שנה: 2005

מסתבר שיש משחק שמסתובב בישראבלוג. בלוגרים מטילים שרביטים אחד על השני. כל מי שחוטף שרביט אמור לספר שלוש עובדות לא ידועות על עצמו, ולהעביר שלושה שרביטים הלאה.

והנה, במהלך יום כיפור (מנסה להתנקם בי על הפוסט הזה?) החליטה מרגי להטיל בי שרביט. אני עומד למלא את חוקי המשחק רק בחלקם. אני אספר שלוש עובדות פחות ידועות (לקוראי הבלוג) עלי, אבל אעביר הלאה רק שרביט אחד, ואמכור את הברזל מהשניים האחרים לרשות הפלסטינית.

אז, הנה העובדות:

יש לי גן חיות זוטא בבית

עד לפני שבועיים (בדיוק), כלל דיירי הבית מקרב ההולכים על ארבע כלל אך חתול אחד טורקי (כן, יש גזע כזה, למרות שהחתול לא גזעי). הוא בן 7, ומסרב בתוקף לקבל את הסטיגמות על חתולים. לדוגמא, הוא עבר איתי כבר מעל 6 דירות. הנה תמונה ייצוגית של E.T. מהעת האחרונה:


מעניין לציין שהסיפור מאחורי התנוחה ה… ייחודית הזו מצחיק כמעט כמו התוצאה הסופית. כולנו יודעים למה הכלבים מלקקים לעצמם את הביצים (כי הם יכולים). מסתבר שחתול שמלקק לעצמו את התחת נהנה מזה מספיק כדי להרדם בתנוחה הזו.

לפני שבועיים נוספה לרשימת דיירי הבית גם כלבה קטנה בשם “שונה” (Shuna). פירוש השם הוא “כלבה” בארמנית. מאז החיים בבית נהייו יותר מענינים. אני מקווה שתוך חודש אפשר יהיה להשאיר את שניהם לבד לכמה שעות בלי לצפות למצוא, כשחוזרים, יותר חלקי כלבה ממה שהיו בהתחלה.

אני חובב חידות

זה, כמובן כולל חידות היגיון, אבל גם פאזלים מעץ, חלקים שצריך לחבר/לפרק, וקוביות הונגריות.



למעשה, התמונה לעיל היא מעט ישנה. היום יש לי מספיק קוביות שונות כדי להוסיף לפחות עוד קומה אחת למגדל. זה, כמובן, אם לא מחשיבים קוביות לא סטנדטיות, כמו קוביה הונגרית בצורת הראש של בארט סימפסון, קוביות מחוברות וכו’.

אני קוסם חובב

לאס וגאס היא עיר החטאים האמיתית. היא גם, באמת, העיר שלא הולכת לישון אף פעם. העיר מלאה במלכודות תיירים. מקומות שמעצם זה שנכנסת אליהם, כבר ברור שאתה עומד לצאת עם הרבה פחות כסף מאשר נכנסת.

במקרה שלי, המקום הכי מסוכן הוא חנות הקסמים שבקצה של איזור הקניות שבמלון קיסר. יש לי כמות שאינה מספקת כדי להחשב למקצוען, אבל בפירוש מספיק כדי להחשב חובב שמשקיע.

למעשה, העובדה הזו אפילו מופיעה במספר השורות עלי שמופיעות בפרוייקט wine (חפשו את השם שלי בעמוד הזה).

ראוי לציין שכאשר אנחנו צריכים לארח, שילוב בין שלוש העובדות המצויינות לעיל בד”כ מספיק כדי שאנחנו לא נצטרך לדאוג לתוכנית אומנותית, נושאי שיחה, או אפילו להיות שם.

לגבי העברת השרביט הלאה:
למרבה הצער, כמעט כל הבלוגים שאני קורא היגרו החוצה מישראבלוג או נהייו לא פעילים. החלטתי לשרבט את האחת רק האחת, מתוך הנחה שהיא, כנראה, תבחר להתעלם טוטלית מהעובדה שנפל בחלקה שרביט.

שחר

קראתי באחד הבלוגים פה על מישהו שכתב רשימה של חברות במשק שלדעתו צריכות לבקש ממנו סליחה, כהכנה ליום כיפור. למרבה הצער, אני חושב שזו לא תופעה שייחודית לאותו כותב בלוג.

יום כיפור זה על זה שאנחנו מבקשים סליחה, לא על זה שאנחנו דורשים סליחה מאחרים. חשוב מאוד לא לשכוח את זה. עד כמה שלפעמים אנחנו מרגישים פגועים מאנשים אחרים, חשוב לזכור שסליחות צריכות לבוא מבפנים, ועל כן אי אפשר לדרוש אותן מאחרים.

שנה שעברה כתבתי סליחות קולקטיביות. בעוד שאני חושב שרוב מה שכתבתי שנה שעברה עדיין תקף, אני לא מתכוון לכתוב סליחות קולקטיביות השנה, בעיקר בגלל הסיבה שמביאה אותי לסליחה הראשונה שלי.

סליחה לכל חברי בקהילת הקוד הפתוח על שכמעט לא שמעתם ממני בשנה האחרונה. התמקדות רבה בביתי הקט (קריא – לינגנו והתוכנות החופשיות שלה) גרמה להקטנת המעורבות שלי בפרוייקטים הכללים של הקהילה בארץ (והיו כמה שאני ממש ממש מצטער שלא יכולתי לתרום להם, כמו שלל פרוייקטי בתי הספר). צורת הדיונים בפורומים השונים גם לא עשתה חשק להתערב, אבל בתור מישהו שיכל לרוץ בעצמו לוועד, אין לי להלין על אחרים. העובדות האוביקטיביות הן שלא יכולתי להשקיע את הזמן, ועל כך אני מבקש סליחה.

הסליחה השניה היא מכל לקוחותי. בעוד שעשיתי כל מאמץ לתת לכם את מלוא השירות שמגיע לכם, בצורה המהירה ביותר האפשרית, חברה אחת בעלת כמות חד ספרתית של עובדים לא יכולה תמיד תמיד לספר הכל ובזמן. אני מאמין ומקווה שלינגנו סיפקה שירות מספיק מקצועי מספיק מהר.

הבעיה עם רוב סליחותי השנה היא שלגבי רובן, אין הרבה שאני יכול לעשות כדי להמנע מהצורך להתנצל שוב על אותם הדברים גם בשנה הבאה. יש דבר אחד שאני כן יכול, ואף מתכוון, לשנות. אני מתכוון לנסות להעיר לכל מי שעדיין שולח לי בדיחות באימייל שצורה הרבה יותר מנומסת ומאופקת. יש כמה חברים שלי שנעלבו מזה, ועל כך שלוחה להם בקשת סליחתי הכנה.

את שאר הסליחות שלי אני מתכוון לבקש בצורה אישית. שתהיה שנה נפלאה וגמר חתימה טובה לכולם. לכל הצמים במטרה להשיג את סליחת ההשגחה העליונה אני מאחל שיהיה צום אפקטיבי. לכל מי שצם מסיבות אחרות אני מאחל צום קצר, ולכל השאר אין לי אלא לאחל שלא יגמרו לכם הסרטים השווים בדיוידיומט.

שחר

נ.ב.
דיוידיומט לא נשמע כמו קללה ברוסית?
ש.

אלו שלוש המקומות שעליהן הצלחתי לחשוב שם מתקיימים דיונים מרובי משתתפים. לכל אחד מהמקומות האלו יש מקצב שונה.

רשימות תפוצה, ע”פ מיטב ראייתי, מאפשרות את השיחות מרובות המשתמשים הרחבות ביותר. לא נדיר למצוא שם דיונים בין (כך זה נראה) כל מנויי הרשימה. מצד שני, בדיונים בתגובות לבלוגים הרבה יותר נפוץ לראות בעיקר סדרות של דו-שיחים.

הסיבה להבדל, לדעתי, היא התגובה לתגובות. כאשר מישהו שולח מייל ברשימת תפוצה, הוא מגיע כאימייל לכל המנויים. כל מי שיש לו מה להגיד בנושא, בד”כ יעשה זאת (לטוב ולרע).

מצד שני, כאשר מישהו מגיב לבלוג שלי (לדוגמא), אני היחידי שמקבל דוא”ל על כך. אם מישהו הגיב לאותו מישהו שהגיב לי, רק הוא יקבל דוא”ל על כך. הדבר נוטה לייצר שיחות אך ורק בין שני אנשים בכל רגע נתון.

באופן אישי, אני מעדיף את רשימות התפוצה. אני חושב שהשיחה שמיוצרת בצורה כזו היא הרבה יותר מעניינת.

פוסט זה הובא כשירות לציבור על תקן של “פוסט בנושא אקראי”.

שחר

בהמשך לקטע הקודם בנושא, הנה עידכונים.

דבר ראשון, קיבלתי שיחת טלפון מהעוזרת של ח”כ גלעד ארדן. מסתבר שהודעת הכשלון היתה רק על העתק, והיה גם העתק שאכן הגיע. נקודה ראשונה לטובתו. נקרא לעוזרת “מירי”, כי זהו שמה.

מירי שלחה לי מסמך (Word, איך לא. OpenOffice פתח אותו מצויין) שמבהיר את העמדה של עמותת “בטרם”, עם מראי מקום. אחד ממראי המקום היה קישור אינטרנטי. את שני המאמרים האחרים מצאתי באמצעות גוגל, אבל אני אני לא בטוח אם קיבלתי את כולם או רק את התקציר שלהם. בכל מקרה, אם זה הכל, אזי זה מאוד דל באמצעים לבדוק אמינות.

מראה המקום הראשון הוא לגבי המצב לפני ואחרי החלת חוק דומה בארצות הברית. ניתן לקרוא את הקישור כאן. במסמך של “בטרם” יש טענה שנסמכת על המסמך הזה שאומרת שכל דולר שמושקע בקסדות מחזיר 30 דולר לחברה. לא מצאתי את הציטטה המדוייקת במסמך הנ”ל.

הקישור השני, שאליו מתייחסים רק בשם, הוא למאמר בנושא העלויות של פגיעות בילדים, והערך במניעה. לאור זה שהמסמך תופס 26 עמודים במגזין שבו הוא התפרסם, כנראה שהקישור שנתתי הוא רק התקציר. מעניין אם מישהו יכול למצוא את המקור.

הקישור השלישי, שלגביו אני לא יודע אם אנחנו מסתכלים על התקציר או על הכל, הוא לגבי חישובי עלות תועלת של של חקיקת קסדות בטיחות לאופניים בישראל.

על פניו, לפחות על פי הנתונים שנטענים באופן ישיר, יש פה כיסוי אמיתי. אי אפשר לדעת עד כמה המחקר מאחוריהם אמיתי, אבל לאור זה שלא זה תחום עיסוקי המרכזי, אני חושב שאני אניח לנקודה בשלב זה. אם מישהו מעוניין לעשות את המחקר הנוסף ולמצוא עוד פרטים, אתם עכשיו יודעים את כל מה שאני יודע.

מסקנות לסיום:
יש חברי כנסת שקוראים דואר אלקטרוני – משתלם לפחות לנסות לשלוח.
עיתונאים לא יודעים לכתוב את הדברים החשובים.

שחר

נתחיל בכתבה מהעמוד האחורי של “ידיעות אחרונות” של היום. הכותרת היא “הצעת חוק: חובת קסדה לילדים”.

ארגון בשם “בטרם” דוחף הצעת חוק, שאותה יגיש/מגיש/הגיש ח”כ גלעד ארדן, שעיקרה חיוב ילדים בחבישת קסדה כאשר הם נוסעים על אופניים. הנה הסטטיסטיקות שנערכו ע”י “בטרם”:
– שליש מכלל האישפוזים של ילדים (עד 17) נובעות מתאונות אופניים.
– 63% מבני ה-5 ומעלה אינם חובשים קסדה
– קסדה מפחיתה ב-80% מפגיעות הראש והמוח לאחר תאונות רכיבה
סקר מדגמי:
– ל-35% מבין הילדים בעלי האופניים אין קסדה
– 28% מאילו עם קסדה לא חבשו אותה בנסיעה האחרונה
– 89% מההורים תומכים בהצעת חוק כזו.

אני לא יודע מיהו ארגון “בטרם”. אני אפילו לא בטוח איך מבררים דבר כזה. מה שבטוח בעיני זה שהסטטסיטיקה הזו חשודה. אפילו מאוד. כמו שאמר ד’זריאלי: “Lies, damn lies and statistics”.

ולמה? כי חסר לי נתון חשוב. למעשה, חסר לי הנתון הכי חשוב. אחרי שאנחנו יודעים שתאונות אופניים אחראיות לשליש מאישפוזי ילדים בגילאי עד 17 (רק מתאונות דרכים), חשוב לדעת כמה מהאישפוזים הנ”ל הם אישפוזים שהקסדה היתה מונעת. במילים אחרות, כמה מ-33% אישפוזי תאונות האופניים מתאשפזים עקב פגיעות ראש או מוח? אם האחוזים הם נמוכים (נגיד, 10%), אזי אנחנו מנסים להעביר פה חוק שימנע פחות משלושה אחוז מאישפוזי הילדים עקב תאונות דרכים!

עכשיו, בהחלט ייתכן שמדובר באחוז גבוה. בהחלט ייתכן שמעט מאוד ילדים מתאשפזים עם ידיים ורגליים שבורות, ורובם אכן מקבלים זעזוע מוח. קצת קשה לי להאמין. הנתון המדוייק פשוט יותר מידי בולט בהעדרו. אם הוא היה תומך בלוביסטים של החוק, סביר להניח שהוא היה מופיע בכתבה.

אני מתכוון לשלוח לח”כ ארדן אימייל מנומס שמבקש את הפרטים החסרים. בואו נקווה שהוא קורא את המייל שלו. סטטיסטית, רוב חברי הכנסת אינם קוראים, אבל יכול להיות שהוא אחד הצדיקים. אני אעדכן כאן אם אקבל תשובה.

נושא שני הוא אנקדוטה משעשעת לגבי שעון החורף. בתוכנית הבוקר בגלי צה”ל אמרה הבוקר שרון וקסלר שבניגוד לשנים קודמות, השנה לא מלווה המעבר לשעון החורף בגשמים ושאר סממני החורף הרגילים. באותה הרוח, אותו עמוד אחרון של ידיעות אחרונות אומר, ליד התחזית, “למרות הזזת השעון – עדיין לא חורף”.

אני יודע ששרון אמרה את זה רק כאנקדוטה, אבל אם נחשוב על זה נראה שזה דווקא מאוד צפוי. השנה הכניסו חוק שעון קיץ מרצה דתיים. כתוצאה מכך, שעון הקיץ נגמר השנה מוקדם יותר מאשר בשנים קודמות. אין להתפלא, לכן, שהשנה לא החליט מזג האויר לשתף פעולה עם פעולת הזזת השעון.

שחר

עדכון
המייל ששלחתי לח”כ גלעד ארדן חזר כלעומת שבא. מסתבר שהמייל שלו מהכנסת מופנה לכתובת בבזק בינ”ל, וזו מלאה עד אפס מקום, ולא מקבלת יותר דואר.

ש.

עדכון על העדכון (10/10)
המייל בכל זאת הגיע, למרות הודעת ה-Bounce. התקשרה העוזרת שלו. פרטים בפוסט נפרד.

ש.

העובדה שאני בכלל מרשה לעצמי להביע דעה פה היא שהתחלתי, לפני כמה שנים, לעשות קורס סקיפרים (קברניטי סירות עד 25 מטר, כולל יאכטות וסירות דייגים). מה שאני אומר פה מתבסס על הזכרון שלי מהקורס.

דבר ראשון שצריך להבין זה שיש חוקים מאוד ברורים לגבי מתן זכות קדימה בים. החוקים האלו חלים על כל כלי שיט שאיננו עגון. כל הסיכויים שאף אחת משתי הסירות המעורבות לא היתה במצב של עגינה, ועל כן היו שם חוקים. אם זכרוני אינו מטעה אותי, בהנחה ששתי הסירות היו ממונעות, סירת הדייגים היתה צריכה לתת זכות קדימה. זאת, כמובן, בהנחה שסירת הדייגים לא גררה רשת, במקרה זה על האניה של צים היה לפנות דרך. כל זה, כמובן, בהנחה שסירת הדייגים פירסמה בצורה הרלוונטית את העובדה שהיא גוררת רשת, וכולי.

כל זה הוא תיאורטי לחלוטין. כפי שניסח זאת המדריך שלי בקורס, יש מסקנה אחת אוטומטית שאפשר להסיק. במקרה של התנגשות בים, שני הצדדים אשמים. תמיד. בלי הנחות או נסיבות מקילות.

הסיבה היא מאוד פשוטה. כלי שיט לא שטים במהירות גבוהה במיוחד. מרגע שרואים את הכלי ועד רגע המפגש עוברים, לעיתים קרובות, מעל עשר דקות. מכיוון שיש חובה לאיוש עמדת תצפית על כל כלי שיט שנמצא “בדרך” (ז”א – לא עגון, בין אם הוא ממש שט ובין אם לאו), הרי שהיו שני תצפיתנים שהתרשלו במקרה של ההתנגשות בין צים לבין סירת הדיג היפנית.

באחת הכתבות לגבי ההתנגשות נטען שהתנגשויות מהסוג הזה קורות לא מעט. נטען שם שיש כמות גדולה של בליפים על המכ”ם, וקורה שמתעלמים מבליפ שמציין אוניה אחרת. שוב, נראה לי מוזר קצת. מישהו יהיה במסלול התנגשות אליך אם ורק אם הזוית אליו נשארת קבועה בעוד המרחק יורד. היית מצפה שהתצפיתן יבדוק במכ”מ את הנקודות ויבדוק שהנקודה המתקרבת היא אכן לא משהו שבעייתי להתנגש בו. בפרט, אחרי ההתנגשות, היית מצפה שיוציא את הראש החוצה ויסתכל אם הם לא, במקרה, השאירו אוניה הפוכה במים מאחוריהם.

מצב שבו עוצרים את האוניה אחרי יום ומגלים סימני התנגשות אומר שמישהו פשוט נרדם שם בשמירה.

שחר

כן, כן. עבדכם הנאמן, הפרנואיד המקצועי, שונא את אמצעי בקרת הגישה המפורט ביותר שקיים.

למי שלא יודע:
ביוניקס, בקרת גישה מתבצעת, באופן מסורתי, באופן מאוד פשטני. לכל משאב יש שני מזהים (זיהוי משתמש – UID וזיהוי קבוצה – GID). יש לו שלושה סטים של הרשאות (מי שמתאים מבחינת UID, מי שמתאים מבחינת GID, וכל השאר). זהו.

לכל תהליך (אין “משתמשים” ביוניקס) יש UID ורשימת GID ששייכים לו, ועל פי זה נקבעות הרשאות הגישה שלו לכמעט כל משאב במערכת.

מנגד, יש את שיטת ה-Access Control List. הרעיון הוא שלכל משאב יש רשימה של הרשאות. ההרשאות יכולות להכיל משתמש או קבוצה. הן יכולות להכיל היתרים ומניעות. תלוי במימוש ההיתרים והמניעות יכולים להיות בכל סדר, או בסדר נתון (כל המניעות קודם, כל ההיתרים קודם וכדומה). בשיטה הזו ניתן, בדיוק מאוד רב, לציין למי יש גישה לכל משאב.

ACL היא מערכת ההרשאות שממומשת בחלונות. יש גם מימושי ACL ליוניקסים שונים (כולל לינוקס, כמובן). יש מקומות אחרים, כמו חוקי Firewall, ששם ACL הינם השיטה היחידה לציין את הרשאות הגישה. המשפט בכותרת מתייחס בעיקר לשימוש ב-ACL לצורך בקרות גישה לקבצים ולמשאבים בצורת עץ.

דבר ראשון, קצת ניתוח פחות או יותר פורמלי. אין הבדל תיאורטי בחוזק בין מערכות ההרשאות שניתן לתאר באמצעות השיטה היונקסית לבין מערכת ההרשאות שאפשר לתאר באמצעות ACL. כמובן שהתיאוריה פשוט לא מעניינת פה. יש מערכות מסויימות שיהיה סיוט לא קטן לנסות לתאר באמצעות קבוצות ושלוש קבוצות הרשאות. מקובל לחשוב ש-ACL הינה מערכת שמאפשרת, באופן פרקטי, דיוק הרבה יותר גבוה בציון של “למי” מותר “מה”.

אז, אם כל כך טוב, למה אני כל כך נגד?

הסיבה נעוצה באמונה שלי שכמעט כל הפעמים שבהם אנשים אומרים שקיים “איזון” וש”אחד בא על חשבון השני”, בעצם הכוונה היא למערכת אחת עם מקסימום. אני עוד אכתוב פוסט שלם על הנושא הזה. בנתיים, בואו פשוט נסתכל על מה שיש לנו פה.

הבעיה עם ACL היא שהם כל כך מפורטים, עד שאין שום סיכוי לקבל פירוט של מצב ההרשאות במבט אחד. בחלונות, לדוגמא, צריך לבקש מסך מיוחד כדי לבדוק מה ההרשאות של כל קובץ.

עכשיו בואו נניח שאני מנהל את המערכת. כל מה שאני רוצה זה אזור מסויים שכל המשתמשים יכולים לקרוא, אזור שמשתמש מסויים יכול לכתוב, וכן הלאה. במצב העניינים, אני צריך להחליט על ACL לכל directory, וחפש כלי (קיים, אבל לא פופולרי במיוחד) שיעשה בשבילי את השינויים באופן גורף.

אם נוסיף לבילבול את העובדה שפירוש רשימת החוקים הוא לא טריויאלי, אנחנו מקבלים מערכת שקשה מאוד לתת לה הרשאות סבירות, אפילו עוד יותר קשה להזיז אותה מערכי ברירת המחדל, ואם מישהו אחר הזיז אותה מברירת מחדל, כמעט בלתי אפשרי לדעת על זה או לדעת מה הזיזו.

אני מודע היטב שהמשפט שאמרתי עכשיו הינו מאוד גורף. אני אשמח לשמוע ממישהו שמכיר את XP יותר טוב ממני אם אני טועה. אם יש דרך שבה אתם יכולים לשאול “האם יש פה קובץ עם הרשאות חריגות”, אני רוצה לדעת. אני אפילו אמקד את השאלה. האם יש דרך לשאול “האם יש פה קובץ שההרשאות שלו מאפשרות למשתמש X גישת כתיבה”? כשאני שואל את זה, כמובן, אני רוצה לדעת על כל הדרכים שבהן ל-X יש הרשאת גישה, גם אם זה דרך קבוצה בה הוא חבר וכו’.

מנגד, פקודת “find” פשוטה תענה על השאלות הנ”ל למערכות יוניקס. החוסר הוא לא בפקודה מקבילה ל-find בחלונות. זה לא שאין חוסר כזה (יש), אלא ש-find לא מסוגל לעשות את העבודה גם אם השתמשתם ב-ACL על לינוקס. הבעיה היא שברגע שמערכת ההרשאות היא כל כך מתוחכמת, נהיה כמעט בלתי אפשרי להגדיר את השאלה, ועל כן ברור שקשה גם לענות עליה.

הבעיה היא שהעדר כלי ניהול מחד, ומנגנון קשה להבנה מאידך, גרמו לזה שבד”כ אנשים פשוט לא נוגעים במנגנונים האלו.

כרגיל, אני אשמח לשמוע דוגמאות נגדיות. אם מישהו מקוראי הבלוג דווקא כן נוהג לשנות את ההרשאות על קבצים במערכת (החלונות) שלו על בסיס קבוע, אנא השמיעו קול. אני במיוחד אשמח לשמוע באלו כלים אתם משתמשים, איך אתם יודעים שלא עשיתם טעות, ועם אלו כלים אתם מנטרים את השינויים שנעשו.

ובגלל כל אלו, אני לא משתמש ב-ACL אם אני רק יכול להמנע מזה.

שחר

נ.ב.
כל הנ”ל לא חל על חוקי Firewall. יותר נכון, כל הנ”ל חל על חוקי firewall במידה מאוד מופחתת. יש כמה סיבות להבדל. הראשונה היא שחוקי פיירוול, בד”כ, יש רק סט אחד. הסט הזה נמצא במקום אחד. בעיית ה”איך יודעים שמשהו השתנה” לא קיימת, לכן. אם תסתכלו, לדוגמא, על חוקי הפיירוול של חברת צ’ק פוינט עצמה תגלו שהם הקטינו את כמות החוקים מאוד, והרחיבו את הכיסוי של כל חוק. מכיוון שהם משתמשים באותו סט של חוקים לניהול כל הפיירוולים באירגון, על כל סניפיו, מה שקורה שם הוא סט אחד של חוקים (מאוד מעט מהם) שבאמצעות שימוש מושכל בקבוצות מתאים את עצמו לכל מכונה עליה הוא מותקן. במילים אחרות, כאשר מספר האזורים לניהול גדל, כך צריכה לקטון סיבוכיות הניהול. אחרת התוצאה היא ברדק בלתי ניתן לניהול.

שחר

להזכירכם – החידה:
אתם על ערסל. אין לכם איך לגעת ברצפה או בכל דבר אחר מחוץ לערסל. אתם מנדנדים את הרגל שלכם ימינה שמאלה. האם אתם יכולים, באופן תיאורתי, לגרום לערסל להתנדנד?

אם התשובה היא “לא”, מכיוון שבאופן מעשי אתם כן יכולים, למה?

התשובה:
דבר ראשון, בואו נבין מה אנחנו מנסים לעשות. אנחנו מנסים להגיע ממצב שבו מרכז הכובד של הערסל ושלנו זז מנקודת האפס. ברגע שהצלחנו לעשות את זה, כוח המשיכה של כדור הארץ עומד לדחוף אותנו חזרה לכוון האפס. אם הצלחנו לעשות את זה, ייצרנו תנועה. חוזק התנועה זה כבר רק שאלה של זמן. פשוט נחזור על אותה פעולה שעשינו קודם בכוון ההפוך בזמן הנכון, והגברנו את התנועה.

בשלב ראשון, בואו נראה אם זה אפשרי על ערסל נטול חיכוך, וללא התנגדות אויר.
אני מזיז את הרגל ימינה. נוצרות פה שתי תנועות. הרגל שלי זז ימינה, כשהיא מושכת את מרכז הכובד של הערסל ימינה בהתאם. מצד שני, הכוח שאני הפעלתי על הרגל שלי ימינה מזיז אותי, ואת הערסל, שמאלה. התוצר הסופי הוא שמרכז הכובד של הערסל לא מש ממקומו.

גם כשאני עוצר את הרגל, אותו הדבר קורא. הכוח שאני מפעיל על הרגל שלי שמאלה (כדי לעצור אותה) גורם לרגל שלי להפעיל כוח עלי ועל הערסל ימינה. התנע של הרגל ושל הערסל שווים, ושניהם עוצרים. מרכז הכובד של הערסל נשאר בנקודת האפס, כוח הכבידה לא מתערב, ולא ייצרנו תנועה לאורך זמן.

עכשיו בואו נכניס חיכוך על צירי הערסל. התמונה משתנה לחלוטין.
ברגע שאני מתחיל את תנועת הרגל ימינה, לרגל ולערסל יש את אותו התנע. בגלל חיכוך על ציר הערסל, אבל, הערסל מאבד תנע. עד שאני עוצר את הרגל, לרגל שלי יש יותר תנע מאשר לערסל, ומרכז הכובד של שנינו זז מנקודת האפס. ברגע שזה קורה, כל מה שנשאר זה לבחור נכון את הרגע שבו מפעילים את הפעולה ההפוכה, וכוח המשיכה מוסיף לנו אנרגיה למערכת.

במילים אחרות, אנחנו מצליחים לנדנד ערסל בזכות החיכוך על הציר שלו. אם מישהו מנסה למכור לכם ערסל ללא חיכוך, בטענה שהוא יתנדנד יותר זמן, תשאלו אותו איך גורמים לו להתנדנד בכלל.

שחר

נ.ב.
למי שתוהה איך ייתכן שאנחנו מייצרים תנועה באמצעות חיכוך שלוחה השאלה הבאה:
איך גורם הכוח של מנוע של רכב לרכב להתקדם?

ש.

מקרה שהיה כך היה.

לפני כשבוע פנתה אלי, במייל פרטי, margi וביקשה שאני אעלה בשמה את פוסט יום ההולדת של הבלוג בתאריך הנכון. עד כאן הכל סבבה.

מתוך סקרנות, כמובן שנכסתי כבר לפני שבוע לקרוא מה כתוב בו. הבעיה היא שהיא כותבת את הבלוגים שלה (ניחוש) ב-Word, וה-HTML שזה מוציא הוא מתחת לכל ביקורת. החלטתי שבמקום להתעקש לקרוא את הבלוג במועד המוקדם, אני אחכה כמו כולם.

Big Mistake.

מכיוון שרצה הגורל ועכשיו התאריך הנכון (על אף שאמצע הלילה), פירסמתי. מה רואות עיני? היא נתנה קרדיט. מחמיא. לא צפוי (למרות שאני מניח שאחרי הפעם האחרונה שהיא פירסמה בלוג מרחוק, מובן). הכל היה נפלא, אלמלי הפוסט שאליו מגיעים קהל הקוראים המאוד נרחב שלה מציין את העובדה שגוגל מעדיף אותי על פניה.

לא לקחת אישית, אוהבים אותך מרגי!

לקחים?

עזרת הקוראים מתבקשת.

שחר

נ.ב.
אם FE מחליטה עכשיו שאני מרגי, כל מה שיש לי להגיד זה: תודה, אבל אם היית רואה את היומן שלי היית מבינה שזה בלתי אפשרי. אין מספיק שעות ביממה.

רגע, גם אני לא ראיתי את היומן שלי בזמן האחרון. אולי אני באמת מרגי….

ש.