קבלת החזר על חלונות שהותקן עם המחשב

כמו שהתפרסם ב-Ynet, צבי דביר, איש יקר לכל הדעות, תבע את חברת Dell על כך שסירבו לכבד סעיף בהסכם המשתמש של חלונות המחייב אותם (או, לפחות, מתחייב בשמם) שמי שלא מוכן לקבל את ההסכם זכאי לקבל את כספו בחזרה.

לפני הכל, שאפו. כל הכבוד, הן על אופי הביצוע והן על ההצלחה בו.

לאחר שאמרתי את זה, רציתי להבהיר מאיפה בא הרעיון, ולאן אני הייתי לוקח אותו.

החלק שכולם מתמקדים בו הוא אלמנט האין ברירה. כאשר קונים מחשב נייד, מאוד קשה להשיג את הדגם שאתם רוצים ללא שאתם משלמים גם על מערכת ההפעלה עליו. יעל אונגר אף באה בטענות לממונה על ההגבלים העסקיים לגבי הנקודה הזו.

אני חייב להודות שאני מבין את התסכול, אבל אני לא בטוח שזה המקום הנכון לבוא בטענות לגבי הבעיה הספציפית הזו, ואף אמרתי את זה לממונה. קיבלתי מאחד מהעובדים במשרד ההגבלים העסקיים טלפון לפני כשנה, וערכנו שיחה מאוד ארוכה לגבי הרבה מהנושאים המדוברים. אני חייב להודות שלגבי העובדה הספציפית הזו, הערכתי היתה שללא עדויות הפוכות, אין בסיס לטענה נגד מיקרוסופט. ההחלטה שלא לשווק מחשבים ללא חלונות אינה של מיקרוסופט, אלא של יצרני המחשבים. מאז פסק הדין נגדם, אני רוצה להאמין שמיקרוסופט לא מחייבת את יצרני המחשבים שלה להתקין חלונות על כל המחשבים (היא כן חייבה בעבר). כתוצאה מכך, אי אפשר להאשים אותה במבחר שהייצרנים נותנים או לא נותנים.

אבל התביעה הזו איננה לגבי העובדה שדל מחייבת אותך לקנות חלונות. התביעה הזו קשורה בהסכם משתמש הקצה של חלונות. בכל האמור בהסכמי משתמשי קצה, היה לי הרבה מאוד להגיד לממונה, ואף העברתי לו חומר שמצביע, לדעתי, על עבירה מפורשת על החוק (הסדר כובל), אם או בלי הגדרת מונופול. מכאן שזה לא שאני לא מסכים עם הביקורת של יעל, אני רק טוען שהוא ממוקם לא בדיוק נכון.

המקור לכל תנועת החזרת החלונות נובע מסעיף קטן בהסכם משתמש הקצה. על הסכמי משתמש קצה (End user license agreement, או EULA) כתבתי כבר בעבר (פה וגם פה). בשתי מילים, מטרת ה-EULA היא לגרום לדברים שלחלוטין מותר לכם לעשות עם התוכנה על חוקי זכויות היוצרים להיות אסורים, מתוך מטרה להגן על המודל העסקי של חברות התוכנה. ההסכם של Vista, לדוגמא, אוסר על הינדוס חוזר, על הרצה בתוך מכונה וירטואלית ועל העברה ממחשב למחשב, כל זאת ללא שום סימוכין או תמיכה מהחוק.

וכאן הבעיה של מיקרוסופט. מכיוון שמדובר בהסכם אחיד שהוא חוזה שנערך ונוסח במלואו על ידי צד אחד חזק שהוא, לפחות פתוח לויכוח, מונופול, הרי שיש מספר חוקים והוראות דין שמחייבים התייחסות מאוד ביקורתית לחוזה, גם אם נקבל שהוא תקף. מותר לבית משפט לפסול סעיפים רק על סמך העובדה שהם סעיפים מקפחים, לדוגמא. כמו כן, ההנחיות של פרשנות החוזה היא הפרשנות המחמירה ביותר כלפי מי שניסח אותו. הסכם כזה, גם אם נקבל שהוא תקף (וזה בכלל לא בטוח) הוא רחוק מאוד מלהיות חזק או מרחיק לכת.

אחת ההתקפות הנפוצות כלפי ההסכמים האלו היא הטענה שהם לא תקפים מכיוון שהמשתמש לא הסכים להם. אם למשתמש לא היתה הזדמנות לקרוא את ההסכם ולהחליט לקנות או לא לקנות את המוצר, הרי שאי אפשר לטעון שהוא מחוייב בהסכם. מכיוון שקשה מאוד לאפשר לאנשים לקרוא את ההסכם לפני הקניה של מחשב אישי, מיקרוסופט הכניסה סעיף שכל מטרתו לאפשר לאנשים לסגת מהקניה. הסעיף אומר, בגדול, “אם אתה לא מסכים לתנאי הסכם זה, החזר את המוצר למשווק שלך וכספך יוחזר לך”. המטרה של סעיף זה, כאמור, היא לאפשר למיקרוסופט לטעון בבית משפט שהיתה לקונה הזדמנות לחזור בו מהעסקה, ועל כן הוא לא יכול להתחמק מתוכן ההסכם וההסכם מחייב.

הסעיף הזה הוא הסעיף שעליו מתבססת כל תנועת החזרת החלונות.

כאשר בא צבי לבית המשפט, הוא לא טען (יכול להיות שהוא כן, כמובן, אבל מהיכרותי איתו הוא בחור מאוד יסודי) “חייבו אותי לקנות חלונות ועל כן אני רוצה את הכסף שלי בחזרה”. טיעון כזה הוא טיעון מסובך, ויש הרבה טעם לשאול האם עמדה לרשותו האופציה לקנות את המחשב ללא חלונות מראש. במקום זה, צבי טען “אני לא מסכים לתנאי הרשיון, ומיקרוסופט התחייבה שדֶל תחזיר לי את כספי במקרה כזה”. זה לא משנה אם היתה לו את האופציה לקנות את המחשב ללא חלונות. גם בקניה עם חלונות, מיקרוסופט מתחייבת, בשם דל, שתוכל להגיד לא לרשיון ולקבל את כספך חזרה.

למעשה, הדבר היחידי שבו אני הייתי נוהג אחרת במקרה זה הוא שהייתי תובע הן את דל והן את מיקרוסופט. מכיוון שהחוזה הוא בין מיקרוסופט לביני, דל עלולים להגיד “מה שמיקרוסופט התחייבו אליו לא קשור אלינו”. ע”י זה שהייתי תובע את שתיהן, אני פותר את הבעיה.

זה נחמד, אבל אני הייתי לוקח את זה יותר רחוק. כמובן שיותר רחוק פירושו לא בית משפט לתביעות קטנות, ועל כן הרבה יותר כסף על התביעה, אבל עדיין. אני הייתי אומר “אני מעוניין במערכת ההפעלה, זו הסיבה שהזמנתי מחשב עם מערכת הפעלה, אבל אני לא מסכים להגביל את זכותי להינדוס חוזר, להעברת המערכת ממחשב למחשב, ולהרצה בתוך מכונה וירטואלית”. בשלב זה הייתי דורש מבית המשפט אחד משלושה סעדים:

1. להשיב לי את כספי, על פי תנאי ההסכם.
2. להכריז שהסכם משתמש הקצה לא תקף (האופציה העדיפה עלי)
3. להכריז שההסכם תקף, אבל הסעיפים שאני לא מסכים להם לא תקפים

המצב הזה, בעיקר בבית משפט שפסיקתו מהווה תקדים, הוא אידאלי מבחינתי. כל אחד מהסעדים מנקה מהשולחן הרגל רע של תעשיית התוכנה בכלל, ושל מיקרוסופט בפרט. אם בית משפט פוסק, בצורה תקדימית, שאני צריך לקבל את כספי בחזרה, האופציה פתוחה באופן אוטומטי בפני כל אחד לעשות את אותו הדבר. אם בית המשפט פוסק שההסכם לא תקף, הרי שגם זו פסיקה תקדימית שמשמעותה אפילו יותר מרחיקת לכת. מצד שלישי, אם בית המשפט אומר “מותר לך לבצע הינדוס חוזר של חלונות”, Wine מרוויחה מקורות מידע על תוכנה של המערכת שלא היו לה עד עכשיו. בכל מקרה, מדובר פה על תיקון עוול.

שחר