאת הדגלים השחורים, מחאת השולמנים (עד שהתגלו כ–false flag), מחאת העוסקים הקטנים, ובכלל. קשה שלא לשים לב שהארץ מלאה באנשים שיוצאים לרחוב ומפגינים. לדעתי, ואין לי נתונים רשמיים, היקף ההפגנות הוא חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל.
אבל מפגינים על מה? הרבה מפגינים לא באמת יודעים לענות על השאלה. חלק מפגינים נגד ראש ממשלה שמתנהל, לכאורה, בצורה מושחתת. חלק מפגינים נגד העדר הניהול של המשבר החמור בתולדות המדינה. חלק יוצאים לרחוב לצעוק על עסק שהרימו בעשר אצבעותיהם שעכשיו מתפורר להם מול העיניים. לכאורה, יש המון סיבות שונות שהמפגינים נמצאים ברחוב.
אני טוען שזה לא המצב. אני טוען שאפשר לקשור קו אחד בין כולם.
זהו חלק א׳, שמתמקד בגורמי היסוד, לדעתי, לבעיה שהתגלגלה לפתחינו. בחלק ב׳ אני אפרוס את איך, לדעתי, צריכה להראות המערכת השלטונית בישראל כדי לפתור את הבעיה.
להמשיך לקרוא על המחאה. חלק א׳: מה הבעיה?

זה זמן מה שאני מקבל את הרושם שטמקא מציגים לי את אותה הכתבה מספר פעמים. קורה לא מעט שרואים כותרת סנסציונית כזו או אחרת בתמונות למעלה, ובמדור הרלוונטי את אותה הכותרת (או אחת מאוד דומה לה) שוב. עדיין, היום הרגשתי שהם עברו את הגבול:

שני שלישים מהכתבות במדור הן אותה הכתבה.

שחר

כפי שכבר צויין, פה בבלוג וגם במקומות אחרים, התנועה לזכויות דיגיטליות מגייסת כסף במימון המונים כדי להלחם בטירוף המאגר הביומטרי באמצעות הגשת עתירה לבג״ץ.

רציתי לדבר על אנקדוטה משעשעת שקרתה בזמן הקמפיין הזה (שעדיין נמשך, וכל שקל יעזור, רמז רמז).

אחת מהתשורות שניתנת במסגרת הקמפיין היא הרצאה של רן בן יושפט על הדרכים שבהן הוא עומד כנגד פעילי BDS ברחבי העולם. קצת מחקר על בן האדם מראה שמדובר פה לא באיש ימין עם רעל בעיניים, אלא על מישהו שרואה שהתשתית האידאולוגית של BDS איננה נגד הכיבוש, אלא כנגד עצם הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית. המסר המרכזי שלו הוא שאין להשליך מהשיח הפוליטי הפנימי הישראלי, שהוא שיח לגיטימי בחברה דמוקרטית על אופיה וערכיה של המדינה, לבין פעילות BDS, שהיא פעילות שמשתמשת בנושא השטחים כתירוץ לביצוע דה–לגיטימציה של עצם קיומה של מדינה יהודית.

אלא שהיו אנשים שההרצאה הזו היא לצנינים בעינהם. היו לפחות שתי פניות שאני מודע להן מאנשים שמאוד כעסו על זה שתנועה שמטרתה ליברלית, ממוקדת זכויות בהוויתה מארחת פעילות נגד החרם על ישראל. מדובר בתופעה שאני, בתור ליברל ציוני, מאוד מודאג ממנה. אני לא רואה שום סתירה בין העובדה שאני מאמין בזכויות בסיסיות של אנשים בהיותם אנשים, לבין האמונה שלי שלעם היהודי מגיעה הזכות להגדרה עצמית, בדיוק כמו לכל עם אחר (כולל, ראוי לציין, הפלסטינאים).

מבין הישראלים שתומכים ב–BDS, אני מאמין שיש כמה שחושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ועל כן מתעלמים מהשקרים, ההכללות והאגׁנדה המאוד אנטי–ליברלית של התנועה הזו. אני מאמין ששאר תומכי ה–BDS פשוט לא הקדישו חמש דקות רצופות להקשיב למה שה–BDS אומר בפועל, או להסתכל על דרכי הפעולה שלו. מי שמאמין שלהציף אמן בשיחות טלפון מאיימות רק בגלל שמסלול ההופעות שלו כולל את ישראל, או למנוע מדובר להשמיע את דברו רק בגלל שאתה לא אוהב את המסר שלו אלו התנהגויות לגיטימיות לא ראוי לתואר „ליברל”.

והחלק העצוב הוא שנוצרה, הן אצל המתנגדים והן אצל התומכים, תחושת זהות מוחלטת בין „תנועות זכויות אזרח” לבין „תנועות אנטי ישראליות”. כאשר הסברנו לאחד הפונים, איש ששיתף איתנו פעולה בעבר, שאנחנו תנועה ציונית, הוא ניתק איתנו כל קשר.

התנועה לזכויות דיגיטליות עושה דברים חשובים, והיא עושה אותם מתוך הוויה ישראלית אוהבת וכואבת. מאוד כואב לי שהציבור מרגיש שחייבים לבחור.

שחר

אתמול הודיע שר הפנים, אריה דרעי, שהוא החליט להפוך את המאגר הביומטרי לחובה לכלל אזרחי מדינת ישראל. השינוי היחידי שהוא מכניס הוא שאזרחים יוכלו לבקש שטביעת האצבע שלהם לא תשמר במאגר.

בהערת אגב, לשון הצעת החוק מדברת על זה שלא שומרים את טביעת האצבע במאגר (היא נשארת מחוברת לאצבע), אלא את תמונת טביעת האצבע. ההבדל הדק הזה, משעשע כפי שהוא, גורם להרבה מאוד אנשים לצאת מאוד מבולבלים לגבי מה לא חובה לשמור במאגר. אז נבהיר שוב. תמונת פנים ביומטרית – חובה. תמונה של טביעת האצבע – אפשר לבקש שלא.

בעוד שאין ספק שההקלה הזו מבורכת, היא לחלוטין לא פותרת את שורש הבעיה. הדבר הנכון היחידי הוא לבטל את המאגר, ולהשאיר רק את תעודת הזהות הביומטרית החכמה.

התנועה לזכויות דיגיטליות פתחה אתמול במסע גיוס כספים לטובת הגשת בג״צ נגד המאגר. נכון לרגע כתיבת שורה זו (זה מתעדכן כל הזמן) גויסו כבר 58,000₪ מתוך 60,000₪ שהוצבו כמטרה. אם נצליח להגיע ליעד תוך פחות מ–24 שעות מרגע פתיחת מסע הגיוס, זה יעביר מסר מאוד ברור שאני מקווה יעבור בצורה טובה. על כן אני מאיץ בכל מי שהנושא קרוב לליבו להכנס ולתרום. התרומה המינימלית היא 25₪.
להמשיך לקרוא עוד טיפה והגענו

זה נשמע כמו משהו שלא דורש יותר מידי מאמץ, אבל מסתבר שזה לא תמיד בא בקלות. לדוגמא, אשה שרפה לעצמה את הרכב בזמן תדלוק.

אני לא זוכר לתת קישור למחקר המפורש, אבל מסתבר שהתופעה הזו, של רכב שניצת בזמן תידלוק, קוראת בעיקר לגברים צעירים. לא, אין לה שום קשר לטלפונים סלולרים. מה שגורם לה הוא הפרשי מתחים (שיכולים בשקט, בימים יבשים, להגיע לעשרות אלפי וולט) בין תוך הרכב לבין האדמה.

הפתרון לזה הוא מאוד מאוד מאוד פשוט. כשאתם יוצאים מהרכב בתחנת דלק, תמיד תגעו במסגרת של הרכב לפני שאתם מתקרבים לפיה של הדלק.

הסיבה שהתופעה קוראת בעיקר לגברים צעירים היא שהם מדלגים החוצה מהרכב, בעוד שמבוגרים יותר נוטים למשוך את עצמם למעלה באמצעות הדלת של הרכב. הנגיעה בדלת של הרכב מאריקה את בן האדם, ומנעת את הגיץ שגורם להתלקחות.

שחר

תקציר הפרקים הקודמים:
ארי שביט, עיתונאי נחשב של עיתון הארץ, הואשם לאחרונה ע״י עיתונאית אמריקאית בשם דניאל ברין בתקיפה מינית. היא לא נקבה בשמו, אבל News1 פרסם שזה הוא, והוא אישר את עובדות המקרה, גם אם נתן להן פרשנות שונה ומקורית (או לא כל כך מקורית).

היום התפרסם שצצה עוד האשמה נגד ארי, הפעם ע״י עובדת של J-Street. בתגובה להאשמה החדשה, ארי שביט התפטר מעיתון „הארץ” ומערוץ 10, ופרסם הודעה הרבה יותר סבירה. אני מביא חלקים ממנה כלשונה, מכיוון שהיא מאוד מעניינת:

בימים האחרונים הבנתי שלקיתי בעיוורון. במשך שנים לא הבנתי על מה מדברים כשמדברים על גברים פריווילגיים שלא רואים את הנזק שהם גורמים לאחרים. עכשיו אני מתחיל להבין.

אני לוקח אחריות מוסרית מלאה על מעשיי ומסיים את עבודתי בעיתון הארץ ובערוץ 10

הן כותרת הצד של המאמר, והן חלק מהתגובות, מתייחסות לביטוי „מודה ועוזב ירוחם”. אני חושב ששווה להתעכב מעט על האם הביטוי הזה רלוונטי למקרה שלפנינו.

אני חושב שראשית יש להתחיל מהחלק של „מודה”. ההתנצלות הראשונית בפירוש לא עמדה בקריטריון הזה, לטעמי. בעוד שהמקרה של דניאל ברין חמור יותר, לעניות דעתי הלא מקצועית, מהמקרה השני שדווח (תקיפה מינית לעומת הטרדה מינית), הרי שמר שביט הקטין אותו לכדי „אי הבנה”. אני מאמין לו לחלוטין שהוא אכן האמין, בלב שלם, שהוא לא עשה פה שום דבר לא תקין (אחרת, סביר להניח, היה מנסה להכחיש את העובדות). זה לא סותר את העובדה שמדובר פה באי־הבנה מאוד מאוד גדולה.

ההודאה השניה הרבה הרבה הרבה יותר טובה, בהקשר זה. ברור לחלוטין בפה מישהו גרם לו להבין את חומרת המעשים עליהם מדובר, ושהוא הצליח להפנים שיש פה, באמת ובתמים, התנהגות פסולה ובזויה. על כן אני מוכן לתת לו להנות מסעיף ה„מודה” של הביטוי, גם אם נעשה באיחור.

„עוזב” הוא קצת יותר קשה. הביטוי המקורי מדבר על מי שנתפס בקלקלתו, ומייד מחזיר שאת שלקח ומודה באשמה. התנהגות כזו, יש לקוות, גם חוסכת לכל המעורבים את הצורך במלחמת גרסאות, וגם מקצרת את כל ההליכים שעשויים היו, אחרת, להתפתח. במצב זה, אכן, יש טעם להראות מידת רחמים.

אלא שבמקרה של תקיפה, ועל אחת כמה וכמה תקיפה מינית, אין פה מקום „לעזוב”. אין אצל ארי שום דבר ששייך לדניאל שהוא יכול להחזיר לה כדי להחזיר דברים לקדמותם. פשוט לא ניתן לעזוב. אילו הוא היה מציע לדניאל ולאשה השניה פיצוי כספי, היינו יכולים להתחיל ולדבר על „עוזב”. למיטב ידיעתי, הוא לא הציע שום דבר בסגנון.

התגובה של ארי שביט יוצאת דופן לטובה בנוף של גברים שמואשמים בתקיפות ובהטרדות מיניות. אנחנו רגילים לחלאות שממשיכים לטעון שלא קרה דבר גם כשהם מואשמים. בפירוש יש מקום לציין לשבח את הנכונות של ארי להגיד שהוא לוקח אחריות. אלא שהציון לשבח הוא יחסי להתנהגות המחפירה אותה אנחנו רגילים לראות, לא יחסית לאיך שהיינו רוצים שהדברים יתנהלו.

יש שיגידו שאובדן מקום עבודה הינו עונש כבד למדי. באופן רגיל ייתכן והייתי מסכים, אבל במקרה זה אנחנו חייבים לראות את הצעד בהקשרו. ארי שביט, ככל הנראה, לא יסבול כל השלכה נוספת. הוא לא ילך לכלא (למרות שההתנהגות שלו היתה התנהגות פלילית בעלת עונש מאסר בפועל), לא ישלם מכיסו לנפגעות, ולא יירשם כעבריין מין. אם נשווה את העונש שלו לעונש שקיבל חיים רמון, שעשה הרבה פחות, נבין שארי שביט כבר זכה לרחמים.

תמיד יש הרגשה לא נוחה, שאנחנו מענישים את מי שנוח להעניש (כלומר, מי שהודה) ולא את מי שצריך להעניש. זה נכון, ולא צודק, אבל לא משנה את העובדה הסופית. ארי שביט יצא בזול.

שחר

פוסט זה הוא תגובה לטור של ג׳קי לוי בישראל היום.

מר לוי היקר,

אני יהודי חרד. לא חרדי. אינני נוהג ללבוש שחורים, אפילו לא כאסטרטגיית דיאטה. את השקפתי הדתית ניתן לסכם במילה „אתאיסט”, אף כי אני מקיים באדיקות את הוראות מורינו הדגול רוג׳ר רביט (הוראות שמהכרותי עם הצדדים היותר פומביים של אישיותך, גם אתה לא לחלוטין זר להן). הדבר לו אני חרד הוא פרטיותי. בדיוק רב יותר, זה לא שאני חרד שמה אנשים ידעו עלי דברים, כפי שהנני חרד שאנשים ידעו עלי דברים ללא שיש לי כל שליטה על הנושא. מסיבה זו, בין השאר, עזרתי להקים את התנועה לזכויות דיגיטליות.

בטורך אתה קבעת, בצער מסויים, „שהנושא היחיד שמעניין אותנו תמיד וברציפות הוא פטרת הציפורניים!”. אבחנה זו מתבססת על העובדה שלאורך שנים, „אולי יעניין אותך גם” הפנה אותך לכתבות בנושא זה. התלוננת על חוסר הקשר בין נושא הכתבה לבין ההפניה. סיפרת על ההנחה שהנחת בתחילה, שקיים גוף חכם שיודע לנחש את תחומי העניין שלך, ולגלגת עד כמה הם טועים.
להמשיך לקרוא על פטרת צפרניים ופרטיות

ביום חמישי האחרון בבוקר הלכתי בבוקר ברחוב בית הילל בתל אביב, כשראיתי את המראה הבא:

להמשיך לקרוא מה לעשות עם גנב מים?

גלי צה״ל, ו(כנראה) בפרט אבשלום קור, פצחו להם במסע צלב (קרוסייד) למיגור הלעז מהתחנה, ומהעברית בכלל. הדבר שהעלה לי את הנתיך (פיוז) היה תשדיר ספציפי של „באופן מילולי”. סריקה מהירה של פרקי הסדרה מהעת האחרונה מראה שזו לא דוגמא (דוגמה) יחידה.

למי שאין לו כח לשש דקות של צדקנות מבית מדרשו של א״ק, הנה תמצית הדברים: לשכת הפרסום הממשלתית הגישה לגלי צה״ל תשדיר לגבי זמינות של מידע שמעניין (או, לפחות, אמור לעניין) את הציבור באתר המרשתת (אינטרנט) של הכנסת. הכל היה טוב ויפה, אלא שהם חטאו את החטא הנורא של להגיד „ונוסף על כך, אתם מוזמנים לסיור וירטואלי בכנסת”. גלי צה״ל לא היו מוכנים לחריגה כל כך בוטה מהקו האחד המותר והנכון. לשיטתם, יש להגיד „אתם מוזמנים לסיור מדומה בכנסת”, או לנצח להחזיק את החתיכה שלכם. אלא שאפילו למתחסדים בגלי צה״ל ברור שאם זה מה שהתשדיר יגיד, אוכלוסית המאזינים תתחלק לשתיים. אלו שלא יבינו על מה מדובר, ואלו שיצליחו לנחש את המשמעות מההקשר. כדי להמנע מלסרס לחלוטין את הסיבה שבגללה לפ״מ מוכנים לתת כסף לגל״צ, הפשרה שהם מוכנים להגיע אליה היא הוספת הכינוי הלועזי (הנכון) אחרי הכינוי העברי (המונפץ). זה מרגיז בשמיעה בדיוק כפי שזה מרגיז כשאני עושה את זה כאן בבלוג.

אז מה הבעיה, בעצם? האם יש לי משהו כנגד עברית תקנית? התשובה היא לא ולא. למעשה, אני מאוד משתדל שהעברית שלי, הן בדיבור והן בכתיבה, תהיה תקנית ונכונה ככל שאני מצליח מבלי לגרום לזה להיות עיסוקי הראשי.

אלא ש„סיור מדומה” זו לא עברית תקנית. עמדתה הרשמית של האקדמיה ללשון עברית היא שהם רק מציעים מילים, והציבור הוא זה שמחליט אם לאמץ אותן או לא. עד כמה שהטיעון הזה נשמע לי בעבר כמתחסד, הרי שאנחנו כן אמרנו קלטת במקום קַסֶטָה, ואפילו, אף כי במידה פחותה, תקליטור במקום CD. אלא שכמו שהיו מילים שהאקדמיה הציעה ונקלטו, היו גם מילים שהאקדמיה הציעה ולא תפסו. עברו מספר שנים טובות מאז שהאקדמיה הציעה את „מרשתת”, אבל את הבלוג הזה אתם עדיין קוראים באתר אינטרנט. „כרוכית” עוד לא הסתובב מספיק זמן כדי לקבוע נחרצות שנכשל, אבל אני, באופן אישי, מאחל לו ללכת בדרכה של הבדורה ושח־הרחוק.

אלא שאם האקדמיה רק מציעה מילים, הרי שהיא לא זו שקובעת מהי עברית תקנית. מי שקובע מהי עברית הוא הציבור. יקבל מילה, תהפוך למילה בעברית. לא יקבל אותה, תזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אלא שגלי צה״ל פה מנסים להוביל, במקרה של התשדיר הזה בכח, את התהליך של קבלת מילים. באותה פינה של „באופן מילולי”, ד״ר אבשלום קור מדבר על תיכון (הגימנסיה) הרצליה ועל המכללה (האוניברסיטה) העברית. באופן תמוה, לחלוטין נעדרה מהדיון הַמַּנְפֵּצָה (אקדמיה) ללשון עברית. (או אולי עדיף בפה רפה?) מי שגר בבית מזכוכית, בל יזרוק אבנים.

הנסיון של גלי צה״ל לכפות סדר יום (אג׳נדה) על מפרסמיו הוא, בעיני, מתנשא, ולאור חוסר העברות של „אקדמיה”, גם מתחסד. באופן אישי, זה לא נראה לי משהו שצריך להתגאות בו.

שחר

נ.ב.
לגבי „כרוכית”. חבר סיפר לי פעם על תוכנית רדיו שהוא שמע עם אבשלום קור. אין לי מקור, ומדובר על סיפור מכלי שלישי, כך שאבקש את סליחתכם על אי הדיוקים. שאלה שם מישהי מדוע „כרוכית”. ההסבר היה שהמילה היא התרגום של „שטרודל”, המאפה. לאחר דיון, הם הגיעו למסקנה ששם מוצלח יותר היה לתרגם לא את איך שהתו נקרא בעברית לפני שהמנפצה הגיעה אליו, אלא את איך שהוא נקרא ומבוטא באנגלית. באנגלית מבטאים את זה „something at gmail dot com”. הסימון @ משמש על בתי עסק ובכתובות דואר (לא אלקטרוני) כבר מעל מאה שנה. הם הגיעו למסקנה ששם טוב יותר בעברית יהיה „אצל”. במובן „כתובת אצל ג׳ימייל נקודה קום”. אני חושב שזו הצעה מצויינת. למעשה, אני חושב שאם אנשים יתחילו להשתמש בה, לא יצטרכו לשים סוגריים כדי להסביר אותה. לאור זאת, „כרוכית” נשמע אפילו יותר רע ממקודם.

ש.