שנה: 2006

כאשר חברה מייצרת שם מותג, זה יכול להיות שם החברה וזה יכול להיות שם של מוצר של החברה, ניתן להקנות לשם הזה הגנה משפטית תחת הכותרת של “trade mark” – שם מסחר.

חברה עלולה לאבד את ההגנה הזו, אבל, אם היא מתרשלת באכיפה שלה, או שהמילה עצמה הופכת לתיאור גנרי של המוצר. דוגמא אחת היא בכותרת. דוגמאות נוספות, שכבר העלתי בעבר, הם “ארטיק” ו”קרטיב”, שניהם, במקור, שמות חברות. שניהם, כיום, מילים נרדפות למילים שהגדירה האקדמיה – “שלגון” ו”קרחון” בהתאמה.

מה שמעניין לדעת על שם מסחר הוא שלא חייבים לרשום אותו לפני שמשתמשים בו. דוגמא מעניינת נידונה לפני כשנה, כאשר שטראוס ותנובה רבו על השם “קוטג'”. על אף שהשם לא היה רשום כסימן מסחר, תנובה קיבלה את הבלעדיות עליו מכיוון שבפועל, השם “קוטג'” היה ייחודי למוצר שלה.

מה שמביא אותנו לענייננו. גוגל ואפל, שתיהן, מנסות לאכוף בלעדיות על וריאציה על סימן שמשמש אותן לביצוע עסקים. גוגל מנסה להלחם בכל מי שמשתמש בשם החברה בתור פועל גנרי לחיפוש ברשת (גיגלתי ב-yahoo), ואפל מנסה להלחם בכל מוצר שמכיל את המילה Pod. (מקורות – YNet ו-law.co.il). לעניות דעתי, יש הבדל מאוד משמעותי בין השניים.

בעוד גוגל המציאה מילה (אוקיי – עיוותה מילה שאף אחד, כמעט, לא הכיר), אפל מחפשת פה הגנה על מילה אנגלית סטנדרטית שמופיעה במילון. אז, נכון, גם גוגל היא מילה שמופיעה במילון, אבל Merriam Webster מאוד נזהרו שהצירוף “to google on MSN” לא יהיה תקף. ראו התייחסות בבלוג של יוצאי גוגל לגבי רקע איך החברה מתייחסת לזה.

מצד שני, התהליך של אפל הוא הרבה פחות תמים. אפל השתמשה במילה קיימת, שפירושה “תרמיל” במשמעותו הבוטנית. היא השתמשה במילה זו בגלל שזה המשמעות שהיא רצתה שתעלה במוחם של המשתמשים. בעוד שאני מאוד בעד שהשם “iPod” יהיה זכאי להגנה, אין שום הצדקה לתת הגנה לשם “Pod”, שהוא מילה באנגלית, ושאפל משתמשת בה כמעט בדיוק במשמעותה המקורית.

בקיצור, אני רואה הבדל מאוד משמעותי בין המאבק של גוגל, לשמר סימן מסחר שהיה ברשותה, ושנמצא בסכנה להפוך לגנרי, ובין המאבק של אפל, לנכס לעצמה סימן מסחר שמעולם לא היה ברשותה.

שחר

עדכון:
מצאתי את הרישום אצל רשם הפטנטים בארצות הברית (סימן רשום מס’ 78459101). מסתבר שהוא מינואר 2004, אחרי מתי שחלק מהנתבעים בפרשה יצאו עם המוצר שלהם.

מעניין מה עומד לקרות.

ש.

מתוך כתבה ב-YNet. כתב פרסם ראיון שבוצע במטוס בזמן טיסה עם ביל גייטס. הראיון התפרסם בשני עיתונים בשפה הנרווגית. חוץ מנסיבות הראיון (ומי לא חלם למצוא במושב לידו במטוס דמות מפורסמת?), לא נשמע כאילו שיש בו משהו באמת סנסציוני. ביל מדבר שם על תחרות עם גוגל, ההחלטות של האיחוד האירופאי נגד מיקרוסופט, כמה פריטי טריויה אישיים.

אלא שיש בעיה אחת קטנה עם הראיון. מיקרוסופט מכחישה שהראיון הנ”ל אי פעם נערך, או שביל גייטס היה על מטוס בטיסה מסחרית באירופה בזמן הרלוונטי. שום דבר.

מהכותרת, אני חושב שדי ברור למי אני נוטה להאמין. בראיון הזה לא היה שום דבר שמצריך את מיקרוסופט להתנער ממנו, וגם לא נשמע כאילו מיקרוסופט מתנערת מתוכן הראיון עצמו, רק מעובדת היותו אמיתי. אם נוסיף לזה את כמות ההתנהגות העיתונאית הלא תקינה שקורית בזמן האחרון, אני חושב שדי ברור למה אני נוטה להאמין לעוזר של ביל גייטס, ולא לעיתונאי.

עיתונאים אמורים להיות הנציגים של הציבור לצורך חקר האמת. הם אמורים להבין באותם תחומים עליהם הם מדווחים, וכך להרים את הקורא הממוצע מרמת ה”מביע דעה על סמך בורות” לרמת ה”מקבל מידע אמין שמאיר את הדברים באור הנכון”. למרבה הצער, עיתונאים, בכל רחבי העולם, ובארץ, מכל רחבי הספקטרום העיתונאי, מחפפים. הם מדווחים על נושאי אבטחה בלי להבין את ההשלכות או את המשמעויות. הם מדווחים על נושאים פוליטיים בלי להבין מניעי טווח ארוך. הם מדווחים על נושאי מלחמה בלי להתעמק במניעים (ובאמינות) של הצדדים הלוחמים. הם מפרסמים הודעות לעיתונות כלשונן, בלי לציין את מקורן. נותנים לעורך הראשי להכתיב את אופי וסוג הסיקורים. כל אלו חטאים של חפפנות ועצלנות.

אבל עיתונאים גם עוברים את גבול האתיקה. כאשר עיתונאי בבירות עובר סיור מאורגן (ומבוקר) באיזור מופצץ, תוך זה שברור לו שהוא מקבל פה מידע מאוד חלקי, אבל לא מדווח על עובדת היות המידע חלקי, הוא חוטא לאמת. כאשר עיתונאי מדווח מעיראק, בתנאי ש”עיראק” זה השם של הארון של הדירה שלו בניו-יורק, זהו חטא חמור לאמת. כאשר עיתונאי מפרסם ראיון שלא היה ולא נברא, הוא חוטא לתפקידו.

עיתונאים הם שליחי האמת מטעם הציבור. כל החטאים, הן חטאי העצלנות והן החטאים המכוונים, הם לא פחות מאשר מעילה בתפקיד. אם לצטט את טרי פרטצ’ט (ציטוט מקורב):
ומה אם אתה חוטא לאמת? מה קורה אז? האם האמת דופקת לך בדלת ואומרת “סליחה, אתה משתמש בשמי לשוא”?

אם העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, והדמוקרטיה בישראל נראית כמו שהיא נראית, אולי צריך למצוא כלב שמירה חדש.

שחר

נ.ב.
כן, כמו שהבנתם, הפוסט הזה הוא לא באמת על הראיון המפוברק לכאורה עם ביל גייטס. הוא על עיתונות בכלל. כן, כבר כתבתי על זה פעם.

ש

אני יודע, לא עדכנתי פה הרבה בזמן האחרון. לפני כחודש עברתי את הטיפול הכימותרפי האחרון, ואני לאט לאט חוזר לפעילות פחות או יותר מלאה. זה אומר שבשבועיים האחרונים אני עובד במלוא המרץ כדי להשלים פערים ולפצות על ארבעה חודשים של כשירות מאוד מאוד חלקית לעבודה.

אחד מהדברים שעליהם אני עובד במלוא המרץ הינו ארגון של כנס “אוגוסט פינגווין“. שלומי פיש לקח על עצמו לארגן אותו במקור. לפני כחודש וחצי הוא הכריז שהוא נאלץ להפסיק, ואני החלטתי שאני “מספיק בריא” כדי להרים את זה בעצמי. אני חייב לציין שבאמצעות מזל ורצון טוב של הרבה אנשים, לפחות תוכן הכנס לא סבל מהעובדה שהוא, לכל צורך ועניין, אורגן ברגע האחרון. לדעתי יש שם תוכן מעניין לכל מי שמתעניין בנושא. הדבר היחידי שבאמת סבל מהעובדה שהכנס אורגן מאוחר הוא הפרסום.

ועל כן אני פונה אליכם, קהל קוראי. אנא הפיצו את השמועה על הכנס. יש לנו שבוע עד לכנס, וחבל שאנשים לא יגיעו רק בגלל שלא ידעו עליו.

בתודה,
שחר

נכון ללפני כמה ימים (הייתי עסוק), עברתי את השלב הלפני אחרון בדרך לתואר הנכסף. עבר רק קצת יותר מחודש מאז השלב הקודם, כך שכל הפסימיים שצפו חצי שנה נוספת של המתנה ללא שקורה כלום התבדו.

כך או כך, עברתי את שלב ה-Front Desk. אני עכשיו מחכה רק ל-Debian Account Manager שיוודא שה-Application Manager שלי לא פיספס כלום, וגם שה-Front Desk לא פיספס את מה שה-AM שלי אולי פיספס. למה צריך כל כך הרבה שלבים? לא ברור.

כך או כך, אני מקווה שתוך חודשיים נהיה כבר בסטטוס רשמי.

שחר

כפי שהסברתי בפוסט הקודם, החלטתי להתנתק מברק. הסיבות שבגללן החלטתי להתנתק לא באמת קשורות למה שכתוב שם.

בגדול, הסיבה המרכזית שבגלל החלטתי להתנתק היא הסיבה שבגללה התחברתי מלכתכילה. לא אני הייתי הבעלים של החשבון. את החשבון עשה אבא של חברה שלי הרבה זמן. כאשר עברנו לגור ביחד, היא לקחה איתה את המחשב היחידי בבית. על ה-ADSL היתה התחייבות, אז עשינו עסקה סיבובית. בגלל שלינגנו בדיוק עברה מהבית שלי למשרד, העברנו בעלות על ה-ADSL מאבא שלה ללינגנו (מה שאפשר לעשות בתקופת ההתחייבות). בחשבון האינטרנט אצל אקטקום, שהיה רשום על שם החברה, השתמשנו במשרד כדי להתחבר עם ה-ADSL שהעברנו מאבא של מ’, בעוד שבבית המשכתי עם ה-ADSL הישן ועם חשבון האינטרנט של אבא של מ’. אבא של מ’ התנדב להמשיך לשלם עליו.

היתה בעיה אחת קטנה בסידור הזה. אבא של מ’ העלה את קצב החיבור ל-2 מגה (מ-1.5), גם אצל בזק וגם אצל ברק. כתוצאה מהחילוף נוצר מצב שבו במשרד יש ADSL של 2 אבל אינטרנט של 1.5 (ואקטקום חונקים את הקו לכמה שאתה משלם), בעוד בבית יש חשבון של 2 אבל קו של 1.5.

ראוי לציין שלמרות שבבית קו ה-ADSL לא היה בנוי לבקש מברק את כל התנועה ששילמנו להם כדי לספק, עדיין בכל פעם שהתפרסם ב-YNet שיש להם בעיות בחיבור, עדיין ראיתי האטה משמעותית גם אצלי!

הסיבה המרכזית שרציתי לסגור את החשבון בברק היתה כדי שאבא של מ’ יפסיק לשלם על חשבון האינטרנט שלנו. אני חושב שברור לחלוטין שלא היה שום דבר שנציגת שימור הלקוחות תוכל להגיד שישכנע אותי להשאר אצלם.

מה שמביא אותנו לשיחה עצמה.

התקשרתי אתמול בערב לנציגת שירות לקוחות של ברק. אני לא זוכר להגיד לכם איך קראו לה בדיוק, אבל השם “ליטל” זכור לי במעומעם. נשתמש בו.

השיחה התחילה במתן פרטים. מדרך הטבע, הזדהיתי בתור אבא של מ’, כולל תעודת זהות ושם. היא שאלה לסיבת ההתקשרות, ואני אמרתי שאני רוצה להתנתק. בשלב זה, בלי שום הזהרה, היא עברה למעין “שאלון ניתוק”. מתוך היכרות עם המערכת, אני יודע שמדובר ב”שאלון שימור”. התפקיד שלה זה לוודא שאני נשאר לקוח שלהם, לא משנה מה.

מסתבר ש”לא משנה מה” כולל גם “לטרטר את הלקוח”. אין לי מספר מדוייק, השיחה לקחה בערך עשרים דקות.

זה התחיל מהשאלה של “למה אתה רוצה להתנתק”. דיברתי טיפה על נושא המהירות (והיא הציעה לי לשדרג את המהירות. במילים אחרות, לשלם להם על 2.5 ולקבל פחות מ-1.5, במקום על 2 כמו שעשיתי עד עכשיו). בשלב מאוד מוקדם אמרתי לה שאני לא מעוניין להמשיך לענות על שאלות, רק לנתק את החשבון.

זה לא עבר.

בשלב זה אני צריך לציין שאני יודע שאם הייתי נותן את הסיבה האמיתית לבקשה שלי, או אומר שאני טס לחו”ל, או כל סט ממכלול שלם של סיבות שבגללן אני רוצה להתנתק שלא באשמתם, הייתי יכול לסיים את השיחה בשתי דקות. כל זה לא משנה. בכוונה החלטתי שאני לא ממציא סיפורים (לפחות, לא סיפורים סבירים), אלא פשוט מסרב לתת סיבה.

כשהתחלתי לסרב לענות על השאלון, השאלות שלה התחילו להיות יותר ויותר בוטות. מהירות? היא יכולה לשדרג לי. מחיר? היא יכולה להוריד לי. הסברתי לה, בשנית, שיש דרך אחת שהיא יכולה לגרום לי לכתוב על ברק דברים טובים בבלוג שלי. היא יכולה לנתק אותי.

כאשר השאלות המשיכו, עברתי לסיפור הכיסוי. הסברתי לה שאני החלטתי לוותר על חטאי העולם הזה ולהפוך לנזיר בודהיסטי. אני חושד שהיא לא האמינה לי. בשלב מסויים היא בקשה להגיד לי רק כמה כמה דברים. היא סיפרה לי שהיא יכולה לבוא לקראתי בתחום המחיר, שהיא יכולה לבוא לקראתי בתחום המהירות, ואז שאלה “ואם אתה מתנתק באמת מהאינטרנט, אז האם גם ניתקת את ה-ADSL?”. הטון של השאלה, של מישהי שעכשיו ניצחה בויכוח, היה מה שבאמת הפליא אותי. רק בישראל יש לנציגים את החוצפה לחשוב שמותר להם בכלל להתווכח איתך.

בערך רבע שעה אל תוך השיחה, כשהיא התחילה “להסביר” לי שלא פניתי לתמיכה, ושאני משתמש הרבה באינטרנט, התחלתי לשאול אותה פרטים על הרגלי הקניות שלה. כשזה לא עזר, צעקתי עליה. אמרתי לה שאני לקוח משלם, ויש לי את הזכות להפסיק להיות כזה מבלי שאני משתף את סיבותי איתה. סיימתי בשאלה אם יש לה את הסמכות לנתק אותי או לא.

זה עזר.

היא ענתה שלא, ושמישהו עם הסמכות יתקשר “אלי” חזרה תוך כמה דקות.

התקשרתי לאבא של מ’, והיום בבוקר הסתבר לי שהתקשרו אליו אחרי בערך שעה. האינטרנט שלי לא התנתק, אבל ניתקתי אותו בכוונה, ווידאתי שאכן הוא לא מצליח להתחבר בחזרה. נותקנו בהצלחה.

סיכום:
– אם אין לכם כוח להתווכח, אכן כדאי להמציא סיפור. אני חושב שאתם תהיו לוחמים קטנים למען חירות האזרח אם במקום להמציא סיפור, פשוט תסרבו לתת סיבה, ותעמדו על זכותכם להתנתק בלי לתת סיבה. אתם סוללים את הדרך לאלו שבאים אחריכם!
– תמיד להקליט שיחות עם מוקדי שירות. אם לא בגלל הסיבה המשפטית, אזי פשוט בגלל הערך הבידורי. תחשבו איזה יופי של פוסט זה היה אם הייתי מקליט!
– בסופו של דבר, הנציגה הראשונית אכן היתה קוץ בתחת, אבל אין להכחיש שפחות מיממה אחרי השיחה כבר החשבון מנותק. למרבה הצער, באותה מערכת מעוותת שנקראת “תודעת השירות הישראלית”, זה נחשב טוב. בואו רק נקווה שהם גם לא יחיבו את הכסף.
– בארצות הברית, 5 דקות עם נציג מהוות סיבה להופיע בטלויזיה (ולפטר את הנציג). פה רבע שעה נחשבת טוב בגלל שאכן נותקתי בסוף.

עדכון:
בעקבות תגובה שמציינת שזמן ההמתנה אצל ברק לתמיכה טכנית יכול להיות מאוד מאוד קצר, החטתי שיהיה יותר הוגן לציין גם כמה דברים טובים:
– לנציגת הניתוק הגעתי דרך נציג תמיכה טכנית. לא נדבר על זה שהתמיכה שהוא הציע לא היתה קשורה לבעיות. מה שכן, הוא ענה תוך בערך שתי שניות. מאוד מאוד מהר.
– גם לנציגת שירות הלקוחות כמעט לא המתנתי.

בסופו של דבר, למרות שאני הייתי בטלפון עם נציגת שירות הלקוחות הרבה יותר זמן מאשר וינסנט, הוא היה בטלפון יותר זמן ממני.

שחר

החיבור שלי לאינטרנט בבית מתבצע (למרבה ההפתעה) באמצעות שרת מקומי. יש מבנה קצת מעניין של הרשת האלחוטית ודרישה ל-VPN כדי להתחבר אליה, אבל זה לא באמת רלוונטי לסיפורינו.

מה שכן רלוונטי לסיפורינו זה שלפני לא הרבה זמן התחלתי לשים לב שלפעמים אני פשוט לא מצליח להתחבר למקומות. מחקר יותר מעמיק גילה שאחד משרתי השמות שברק דוחפים למערכת שלי כשאני מתחבר, לא עונה נכון לשאילתות.

או, יותר מדוייק, לא עונה נכון בהנחה שהוא אמור לשרת תחנות קצה.

הסבר ממש מהיר. שרתי ה-DNS הם הדבק האמיתי של האינטרנט. למעשה, בלעדיהם, כמעט וכל תעבורת האינטרנט היתה הופכת לבלתי אפשרית. השיטה שהם עובדים היא ע”י הקצאת “איזורי אחריות” (Authority zones). למשל, הכתובת “www.lingnu.com” נמצאת בתוך איזור אחריות של lingnu.com, וזה מטופל ע”י שני שרתים: ns.fiasco.org.il ו-sleeper.securiteam.com.

כל שרת חייב לדעת לתת תשובות על כל הערכים שנמצאים בתוך איזור האחריות שלו. אם יש ערך שלא נמצא בתוך איזור האחריות שלו, אבל איזור האחריות של הערך נמצא בתוך איזור האחריות של השרת, השרת צריך לדעת להפנות לשרת שיודע לתת תשובה יותר ספציפית לגבי הערך. כך, למשל, שרת בשם “ildns.huji.ac.il” אחראי על איזור האחריות של ישראל (il). תת המתחם “org.il” נמצא באותו אזור אחריות. אם נשאל אותו “מיהו www.hamakor.org.il”, הוא ישיב לנו שהמתחם הזה לא נמצא באיזור האחריות שלו, ויפנה אותנו אל dns.iglu.org.il או אל ns.fiasco.org.il (כן, אותו אחד מלמעלה) כדי לקבל תשובה יותר מוסמכת. אם נפנה אל ns.fiasco.org.il עם אותה השאלה, נקבל כבר תשובה סופית.

מכאן אפשר להבין איך עובדת מערכת החיפוש של שמות מתחם. אם אנחנו רוצים לדעת מה הכתובת של www.hamakor.org.il, אנו נפנה אל שרתי השורש (שלושהעשר שרתים שמשרתים את המתחם שמעל כולם). למשל אל G.ROOT-SERVERS.NET. הוא ידע להגיד לנו שיש איזור מתחם קטן יותר (il), ולספר לנו על שישה שרתים שיודעים לטפל באיזור הזה. וכך אנחנו יורדים בעץ עד שאנחנו מגיעים לשרת מתחם שיודע לתת לנו את התשובה שאנחנו מחפשים.

הבנתם?

אז בואו נסבך את התמונה טיפה. את כל התהליך הזה, של שאילתות ועוד שאילתות וכו’ שרתי שמות יודעים לעשות. התוכנה שרצה על המחשב הרגיל, בד”כ, לא יודעת לעשות אותו. התוכנה רוצה לדעת שיש לה שרת dns, כך שהיא תשאל אותו את השאלה, והוא יענה לה תשובה. המערכת לא מעוניינת להתחיל לחפש ולעשות שאילתות חוזרות בכל פעם. בגלל זה, יש אופציה להגיד לשרת DNS “כאשר שואלים אותך על שם מתחם שלא נמצא באיזור האחריות שלך, תעשה את החיפוש ותחזיר את התשובה”. השרת אמנם מסמן את התשובה כתשובה לא מוסמכת (non authorative), אבל ללקוח זה לא באמת משנה.

ולמה כל ההסבר הזה?

בחיפושי אחר הסיבה שאני לפעמים מקבל שגיאות dns מאתרים תקינים לחלוטין, גיליתי נקודה מעניינת. אחד משני השרתים שברק נותנים לי כשאני מתחבר לא מבצע שאילתות עבורי. כאשר אני שואל אותו על מתחם שלא נמצא בתחום האחריות שלו, הוא מחזיר הפניה. זאת במקום ללכת ולבצע בעצמו את החיפוש המלא. זאת שגיאת קונפיגורציה של ברק.

במקום לנסות לשכנע נציג תמיכה להבין מה אני אומר לו, כתבתי מייל. לחברה יש כתובת מייל לדיווח על תקלות. בד”כ מדובר במטרד, שכן מי רוצה לדווח על תקלות אינטרנט דרך האינטרנט? מה עוד שהטיפול בתקלות שמדווחות כך הוא בד”כ איטי יותר. לא הפעם. מכיוון שאין לי בעיה אמיתית להתחבר (ועכשיו, משאני יודע מה הבעיה, אין לי גם בעיה לעקוף אותה), הבעיה לא דחופה לי (או משנה לי בכלל). אני מדווח עליה רק כדי שלברק תהיה הזדמנות לפתור בעיות שיש להם בשירות.

ניסחתי מייל שמסביר את הבעיה, כולל תוצרים של dig, תוכנה לביצוע שאילתות מול שרתי dns. המייל נשלח ביום שלישי בתשע וחצי בבוקר. בתגובה קיבלתי, בשש ואחת עשרה דקות בערב, את ההודעה הבאה:

כן, לקח להם 10 שעות כדי לכתוב שהם לא מתכוונים לטפל במייל שלי.

ניסיתי להתקשר (בערך שעה אחר כך), וקיבלתי הקלטה שאומרת שעקב עומס זמן ההמתנה יהיה ארוך מהרגיל. במקום להמתין, שלחתי להם את המייל הבא:

כמובן שהפעם התשובה היתה שונה לחלוטין. בתור התחלה, מכיוון שהמייל הפעם היה קצר יותר, לקח להם מעל 24 שעות לענות לו. כמו שאתם יכולים לראות, גם התשובה עצמה היתה שונה לחלוטין:

אכן, כאשר המייל נהיה קצר יותר, התמיכה הטכנית של ברק לא מוצאת את השם שלי בתוך המייל, וכתוצאה מכך במקום שמי יש שני רווחים בין “לכבוד” לבין “שלום רב”. כל הכבוד לברק.

בשלב זה כבר ביקשתי להתנתק, אבל על כך בפוסט נפרד.

שחר

בעקבות פניה של מישהו בפורום לינוקס של תפוז, התוודעתי לאתר מבחן חשוב מאוד.

קורה המון שאנשים שעומדים חסרי אונים. הם רוצים להתקין לינוקס, אבל המבחר של ההפצות מבלבל אותם. שאלות על הפורום בסגנון של “איזו הפצה להתקין” נענית בשלל תשובות שהרבה פעמים לא מצמצמת את הבחירה לשואל המבולבל.

המבחן הזה יכול, לדעתי, לשפר מאוד את החוויה הראשונית. יש שם אוסף של שאלות לגבי איזה סוג משתמש אתה, מה אתה רוצה מהמערכת, וכו’. בסופו של דבר הוא נותן מספר המלצות לגבי איזו מערכת להתקין. המשתמש המתחיל יכול פשוט לבחור את הראשונה ברשימה, עם (בתקווה) הסתברות טובה שהיא תתאים לו.

נוסף לרשימת הקישורים הקבועים של הבלוג.

שחר

התפרסם היום (הכתבה ב-Ynet, אבל אני שמעתי את זה בגל”צ) שועדת הכנסת רוצה לדחות בעוד שלושה חודשים את הכניסה של התקנה של מסגרת אשראי קשיחה. אין לי שום בעיה עם זה, בתנאי אחד בלבד. בואו נכניס כבר עכשיו את התקנה שאוסרת על הבנקים לגבות “ריבית חריגה”.

בואו נחזור אחורה. מה שהמפקח על הבנקים אמר זה שהבנקים בעצם משחקים פה משחק כפול. מצד אחד, הם מאפשרים ללקוחות להכנס למינוס, ומינוס מאוד גדול, בלי שום קשר ליכולת ההכנסה שלהם. מסגרת האשראי שהבנקים קובעים נקבעת באמצעים פחות או יותר הגיוניים, אבל היא לא מסגרת האשראי בפועל. מסגרת האשראי בפועל גבוהה הרבה יותר. התוצאה:
– הלקוח אף פעם לא יודע איזה צ’ק יחזור ואיזה יכובד.
– הבנק לוקח על ההפרש בין מסגרת האשראי הפורמלית לבין מסגרת האשראי בפועל ריבית רצחנית, ובכך, בעצם, יש לו אינטרס לשמור על המשחק.

בא המפקח על הבנקים ואמר “לא עוד”. מסגרת האשראי הפורמלית תהיה מסגרת האשראי, וזהו. אם הבנק רוצה לכבד צ’ק מעבר למסגרת האשראי, הוא יכול (במקרים מסויימים), אבל אסור לו לגבות על זה ריבית מיוחדת.

בגלל אוסף של סיבות, שלא עם כולן אני מסכים (למעשה, עם רובן אני לא מסכים) היישום של הרפורמה נדחה, נדחה שוב, ועכשיו נדחה בשלישית. דעתי האישית היא שהבנקים עומדים מאחורי הדחיות האלו, ולזה אני חושב שצריך לשים סוף.

ההצעה שלי היא פשוטה. להמשיך לאפשר לבנקים לתת ללקוחות לחרוג ממסגרת אשראי אם צריך לתת ללקוחות זמן כדי להתארגן. מה שכן, החל מהאחת ביולי לא לאפשר לבנקים לגבות ריבית מיוחדת על חריגה מ”מסגרת האשראי” הפורמלית. זה ייתן את התמריץ לבנקים לוודא שכל הלקוחות שלהם אכן מסודרים עם מסגרת אשראי לקראת הכנסת הרפורמה בפועל, בעוד שלושה חודשים.

שחר